תיק 1408296/6
הנדון: בקשת צאצאי המוריש לחזור בהם מהסכמתם לסמכות ביה"ד כאשר על ידי כך נגרע חלקה של יורשת קטינה
החלטה
בפני ביה"ד בקשת המבקשים למחיקת התביעה למתן צו ירושה על שם שני ההורים – המנוח ורעייתו, המונחת בפני ביה"ד.
עיקרי הדברים כבר נכתבו בהחלטה מיום ל' באב התשפ"ג (17/08/2023), אולם לאחר שמיעת המבקשים ועיון נוסף הנני עומד אף ביתר תוקף על מה שכתבתי בהחלטה ההיא כפי שיבואר.
אכתוב כאן שוב את עיקרי דעתי עם הוספת דברים נצרכים.
א.
אתחיל מהסוף. כפי שיבואר, לא ניתן לבטל את סמכותו של ביה"ד בתיקי הירושה של המנוחים, הן מבחינה הלכתית והן מבחינה חוקית, מאחר שמדובר בזכויותיה של קטינה שיקופחו בהתאם לדין. יש כאן בעלת דין קטנה שמתעלמים ממנה ומזכויותיה בריש גלי! זו אף כל המטרה המוצהרת של שאר היורשים ואין פוצה פה ומצפצף.
לאחר שביה"ד קיבל את הסכמת הקטינה על ידי אמה האפוטרופסית לתת צו ירושה בעיזבון המנוחים ולקבלת חלקה בעיזבונם, לא ניתן עוד לבטל את הסמכות שקנה ביה"ד למתן צו הירושה או לוותר על סמכות ביה"ד למתן הצו, ודאי כשכל מטרתה המוצהרת של האֵם בדבר זה מקפחת את זכויותיה של בתה הקטינה בהן היא זכאית ע"פ הדין.
אוסיף ואומר עוד, כי ערכאה משפטית אחרת אף אינה מוסמכת להוציא צו ירושה המקפח את זכויות הקטינה שהיא זכאית להן בהתאם לדין. באִם יינתן צו כזה תוכל הקטינה לאחר שתגדל ותעמוד על דעתה לנהל הליך משפטי ולבטל את הצו המקפח את זכויותיה. בזהירות הנדרשת אוסיף ואומר עוד כי אולי אף יש מקום שהאם האפוטרופסית על הקטינה תיתבע על כך שמעלה בתפקידה.
ועתה נפרט ונבאר את הדברים לאשורן.
בפנינו תיק ירושה בו ניתנה הסכמת כל היורשים לסמכות בית הדין.
למנוחים [ש] ורעייתו [ל] נולדו שבעה ילדים, שני בנים (...) וחמש בנות (...). בן אחד [י'] נפטר לאחר אביו ולפני פטירת אמו והשאיר אחריו את ביתו הקטינה בת 9 (ילידת שנת 2014).
התיק התנהל בפני הח"מ, ובדיון הראשון שהתקיים ביום ח' באדר התשפ"ג (01/03/2023), התייצב רק הבן הנותר לאחר שהבנות קיבלו את סמכות ביה"ד בכתב. כבר בדיון זה העלה ביה"ד את הבעיתיות בתיק לאור הימצאות קטינה היורשת את אביה [י'] וכי ביה"ד דן על פי ההלכה ולפיה בנות המנוחים אינם יורשות, ביה"ד אף הוסיף והבהיר שלצורך קידום התיק נצרך קבלת סמכות של הקטינה ע"י אמה האפוטרופסית.
להלן מהפרוטוקול:
ביה"ד: שני דברים שאנחנו צריכים להתגבר עליהם. מבחינת ההלכה אתה יורש את אבא וגם את אמא, וגם אחיך המנוח, הבנות לא יורשות. כשאחיך נפטר, הבת ירשה אותו.
...
ביה"ד: אחנו צריכים שהאמא של הילדה [הקטינה] תתייצב כאן, רק כך נוכל לקדם את התיק. את הילדה אנחנו לא צריכים כאן כי היא קטנה, אבל את האפוטרופוס שלה אנחנו צריכים. היא צריכה לקבל סמכות. בהתאם להלכה הבת יורשת יותר מהאחיות, אבל גם בהתאם לחוק היא יורשת גם בעיזבון של האבא וגם בעיזבון של האמא. כדי לנהל את התיק פה אנחנו צריכים קודם כל את הסכמתה של האפוטרופוס שלה, האמא שמגדלת אותה. תגיד לה שתתייצב פה, ניתן לך מועד לדיון שהיא תתייצב פה באותו מועד ואז נראה איך נוכל לקדם את התיק.
בדיון שנקבע התייצבה אמה של הקטינה, וקיבלה בשמה של ביתה הקטינה את סמכות ביה"ד בבקשה למתן צו ירושה על שם הסבא והסבתא שלה.
לקידום ההליך הורה ביה"ד לפעול מתחילה להוצאת צו ירושה על שם [י'] ז"ל – האב של הקטינה. האם פעלה כנדרש והוציאה צו ירושה בביה"ד ובהתאם לצו הירושה כל עיזבונו של [י'] עוברת לבתו הקטינה והאם האפוטרופסית מונתה למנהלת העיזבון.
בהמשך התקיימו עוד דיונים כדי לקדם את התיק, ביה"ד חזר שוב ושוב על מה שכבר נאמר להם במהלך כל הדיונים על הבעייתיות שבתיק ושיש צורך למצוא פתרון שלא יפגעו זכויותיה של הקטינה המוקנות לה בהתאם לדין הדתי שביה"ד חייב ומוסמך לדון על פיו.
רק בסוף ההליך הוכנס עו"ד לתיק והוגש לביה"ד בקשה לפיה היורשים "חוזרים" בהם מהסמכות שהקנו לביה"ד והם "מוותרים" על הסמכות שניתנה לביה"ד הרבני בעניין צווי הירושה של המנוחים, ומבקשים שביה"ד יחליט שהם רשאים לפנות לרשם לענייני ירושה לשם הגשת בקשה לצווי ירושה לירושת המנוחים וביצוע חלוקה שוויונית בין כלל היורשים בהתאם לדין האזרחי.
נבהיר ונחדד את הדברים, כדי שביה"ד יקבל סמכות צריך את הסכמת כל הנוגעים בדבר (סעיף 155(א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965).
אולם במקום שיש קטין בין הצדדים הנוגעים בדבר, שלא יכול להביע בעצמו את הסכמתו לסמכות ביה"ד, הסמיך המחוקק את ביה"ד למנות לו אפוטרופוס, לעניין מתן הסכמה לשיפוט בית הדין הדתי ולעניין ייצוגו לפניו.
כך נקבע בסעיף 155(ב) לחוק הירושה:
"היה בין הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה קטין, פסול דין או נעדר שאין לו אפוטרופוס, רשאי בית הדין למנות לו אפוטרופוס לענין מתן הסכמה לשיפוט בית הדין הדתי ולעניין ייצוגו בפניו"
וכך הוסדר בתקנה מח(2) לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג:
"בית-הדין רשאי למנות לפסול-דין, או למי שזקוק לאפוטרופוס, אפוטרופוס לדין אשר ייצגו ייצוג מלא בכל ההליכים בבית-הדין."
וכך בתקנה קפד לתקנות הדיון:
"בכל עניין הנדון בפני בית-הדין שקטן צד בו, רשאי בית-הדין למנות אפוטרופוס אשר יגן על זכויותיו."
לעניינינו, הוראות דין אלה הסמיכו את ביה"ד למנות את אימה של הקטינה לעניין מתן הסכמה לשיפוט בית הדין ולייצגה בהליך שבפנינו – חלוקת העיזבון בין היורשים, כפי שאכן נעשה.
כוחה של האם, הינו אך ורק לעניין מתן הסכמת הקטינה לשיפוט ביה"ד, ולהפך בזכותה של הקטינה בעניין עיזבון המנוחים ולא לעניין ביטול הסמכות לאחר שביה"ד קנה סמכות כדין. על זה החוק לא הסמיך אותה כלל!
ונבאר את הדברים.
ב.
מהרגע שביה"ד קיבל את ההסכמה וקיבל סמכות כדין, הרי הקטינה היא "בעלת הדין" העומדת בפני ביה"ד ותובעת את חלקה בירושת המנוחים.
מעבר לכך שבקשת האם לביטול סמכות ביה"ד פוגעת בזכויות הקטינה כפי שיבואר להלן, יש לקבוע כי אין כלל כוח לאֵם להעלות בקשה זו בשם הקטינה, ואין הדבר דומה כלל למייצג שמעלה בקשה כזו בשם מרשו.
בענייננו, אומנם מעצם היותה הורה ואפוטרופא טבעית של הקטינה יש לאם סמכות לייצגה (ראו: סעיפים 14 ו-15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962), ומשכך היא מייצגת אותה בדין ופועלת בשמה לכל דבר ועניין. ביה"ד אכן מינה אף במפורש את אֵם הקטינה כאפוטרופוס לדין של הקטינה בפני ביה"ד לקבלת חלקה בירושה ולעניין ייצוגה בהליך, כמבואר בחושן משפט סי' ר"צ ס"א ומכח סעיף 155(ב) לחוק הירושה והוראות הדין הנ"ל וכאמור.
כאן המקום להבהיר עוד, כי בהתאם להלכה גדר כל אֵם בישראל היא שמתמנית לאפוטרופוס על ילדיה אף ללא מינוי על ידי בית הדין.
ראה בדברי הבית מאיר (אהע"ז סי' ד' סעיף כו ד"ה שכשם שזינתה):
"ומכל שכן האם שהיא אפטרופוס דבנה על פי הציבור, שממנים אותה כדי להקל העול מעליהם. גם אפשר להבית דין ליכתוב לה הרשאה לזכות הבן, וע' חושן משפט סי' ע"ה ש"ך ס"ק פ"ג".
ומבואר בדברי הבית מאיר חידוש דין, שהצבור ממנים כל אֵם לאפוטרופוס על ילדיה, דכדי להקל מהציבור את העול לדאוג לקטנים חסרי יכולת, הציבור ממנה את האם לאפוטרופוס של ילדיה לדאוג להם, ובית הדין גם יכול לכתוב לה הרשאה לזכויות ילדיה.
בנוסף, האֵם הינה כאפוטרופוס גם מדין יתומים שסמכו אצל בעה"ב דיש לו דין אפוטרופוס לכל דבר (חושן משפט סי' ר"צ סעיף כ"ד), ויצויין לתשובת הרא"ש (כלל פ"ז ס"ד) המובא בטור (אהע"ז סי' קי"ח) באלמנה שפרעה חובות בעלה ותובעת את האפוטרופוס של היתומים שיחזיר לה מנכסי היתומים כדי חצי ממה שפרעה בחובותיו, וכתב הרא"ש ז"ל:
"אם הדבר ידוע בעדים שהיו לכותים שטרות של בעלה או שחכר חכירות ורצו למכור קרקעותיו יפה עשתה האלמנה שפרעה החובות כו', ואעפ"י שלא עשתה על פי בית דין מכל מקום כיון שהיתומים היו סמוכין אצלה הויא כאלו נתמנית אפוטרופוס על היתומים ויש לה כח לעשות תועלת היתומים בלא בית דין. כדאמרינן בפרק הנזקין (גיטין דף נ"ב ע"א) הנהו יתמי דהוו סמיכי גבי ההיא סבתא והויא להו תורתא שקלה וזבינתה אתו קרובים לגבי דרב נחמן אמרו ליה מאי עבידתא אמר להו יתומים שסמכו אצל בעל הבית תנן. ואם כן בדין היא תובעת שיתנו לה מחלק היתומים בחצי הממון שפרעה חובות אביהם כיון שאין לה לפרוע שום דבר מן החובות שהיה חייב בעלה כו".
וראה עוד בשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' רל"ו):
"ומבואר דאף שיש אפוטרופוס אחר ליתומים, מכל מקום יש לה ג"כ רשות לפרוע חובות מפני שסמכו היתומים אצלה ומחויבים לשלם לה, וא"כ נראה דה"נ כיון שהיא אמו של הילד ויש לה זכות בדתה"ק לכופו שיהיה הולד אצלה, לא גרע כחה מהא דסי' קי"ח שיש אפוטרופוס ממונה על היתומים אפילו הכי כיון שסמכו היתומים עליה יש לה רשות לעשות לטובת יתומים ולפרוע חובות, וה"נ בנידון דידן שטובת היתום שיהיה אצל האם כמו ששיערו חז"ל דמה"ט יהי' עד ו' שנים אצלה, א"כ בידה לזונו ולתבוע מבעלה".
[וראה עוד בפד"ר (ח"ב מעמ' 168 והלאה) שהאריכו בדין זה שמי שמגדל את הקטנים נעשה אפוטרופוס מעצמו ושאין הבדל בגילו של הקטן, ועל אף שיש להם אב, הרי באם עזב אותם ונסתפחו אצל אחרים והם צריכים לו נעשה הוא אפוטרופוס שלהם ע"ש בארוכה].
כאמור, האֵם נעשית כאפוטרופוס מדין יתומים שסמכו דנעשית כאפוטרופוס מעצמה. ולמבואר בבית מאיר היא נעשית כאפוטרופוס שלהם גם ב"מינוי רשמי", קרי, במינוי שהיא מקבלת מהציבור שהצבור ממנים בעצם כל אֵם לאפוטרופוס על ילדיה, כדי להקל מעליהם את העול לדאוג לקטנים חסרי יכולת.
בענייננו, ייצוג הקטינה בפני ביה"ד בהליך שבפנינו על ידי האם, הינו מכוח הוראות הדין הנ"ל המאפשרות לבית הדין למנות אפוטרופוס לקטינה לשני דברים בלבד - "... לענין מתן הסכמה לשיפוט בית הדין הדתי, ולעניין ייצוגו בפניו". מאחר שהאם היא אפוטרופוס טבעי התמנתה על ידי ביה"ד לאפוטרופוס לדין לעניין מתן הסכמת הקטינה לשיפוט בית הדין, ולאחר שניתנה הסכמה זו ובהמשך לה היא אמורה להמשיך לפעול לייצוג הקטינה במשך ההליך המשפטי המתקיים בפני ביה"ד כדי להפך בזכותה בנכסי העיזבון.
הוי אומר, לאחר שנתנה האֵם את הסכמת הקטינה לשיפוט בית הדין, היא אפוטרופסית לדבר ולפעול בשם הקטינה רק במה שנוגע לעניין ייצוג הקטינה במשך ההליך הקיים ועומד בפני ביה"ד, קרי, היא מוסמכת לדבר ולפעול בשם הקטינה אך ורק ככל שיש הליך אזי היא מייצגת את הקטינה בהליך, אבל ככל שמדובר בבקשה ל"ביטול ההליך" אין לה כוח כלל וכלל ומי הוא זה אשר הסמיכה על הדבר. היא הוסמכה "לעניין מתן הסכמה לשיפוט בית הדין הדתי" ולא לחזור מההסכמה, היא הוסמכה לעניין ייצוגו "בפניו" של ביה"ד - בהליך המתקיים בפני ביה"ד, ולא הוסמכה לייצג את הקטינה ולבקש בשם הקטינה את ביטול ההליך בפניו של ביה"ד! בקשה כזו יש לקבל רק מהקטינה עצמה שהיא בעלת הדין והיא תוכל לבקש את הדבר כשתגדל ותעמוד על דעתה.
כאמור, כל זה הינו מעבר לכך שהבקשה של האם לוותר על הסמכות שהקנתה הקטינה לביה"ד, מנומקת בפגיעה בקטינה, ומשכך, גם אם האֵם הייתה מוסמכת לפעול ולדבר בשמה לכל דבר ועניין מעצם היותה אפוטרופסית הטבעית שלה, לא ניתן לראותה אפוטרופסית הפועלת עוד בשם הקטינה, מאחר שהאֵם הינה אפוטרופסית הטבעית של הקטינה לטובתה בלבד ולא לפגוע בזכויותיה. יצוין לסעיף 20 ו-79 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, וסעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים נישואין וגירושין, תשי"ג-1953. יצוין עוד לסעיף 28 ו-30 לחוק הכשרות הנ"ל בעניין מינוי אפוטרופוס נוסף על ההורה כשיש סיבה מיוחדת לזה לטובת הקטין.
הדבר היחיד שניתן לאֵם, הוא לבקש מביה"ד את שחרורה והפסקת ייצוג הקטינה בהמשך ההליך, וביה"ד ימנה אפוטרופוס אחר שייצג בפניו את הקטינה.
בהקשר זה יש לציין שגם בקשת הפסקת הייצוג תלוי בשיקול דעתו של ביה"ד האם להיעתר לבקשה או לא, יצוין לסעיף 13(ג) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו – 1986, הקובע:
"היה עניין תלוי ועומד לפני בית המשפט, לא יפסיק עורך דין לייצג את לקוחו אלא בכפוף להוראות כל חיקוק".
ובתקנה 473(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי נקבע:
"[...] אין עורך הדין רשאי להסתלק מן התובענה אלא ברשות בית המשפט או הרשם שלפניו היא תלויה ועומדת".
כך גם בתקנות החדשות, תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018:
"בעל דין שמייצגו עורך דין רשאי לבטל את ייפוי הכוח של עורך דינו, ובלבד שנמסרה הודעה על כך לבית המשפט ולכל שאר בעלי הדין; עורך דין רשאי להפסיק את הייצוג ברשות בית המשפט בלבד".
אומנם התקנות הנ"ל אינן חלות על בתי הדין הרבניים, אך בית הדין הרבני רשאי ללמוד מהן בדרך היקש.
כאמור, לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר קיבלו את סמכות ביה"ד וביה"ד קיבל סמכות כדין, אם כל הצדדים בדבר היו גדולים והיו מבקשים לבטל את הסמכות שהקנו לביה"ד, היה ביה"ד נעתר לדבר, בהתאם לסעיף ע"ח לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג. אולם בנידון שלפנינו הרי יש קטינה בעלת דין שקולה לא נשמע, ואפשר שמתנגדת לבקשה זו לבטל את הסמכות, ודאי כשהמטרה המוצהרת לביטול הסמכות הינה אך ורק לצורך פגיעה בקטינה וקיפוח זכויותיה.
כפי שביארנו, בהתאם לחוק האמור האם התמנתה כאפוטרופוס לעניין מתן ההסכמה אולם אינה מוסמכת לבקש את ביטולה, כל שכן כשהבקשה לבטל את הסמכות מנומקת בפגיעה בקטינה!
נצטט את האמור בהחלטה מיום כ"ה בסיון התשפ"ג (14/06/2023):
בתיקים אלו לא ניתן צו ירושה.
ביה"ד מבהיר כי בהתאם לסעיף 155 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, לאור הסכמת כל הצדדים הנוגעים בדבר, הסמכות להוצאת צווי ירושה על שם המנוח [ש] ת"ז ... ועל שם המנוחה [ל] ת"ז..., מסורה לביה"ד הרבני בלבד.
ככל שכל המבקשים יבקשו לבטל את הסכמתם לסמכות ביה"ד יש להגיש בקשה מנומקת על ידי כל המבקשים, וביה"ד ייתן את החלטתו במבוקש.
בהחלטה מיום י' בתמוז התשפ"ג (29/06/2023) הוסיף ביה"ד:
ביה"ד מבהיר כי יש במוטבים של העיזבון קטינה, היורשת את אביה המנוח [י'] בן המנוחים [ש ורעייתו ל]. יצוין כי בצו הירושה על שם המנוח [י'] מונתה אמה של הקטינה למנהלת עיזבונה.
בהתאם לדין התורה, הקטינה יורשת מחצית מעיזבון המנוחים [ש ורעייתו ל], והקטינה אינה יכולה להסתלק ולהקנות מחלקה לטובת בנות המנוחים.
ביה"ד קבע מועד לדיון בנוכחות כל המבקשים לצורך מציאת פתרון לאופן המשך ניהול ההליך וקידום התיק, אולם חלק מהמבקשים לא התייצבו לדיון.
לאור האמור (על אף שהמבקשת [כ] אחת מבנותיו של המנוחים פתחה את התיק), מאחר שכל המבקשים הצדדים הנוגעים בדבר הקנו סמכות לביה"ד, ביה"ד לא יוכל להיעתר לבקשת המבקשת [כ] בהעדר הסכמת כל המבקשים.
ככל שתוגש בקשה מנומקת על ידי כל המבקשים, ייתן ביה"ד החלטתו.
כאמור, בהחלטה הנ"ל הורה ביה"ד להגשת בקשה מנומקת על ידי כל המבקשים בדבר סגירת התיק. בהתאם לכך אכן הגישו כל המבקשים בקשה לביטול ולוויתור הסמכות שניתנה לביה"ד הרבני בעניין צווי הירושה של המנוחים, ובקשה למתן החלטה לפיה המבקשים רשאים לפנות לרשם לענייני ירושה לשם הגשת בקשה לצווי ירושה למנוחים וביצוע חלוקה שוויונית בין כלל היורשים בהתאם לדין האזרחי.
כך נכתב בבקשת היורשים:
2. ביום 29/6/23 נתן בית הדין הנכבד החלטה בבקשת המבקשת לסגירת התיק, כי לאור הסכמת כל הצדדיים הנוגעים בדבר, הסמכות מסורה לבית הדין הרבני בלבד, וזאת בהתאם לסעיף 155 לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965.
3. לאור האמור מצ"ב הסכמתם של כל המבקשים לכך שהם מוותרים על הסמכות של בית הדין הרבני לעניין צווי הירושה של המנוחים. יוער כי עניינם של המבקשים לפנות לערכאה אזרחית לצורך הוצאת צווי ירושה למנוחים. וזאת, נוכח רצונם לבצע חלוקה שוויונית בין כלל היורשים בהתאם לדין האזרחי.
4. לאור האמור לעיל, ובשים לב לכך שכלל היורשים חוזרים בהם מהסמכות שהקנו לבית הדין, מתבקש כבוד בית הדין ליתן החלטה לפיה המבקשים רשאים לפנות לרשם לענייני ירושה לשם הגשת בקשה לצוו ירושה למנוחים.
ובכן, מעיון בבקשה וכך גם בדיון האחרון שהתקיים בפני ביה"ד עולה בבירור, כי הנימוק היחידי לבקשה הינה מאחר שהיורשים חוזרים בהם מהסמכות שהקנו לביה"ד והם מעוניינים בהוצאת צו ירושה בהתאם לדין האזרחי המורה על חלוקה שוויונית בין כל היורשים, בעוד שבהתאם לדין תורה - הקטינה עומדת במקום אביה ויורשת את הסבא ואת הסבתא יחד עם הדוד, כך שהקטינה יורשת מחצית מעיזבון המנוחים. יש להדגיש עוד שלפי ההלכה הקטינה אף אינה יכולה להסתלק ולהקנות מחלקה לטובת בנות המנוחים עד הגעתה לגיל 12.
אין חולק, כי בהתאם לדין הדתי הקטינה עומדת במקום אביה ויורשת מחצית מהעיזבון, כמבואר במשנה וברייתא פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קט"ו ע"א), ופסקוהו כל הפוסקים להלכה ולמעשה, ראה רמב"ם הל' נחלות (פ"א ה"ג) וכן נפסק בשלחן ערוך הל' נחלות (חושן משפט סי' רע"ו ס"א):
"סדר נחלות כך, מי שמת בנו יורשו, לא נמצא לו בן רואים אם יש לבן זרע בין זכר בין נקבה עד סוף כל הדורות עומד במקומו ויורש הכל, לא נמצא זרע לבן אם יש לו בת תירשנו...".
בדבר זה אף לחמו חכמינו ז"ל עם הצדוקים, כמבואר בגמ' (שם קט"ו ע"ב):
"כל האומר תירש בת עם בת הבן, אפילו נשיא שבישראל אין שומעין לו, שאינן אלא מעשה צדוקין. דתניא, בארבעה ועשרים בטבת תבנא לדיננא שהיו צדוקין אומרין תירש הבת עם בת הבן, נטפל להן רבי יוחנן בן זכאי אמר להם שוטים מניין זה לכם, ולא היה אדם אחד שהחזירו דבר..."
כאמור, סעיף 155(א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 קובע כי בית הדין הדתי מוסמך לתת צו ירושה אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב הסכמתם לכך.
בס"ק (ג) לסעיף הנ"ל קובע חוק הירושה כדלהלן:
"בעניין שהובא בפני בית דין דתי בהתאם לסעיף קטן (א), מוסמך בית הדין הדתי, על אף האמור בסעיף 148, לנהוג לפי הדין הדתי הנוהג בו, ובלבד שאם היה בין הצדדים קטין או מי שהוכרז פסול-דין, לא יהיו זכויות הירושה שלו אם על פי דין ואם על פי צוואה, וזכויותיו למזונות מן העזבון, פחותות ממה שהיו לפי חוק זה".
במקרה שלפנינו בו כל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לסמכות ביה"ד להוצאת צווי ירושה על שם המנוחים, הרי שביה"ד אשר קנה סמכות לדון, מוסמך - וכביה"ד האמון לפעול ע"פ דין תורה אף מחויב - לנהוג לפי הדין הדתי.
בנידון דידן מדובר על זכויות של קטינה!
ג.
כאמור זכויותיה של הקטינה בהתאם לדין הדתי יתירות על פני זכויותיה שעל פי הדין האזרחי. ביה"ד - מעבר לעקרון היסוד לפיו הוא מחויב לדון כהלכה ובהתאם לדין הדתי – הרי הוא "אביהם של יתומים", ובמקרה שלפנינו המשמעות הינו כפשוטו וכמשמעו! מאחר ש[הקטינה] הינה יתומה מאביה.
ביה"ד אמון על הדאגה והפיקוח על זכויותיהם של היתומים הקטינים. בתפקידו זה עליו לדאוג שלא ייפגעו ולא יקופחו זכויותיה של הקטינה. מטעם זה כשלעצמו ביה"ד לא יוכל להיעתר לבקשה שכל מהותה הינה לצורך קיפוח זכויותיה של הקטינה שעל פי הדין הדתי.
יתירה מזאת, מאחר שהדבר מצוי בסמכותו של ביה"ד, חובה על בית הדין לדון בתביעה שלפניו, וביה"ד מנוע ואף אינו יכול להסתלק מלדון ולגרום על ידי כך שיקופחו זכויותיה.
הפנה עוד לפסק דין מביה"ד הגדול (תיק 1408278/4) ובו נקבע כדלהלן:
לאור האמור משקבע בית הדין כי הסמכות לדון נתונה לו, הרי שחייב בית הדין לדון בהם, שכן הדיון וההכרעה במה שנתון לסמכותו של בית הדין הם חובתו בין על פי דין תורה, שמשהוגש הדין לפניו חובתו לדון בו ואינו רשאי להסתלק ממנו אף כשיש לו טעם לחשוש מלדון אלא אם התקיימו שני תנאים מצטברים: (א) שאינו יודע להיכן הדין נוטה, (ב) שאינו דיין קבוע וממונה לרבים – תנאי שלעולם אינו מתקיים בבתי הדין הרבניים – כמבואר בחושן משפט סימן יב סעיף א, ומשיתברר לדיין הדין – חייב הוא גם לפוסקו מייד ואסור לענותו, כמבואר שם סימן יז סעיף א; בין על פי חוק, שמכיוון שיש לו סמכות חובה עליו לדון במה שבסמכותו וכפי שביאר בית דיננו (במותב שבו אחד החתומים מטה) באריכות בפסק הדין בתיק1260508/1 (נבו 12.7.2020):
בית הדין [...] הוא שקנה הסמכות [...] ומשקנה סמכות הוא שחייב לממש את סמכותו, ואין הוא יכול לפרוק ולהשיל את סמכותו [...]
על פי דין תורה משבא הדין לפני הדיין אין הוא רשאי להסתלק ממנו בכל עניין מכיוון דאיכא מצות עשה של "בצדק תשפֹט עמיתך" – עיין באור זרוע (ריש סנהדרין) והובא בהגהות אשרי (סנהדרין פרק א סימן ה), וכבר הארכנו בזה במקום אחר. חובת בית הדין להפעיל את סמכותו ושלא להסתלק ממנה עולה גם מהפסיקה האזרחית – עיין בג"ץ 5376/08, שם נכתב:
15. חיזוק נוסף למסקנה זו ניתן לדלות מן העיקרון הרחב, החל על כל ערכאה שיפוטית באשר היא, אשר על פיו, משמוגש הליך שיפוטי בפני ערכאת שיפוט מוסמכת, מוטלת עליה חובה לדון ולהכריע בו. אין ערכאת שיפוט רשאית לומר כי, על אף שקנויה בידה סמכות שיפוט, היא אינה רוצה, משיקוליה שלה, להפעיל את סמכותה ולהכריע בהליך. קיום סמכות שיפוט להכריע בהליך משמעו חובה להכריע, להבדיל מאופציה או רשות להכריע. הסמכות השיפוטית, והחובה להפעילה, עם הגשת הליך, צועדות יד ביד, באין מפריד. לפיכך, משהוגשה בפני בית הדין האזורי תביעת הרכוש הנכרכת, והוא קנה סמכות לדון בה, הייתה עליו חובה לדון ולהכריע בה; בית הדין לא היה רשאי ביוזמתו לסרב להכריע, ולדחות ביוזמתו את התביעה בלא הכרעה בה. הפעלת הסמכות השיפוטית אינה בגדר אופציה, אלא היא בגדר חובה המוטלת על הערכאה השיפוטית, כחלק בלתי נפרד מהאחריות הרובצת עליה ליתן שירות שיפוטי לציבור המתדיינים, המבקש הכרעה שיפוטית במחלוקותיו. האחריות והחובה להכריע בהליך משפטי שהוגש בפני ערכאה שיפוטית מוסמכת טבועים באופייה של הפונקציה השיפוטית, והם חלק בלתי נפרד ממנה.
אכן, "הזכות לשבת בדין היא גם חובה לעשות כן. חובה זו היא, בראש וראשונה, כלפי מערכת השפיטה כחלק מתפקידו המוסדי של השופט, ומהצהרת האמונים שלו. חובה זו מעוגנת אף בכללי האתיקה של השופטים (תשנ"ג), הקובעים כי 'שופט יטפל וידון בכל תיק המועבר לטיפולו, בהתאם לחוק ולנהלים, אלא אם קיימים טעמים המחייבים כי יפסול עצמו מלדון בעניין'. אולם החובה לשבת בדין אינה רק חובה של השופט כלפי מערכת השפיטה. זוהי חובה גם כלפי הצדדים, במסגרת הצורך בהשגת הכרעה צודקת וברורה, תוך זמן סביר. נוסף לכך, זוהי חובתו של השופט גם כלפי הציבור בכללותו, שציפייתו המוצדקת היא כי שופט לא יבור לו את התיקים, אלא ידון באלה המובאים לפניו." (יגאל מרזל דיני פסלות שופט 22, 23 (2006))
כבר הובהר בפסיקה לא אחת כי הזכות לשבת במשפט היא גם חובה לעשות כן; השתחררות בלתי ראויה של השופט מהדיון וההכרעה במשפט פוגעת בהגינות המשפט, ועלולה לגרום לעיוות דין (ע"פ 2/95 מדינת ישראל נ' זינאתי, פ"ד מט(1) 39, 43 (1995); ע"פ 2113/91 מדינת ישראל נ' יהודה, פ"ד מה(3) 790 (1991); ע"א 6275/03 שגיא נ' סלע ([פורסם בנבו], 28.7.2003); ע"א 5939/01 ממן נ' ממן ([פורסם בנבו], 11.9.2001); המ' 258/65 מיקולינסקי נ' בית א.ב.ג. בע"מ, פ"ד יט(2) 645, 647(1965); ע"פ 1816/90 גרשוני נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 11.6.1990); ע"פ 5756/95 עתאמנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.12.1995); ע"א 4160/90 שחר נ' מושנוב (לא פורסם, 29.7.1996); ע"פ 75/98 עציון נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 12.4.1998); ע"פ 5796/07 יום טוב נ' מדינת ישראל, פסקה 4 ([פורסם בנבו], 13.8.2007); בג"ץ 5364/94 ולנר נ' יו"ר מפלגת העבודה, פ"ד מט(1) 758, 814 (1995)).
בעניין בג"ץ 321/60 לחם חי בע"מ נ' שר המסחר והתעשייה, פ"ד טו 197, 208 (1961), אומר השופט ויתקון: "השמירה על הסמכויות, שני לאווין בה שעלינו להיזהר מהם: אחד – שלא נחרוג מגדר סמכותנו; ואחד – שלא נהסס למצות אותה עד תומה."
עד כאן לשון פסק הדין הנוגע לענייננו [...]
משקנה בית הדין סמכות לדון [...] אין הוא יכול להשיל את סמכותו בין על פי דין ובין על פי חוק ולהעביר עניין מן העניינים [...] לטיפולה של ערכאה אחרת [...]
וראה עוד במה שהתבאר בעניין זה בדרך אגב בפסק דינו של בית דיננו בתיק 1263444/2 ובאמור עוד בקצרה בעניין זה בפסיקת בית דיננו בתיק 1041446/2.
משכך, ואף מטעם זה לחוד, ביה"ד לא יכול להיעתר לבקשה להסתלק מלדון ולגרום על ידי כך שיקופחו זכויותיה, עד שהקטינה תגדל ותבקש גם היא את הדבר.
ד.
זאת ועוד, נראה שכמו שקבע המחוקק בסיפא של סעיף 155(ג) הנ"ל שאם זכויות הקטין פחותות לפי הדין הדתי מזכויותיו לפי הדין האזרחי, שאי אפשר לקפח את זכויותיו - כך הדין גם כאשר ישנו מצב הפוך כמו בנידון שלפנינו. כאשר זכויותיה של הקטינה פחותות לפי הדין האזרחי מזכויותיה לפי הדין הדתי, ויש ערכאה שיפוטית שקנתה סמכות והיא מוסמכת לדון לפי הדין הדתי ולתת לקטינה את זכויותיה, אי אפשר לערכאה אחרת לקפח את זכויותיה של הקטינה.
כפי שביארנו, האם האפוטרופסית של הקטינה הוסמכה לקבל את סמכות ביה"ד, אולם היא אינה מוסמכת לוותר על סמכות ביה"ד ודאי כשבכך היא גורמת לקיפוח זכויותיה של הקטינה בהן זכתה ע"פ הדין החל, ובוודאי שאין סמכות לאם "לוותר" על הסמכות במטרה מוצהרת כדי לקפח את זכויותיה של הקטינה.
כאמור, כל המבקשים הסכימו לסמכות ביה"ד, אף אחד מהם לא התנגד גם לאחר שביה"ד עורר על הבעייתיות, היורשים אף הוסיפו והקנו סמכות כשכבר ידעו מהבעייתיות כביכול, ביה"ד נתן החלטות בתיקי המנוחים והמבקשים אף פעלו בהתאם וכלל לא טרחו להתייצב או לשלוח התנגדותם.
רק בסוף ההליך החליטו היורשים לוותר על הסמכות לאחר שראו שהם נפגעים מההליך, הדבר בלתי מתקבל על הדעת, ודאי לאחר שבקשתם היא נגד הקטינה בעלת הדין! שכקטינה אינה יכולה להביע את התנגדותה בקולה שלה.
השאלה העקרונית האם יש אפשרות לחזור מההסכמה בעניין צווי ירושה וצוואה שניתנו לביה"ד הרבני, ועתה בא צד אחד לחזור בו ומבקש לדון שלא על פי דין תורה כי אם על פי הדין האזרחי – נידונה גם בפסק דין של ביה"ד הרבני הגדול בירושלים, בפסקי דין רבניים כרך י"א (עמ' 289) בהרכב הרבנים הרב שלמה גורן זצ"ל, הרב יוסף קאפח זצ"ל והרב מרדכי אליהו זצ"ל.
בעמ' 296 לפסה"ד הנ"ל נכתב כך:
השאלה הראשונה המתעוררת לפנינו היא, אם, לאחר שקבלה עליה בכתב להתדיין בפני ביה"ד האזורי, יכולה היא לחזור בה מהסכמתה, או להתנות תנאים בהסכמתה. התשובה לכך היא, שמבחינת ההלכה כל שקיבלה עליה בי"ד לדון וכתבה כן, אף על פי שלא הייתה חייבת מעיקרא להתדיין בפניו, לאחר שקיבלה עליה בכתב, אינה יכולה לחזור בה, כמבואר בחו"מ סי' י"ג ס"ב:
"כותבים פלוני בירר את פלוני ופלוני בירר את פלוני, וכל זמן שלא כתבו יכולין לחזור בהם, ומשכתבו אין יכולין לחזור בהם. לפיכך אין כותבין אלא מדעת שניהם".
וכן מבואר בטור חו"מ שם (סי' י"ג). והוא עפ"י דברי רש"י במס' ב"מ כ' ע"א בד"ה זה:
"כשבוררין להן דיינין כותבין להן זה בירר לו את פלוני, וזה בירר לו את פלוני שלא יוכלו לחזור בהן".
וכן כתב הרא"ש שם אות נ"ב:
"שבעוד שלא נכתב יכול כל אחד מהן לחזור בעוד שלא התחילו לטעון וכו'. לכך כותבין פלוני בירר פלוני ופלוני בירר פלוני ושוב אין יכולין לחזור בהן".
ובירושלמי מפורש שקבלה בלבד בפני ג' סגי שלא לחזור בו, כאמור שם: "קבל עליו בפני שנים יכול לחזור בו, בפני שלשה אין יכול לחזור בו". אלא שהב"י כתב בשם הרשב"א והר"ן שקבלה מיקרי משהתחילו לטעון בפניהם. וזה בניגוד לדעת הרי"ף בתשובה, כמו שהביא השיטה מקובצת בשמו. וכתב שזה אינו נכון אלא כל שכתבו אף על פי שלא טענו בפניהם או שטענו בפניהם אף על פי שלא כתבו יכולים לחזור בהם. ולהלן יתבררו עוד שיטות ראשונים, במס' ב"ב קס"ז ע"ב, שדנו בזה.
לכן בנידון דידן לאחר שכתבו וחתמו שכל הצדדים הנוגעים בדבר מסכימים לשיפוטו של בית דין זה, ברור שאינם יכולים לחזור בהם.
ביחוד כאשר כבר נעשה מעשה בי"ד על פי בקשתה של האשה שיזמה את בקשת צו הירושה, ופירסמו את הבקשה ברשומות ובעיתונות, כפי שדורש החוק, וגם פרסמו שביה"ד הרבני האזורי עומד להוציא את הצו, וכבר נשמעה קרן ביבנה שעומדים לתת צו - ירושה כמבוקש, - אם יוכל צד אחד לחזור בו, יהיה בזה משום זילותא דבי דינא. ואין לבא מכח הטענה שאין כאן חזרה ושינוי דעתה של המשיבה, כי אם מתן פירוש להסכמתה, וגילוי דעת בעלמא שכן היה בדעתה לכתחילה, כי אין הדבר כן. אין זה סביר להניח שיבוא מישהו להתדיין בפני בי"ד רבני, ויתנה שידונו עפ"י החוק האזרחי נגד דין התורה. הלוא הרמב"ן, בפירושו לפרשת משפטים, כתב שהאיסור לפניהם ולא לפני עכו"ם ולא לפני הדיוטות הוא גם ולא לפני מי שאינו שופט על פי התורה. המשיבה לא התנתה זאת בבקשה ורק לאחר כארבעה חדשים, כאשר עברה ונישאה לזה שבעלה חשד בה שאתו היא בוגדת בו, והזהיר אותה בפניו ורק לאחר שנודע לה על תוכן מכתבו והצוואה שלו, והתחילה לחשוש מפני ביה"ד, חזרה בה מהסכמתה הבלתי מסויגת שנתנה בכתב. סביר הוא לכן שאינה יכולה לחזור עפ"י דין מהסכמתה, ולא להוסיף תנאים המבטלים את הסכמתה.
גם מבחינת הסמכות שניתנה לביה"ד לפי החוק, במקרה כזה, אינה יכולה לחזור בה מהסכמתה, מכיון שהחוק מעניק סמכות לביה"ד לתת צו ירושה וצו קיום צוואה וכו', אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב הסכמתם לכך. ואם יכולים תמיד לחזור בהם מהסכמה זו, נמצאנו עושים את החוק פלסתר שכאשר צד אחד ייווכח שעומד להפסיד יחזור בו מהסכמתו בכל שלב שהוא. ואפי' בשלב של מתן צו הירושה, ואין לדבר סוף. ואם נכון הדבר שתיתכן חזרה מהסכמה זו שבכתב, היה לו למחוקק לקבוע סייגים עד איזה שלב יכולים לחזור מן ההסכמה, וכן אם מספיק חזרה בע"פ או בכתב, בפני בי"ד או אפי' שלא בפני בי"ד.
כמו כן קובע חוק זה במפורש שמשניתנה ההסכמה להתדיין בפני בי"ד רבני, אין על ביה"ד מרות החוק האזרחי, אלא מוסמך הוא לדון לפי דין תורה, כפוף לתנאי אחד המפורש בסעיף קטן ב'. ולכן אין זה הגיוני ולא מתקבל על הדעת, שלאחר חדשים רבים תוכל המשיבה לבא ולומר שהיא רוצה שביה"ד ידון לפי חוק הירושה ולא לפי דין התורה. כי החוק מעניק לביה"ד, במקרה של מתן הסכמה בכתב ע"י כל הצדדים, לא רק סמכות למתן הצווים, אלא גם לתת אותם לפי דין התורה.
בהמשך קובע ביה"ד בפסה"ד הנ"ל (עמ' 299):
לאור כל האמור נראה לנו שלאחר שכל הצדדים קבלו עליהם בכתב את הסמכות של ביה"ד הרבני האזורי לתת צו ירושה, שוב אינם יכולים לחזור בהם מהסכמתם זו, ולא להטיל בה תנאי, סימפון ואמתלא, שיש בהם כדי לערער את הסמכות השיפוטית שניתנה על ידם לביה"ד. וזאת לפי ההלכה ועל פי כל חוק ומשפט, ולאחר שניתנה סמכות שיפוטית לביה"ד, יכול הוא לדון לפי דין תורה, הכל כפי ראות עיני הדיינים.
כך גם במסקנות פסה"ד, שנדפסו בתחילתו, נקבע כדלהלן:
מסקנות:
א. הסמכות של בתי הדין לדון בענייני ירושה וקיום צוואות מבוססת בראש וראשונה על תורת ישראל.
ב. אין היורשים יכולים לטעון שאינם רוצים בביה"ד שהוסמך ע"י המוריש לדון בירושה.
ג. לפי חוק הירושה תשכ"ה, מוסמך ביה"ד לתת צווי ירושה וצווי קיום צוואה.
ד. לפי חוק הירושה, הסכמת הצדדים להתדיין בפני ביה"ד כוללת גם הסכמה לשיפוטו וגם הסכמה שיפסוק לפי דין התורה.
ה. אדם שקיבל עליו בכתב להתדיין בפני בי"ד איננו יכול לחזור בו.
ו. חזקה על המגיש בקשה לבית דין רבני שיודע שביה"ד יפסוק לפי דין התורה.
ז. אין זה סביר להניח שיבוא מי שהוא להתדיין בפני בי"ד רבני ויתנה שידונו עפ"י החוק האזרחי נגד דין התורה.
ח. אין לקבל את הטענה של מגישת הבקשה, שביודעה שמדין התורה אינה יורשת, התכוונה שביה"ד ידון לפי החוק האזרחי.
ט. האיסור לפניהם ולא לפני עכו"ם ולא לפני הדיוטות כולל גם את מי שאיננו שופט על פי התורה.
י. לאחר שהצדדים כתבו וחתמו שכל הצדדים הנוגעים בדבר מסכימים לשיפוטו של בי"ד זה אינם יכולים לחזור בהם, לא לפי דין התורה ולא לפי החוק האזרחי.
יא. לאחר שפרסמו הבקשה למתן צו ירושה ברשומות ובעתונות ונודע שביה"ד עומד להוציא צו ירושה, יהיה בזה משום זילותא דבי דינא אם צד אחד יוכל לחזור בו.
יב. כמו כן אין צד אחד יכול להוסיף תנאים שיגרמו לביטול הסכמתו להתדיין בפני ביה"ד.
יג. בעל דין שהגיש טענותיו בכתב אינו יכול לחזור בהם, אפילו כשנותן אמתלא ואפילו כשאין הכחשה מצד השני.
ד.
נחזור לענייננו. על אף שהתיק התנהל בפני הח"מ ניתנה האפשרות ליורשים לפנים משורת הדין לבקש דיון נוסף בפני הרכב מלא של ביה"ד, נקבע מועד לדיון ובמהלכה העלו היורשים שכך גם הייתה רצונם של המנוחים, שהעיזבון יחולק שווה בשווה בין כל היורשים, ומשכך אף שהמנוחים לא כתבו "צוואה" ולכן חלים כאן 'דיני ירושה' ולא דיני צוואה, מבקשים היורשים שבדין הירושה יש לחלק את העיזבון בהתאם לרצונם של המורישים שעיזבונם יחולק בין כולם.
אולם כפי שנבאר, הדבר ברור בנידון שלפנינו שאין לכך כל משמעות, ואין בזה כלל משום 'מצוה לקיים דברי המת', ואין שום מקום להפקיע את זכויותיה של הקטינה "בעלת הדין שלפנינו" העומדת ותובעת את חלקה בירושה בהתאם לדין, כפי שיבואר.
הנה, אין חולק כי המנוחים לא כתבו כלל צוואה, אלא שהילדים הם אלו שמעידים שכך הביעו המנוחים בפניהם רצונם שיתחלק שווה בשווה בין כולם.
משכך, מיותר לומר כי בבואנו לקפח את זכויות הקטינה, נצרך דבר ברור, וודאי שאי אפשר לסמוך על דברי הילדים שהם נוגעים בדבר ופסולים לעדות.
אולם גם אם היו עדים כשרים המעידים על הדבר, הרי כידוע כדי להחיל את הכלל ש"מצוה לקיים דברי המת" נצרך שהמת ישליש את ממונו בידי שליש, לשיטה אחת נצרך שישלישו "לשם כך" בידי שליש, ולשיטא אחת צריך שישלישנו בידי שליש אבל אין צריך שישלישנו בידי שליש במפורש לשם כך (ראה שו"ע חו"מ סי' רנ"ב ס"ב וסי' ר"נ סכ"ג, וראה עוד בנתיבות המשפט סי' רנ"ב סק"ב, שו"ת שבות יעקב ח"א סי' קס"ח ושואל ומשיב מהדו"ק סי' מ"ו, וע"ש בסי' רנ"ב בנו"כ שהביאו שיטת הריטב"א והרא"ה ואכמ"ל), מה שלא היה כלל בנידון שלפנינו שגם אם ציוו כן הרי לא השלישו את עיזבונם, ומשכך אין בזה כלל הא דמצוה לקיים דברי המת.
מה גם שלפי מה שכתבו הפוסקים לא אמרינן "מצוה לקיים דברי המת" כי אם כשהמת ציווה את הדבר במפורש ובאופן ברור, ולא באופן שהדבר רק מובן מתוך דבריו (ראה שו"ת הריב"ש סו"ס ר"ז הובא במהר"א ששון סי' נ"ב, כנסת הגדולה סי' רנ"ב הגב"י אות כ"ג, ערך לחם למהריק"ש סי' רנ"ב, מטה שמעון סי' רנ"ב הגב"י אות ט"ז יעו"ש גם מספר מכתב לדוד חו"מ סי' י"ד, וראה עוד בשדי חמד מערכת מ"ם כלל רי"ט).
גם כשציווה המת את הדבר בפירוש נצרך שיצוונו בלשון מתנה ולא בלשון ירושה, שאז אין מצוה לקיים דבריו דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה (ראה בספר משפט הצוואה שהביא כן מדברי הפוסקים בעל החקרי לב חו"מ ח"ב סי' ג', אילת אהבים כתובות דף ס"ט ע"ב ד"ה אם מתו בלא בנים, והחסד לאברהם חו"מ סי' מ"ג, וע"ע בקצוה"ח סי' רמ"ח סק"א וסק"ה).
בנידון שלפנינו שמדובר ביורש קטן, הרי לדעת הר"ן במסכת גיטין (דף י"ג ד"ה מתני') אין כלל מצוה על הקטין לקיים את דברי המת גם בהושלש לשם כך, דקטנים לאו בני מצוות נינהו ואינם מחוייבים במצוות, ולא ניתן להחיל עליהם את המצווה לקיים את דברי המת, ודברי הר"ן הובאו להלכה במהריב"ל (ח"ג סי' מ"ג) ובעוד פוסקים.
והאמת היא שכל האריכות בעניין זה בנידון שלפנינו הינו אך למותר, מאחר שבנדון דידן אביה של הקטינה נפטר לאחר פטירת אביו, ואין בזה כלל הא דמצוה לקיים דברי המת, כי אין בת הבן מחויבת לקיים דברי אבי אביה, וכפי שהעלה כן בספר דברי חיים (אוירבך יו"ד סי' מ"ח ד"ה ובאמת) שאין בזה משום מצוה לקיים דברי המת יעויין שם בדבריו, וכל שכן כשמדובר בקטינה. [ואפילו בנכד שאביו הבן נפטר לפני פטירת אביו, נחלקו הפוסקים האם יש על הנכד דין מצוה לקיים דברי זקנו המת אף כשציווה הזקן לנכדו במפורש, ראה בספר שדי חמד מערכת המ"ם כלל רי"ט (ד"ה ולעניין ב"ב) ע"ש מה שהביא מספר 'מעשה איש' מאחר שאין הנכד מחוייב בכבוד זקינו כמו שמחוייב בכבוד אביו יעויין שם בדבריו].
כאמור, בנידון שלפנינו גם אם אפשר שכך תהיה גם רצון הקטינה כאשר תגדל לחלוק בשווה עם דודותיה, וגם אם אפשר שאם הנכדה הקטינה הייתה בגירה היום הייתה מסכימה לחלוק בשווה עם דודותיה, המקסימום שנוכל לעשות זה שלא להוציא עכשיו צו ירושה אלא להמתין עם הוצאת הצו עד שתגדל הקטינה ותביע את רצונה לאחר שתעמוד על דעתה, כפי שאכן ביה"ד הציע ליורשים להמתין עם הוצאת הצו על הנכס הרשום ע"ש המנוחים, ובינתיים להשכיר את הנכס, עד שתגדל הקטינה (בעוד פחות משלש שנים) ותוכל אז (אם תרצה כמובן) להסתלק ולהקנות מחלקה לטובת דודותיה בנות המנוחים.
אולם, אי אפשר שביה"ד ייתן יד להוצאת צו ירושה כבר מעכשיו המקפח את זכויות הקטינה, בכך שייעתר לבקשת היורשים לוותר על הסמכות כדי שיוכלו לפנות לביהמ"ש להוצאת צו לביצוע חלוקה שוויונית בין כלל היורשים כאמור, בקשה מוצהרת בריש גלי לקיפוח זכויותיה של הקטינה שקולה לא נשמע ומי יגן עליה אם לא ביה"ד.
יש כאן בעלת דין שעומדת לפני ביה"ד ותובעת חלקה בירושה, שאין חולק שהם מחצית מהעיזבון להם היא זכאית על פי הדין והחוק כפי שנתבאר, ומנגד אינה יכולה להסתלק ולהקנות מחלקה לטובת דודותיה בנות המנוחים עד שתגדל.
איך יוכל ביה"ד שהדבר בא לפניו והוא המוסמך לדון בזה על פי דיני התורה הק', ולהבדיל על פי החוק, והקטינה ירדה לדין ותובעת בפני ביה"ד את חלקה בירושה ושביה"ד ידון משפט אמת, איך אפשר לעלות על הדעת שביה"ד ייתן יד לגזילת חלקה, איך אפשר שביה"ד ייתן יד להפקעת חלקה שהתורה הק' כבר הקנתה לה על פי דיני הירושה.
מה גם, שהדבר אינו מוכרח כלל וכלל שאכן כשתגדל הקטינה ותעמוד על דעתה תרצה לוותר על זכויותיה ולתת לדודותיה, ודאי כשמדובר בזכויות של נכס נדל"ן השוה כמה מליוני ₪, אין זה סוד שבהרבה תיקי ירושה היורשים עומדים על שלהם ולא מוכנים לוותר אפילו למי שקרוב להם מאוד, כל שכן בנידון שלפנינו שמדובר לוותר לדודותיה.
בזהירות הנדרשת אוסיף עוד, שמחובתו של ביה"ד שהוא אביהם של יתומים להעלות את כל האפשרויות. עליו לקחת בחשבון שאולי אֵם הקטינה רוצה לשמור על יחסים טובים עם גיסותיה ומשכך מסכימה להפסיד לבתה הקטינה, אולי אף חמור מכך: היא עושה קנוניא איתם כדי לקבל חלק בעיזבון.
ועל אף שהסבירות היא שכוונתה של האם הינה לטובה כדי לקיים את רצון ההורים ושהדבר משקף את רצון הקטינה כפי הבנתה, אולם עדיין הרי האם מועלת בתפקידה כאפוטרופוס של ילדה ואבוי לאפוטרופוס כזה שמוכן לוותר על סכומים גדולים שאינם שלו.
גם אם מותר לביה"ד לוותר בממון היתומים חוץ מן הדין כדי להשקיטם ממריבות (שו"ע חו"מ סי' י"ב ס"ג) והוא הדין לאפוטרופוס (ראה שם פתחי תשובה סק"ז), הרי אין כאן שום פשרה ואין כאן שום תועלת לקטינה, מה גם שביה"ד הוא זה שהעלה את הדבר שהילדה זכאית למחצית מהעיזבון והוא זה שהעלה את הדרישה לעכב את הוצאת הצו עד שתגדיל הקטינה ובינתיים להשכיר את הנכס, והתעקשות האם לחלק את העיזבון שווה בשווה בין כולם אין בה כלל משום השקטה ממריבה ותועלת רווחית לקטינה וודאי שאין בזה תועלת השווה לוויתור סכום כסף גדול כזה.
ה.
בעניין זה ראוי להביא את דבריו הנוראים של גאון עוזנו רבינו הגדול דוד בן זמרא זלל"ה בעל שו"ת הרדב"ז, בעונשן החמור של הבנות התובעות בערכאות את חלקם בירושה, ועל החיוב המוטל על ביה"ד ועל כל מי שבידו להביאם לפעול בדין תורה ושלא לבטל משפטי תורתנו הקדושה, ושאם לא עשו כן הקולר תלוי בצווארם והם נתפשים עליהם.
זה לשון הרדב"ז (ח"ד סי' ק"כ (אלף קצ)):
שאלה: אשה אלמנה שהיתה משרתת בבית ראובן ופתה אותה ראובן ובא עליה והביאה ממנו בן ונתפרסם הדבר שהיה ממנו. גם נתפרסם הדבר שבעודו בחיים היה זן אותו ואת אמו ונפטר ראובן לבית עולמו פתע פתאום והניח בת מאשתו הנשואה, וזה הבן הבא מפתוי האלמנה. יורנו המורה מי הוא היורש ושכרו כפול מן השמים. גם יורנו המורה אם קרובי הבת אינם רוצים לעמוד בדין תורה, כי אם לצאת בערכאות של עכו"ם כדי להפקיע הירושה מן הבן, מפני שבערכאותיהם אינו יורש כי אם בן הנשואה, מה הוא העונש הראוי להם. גם אם חייבים חכמי העיר וגדוליה מי שיש בידו יכולת למחות, להתקבץ להכריחם בכל מיני הכרחיות, שיעמדו עם בן האלמנה בדין תורה, כדי שלא לבטל משפטי תורתנו הקדושה, וכ"ש בענין הירושות, הכל יבאר לנו מורינו ביאור רחב ושכרו כפול מן השמים:
ולאחר שהאריך הרדב"ז שהבת אינה יורשת, כותב הרדב"ז:
ולענין מה ששאלת אם הוא יוצא לערכאותיהם מה ענשו. הרי ענשו חמור יותר מן הגזל והעושק והחמס כי כל אחד מאלו אפשר שיעשה תשובה כיון שיודעים שגזלו. אבל זה חושב שזכה בדין והוא לא זכה. ודומה לאותן כ"ד דברים שמעכבין את התשובה, ומלבד זה משפיל ומפיל חומת תורתינו ומאפיל אור הדת באומרם אויבינו פלילים שאין דיני תורתינו אמת, כיון שהם הפך דינם עד שהם צריכין לומר שהחלפנו את התורה ואת דיניה או שנתבטלה ובאה אחרת תחתיה ונמצא שם שמים מתחלל על ידו. ועוד שגורם לשכינה שתסתלק מישראל לפי שנותן כח לאל אחר. וכתב הרא"ש ז"ל בתשובה...
עלה בידינו שקרובי הבת ראוים לעונש מר ממות, וכן ארז"ל על פסוק ונתתי את פני באיש ההוא ובמשפחתו. אם הוא חטא משפחתו מה חטאה אלא שאין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולם מוכסים ואין לך משפחה שיש בה גזלן שאין כולם גזלנין לפי שיודעין ומחפין עליו, והרי הדברים קו"ח אם מפני שמחפין עליו נדונין בדינו כ"ש אם מסייעין אותו, ודברים ברורים הם לא היה כדאי לכותבן. ואם הוציאו הממון בדיניהם שלא כדינינו מחרימינן ליה ומשמתינן ליה עד שיחזור מה שגבה ויורדין עמו עד לחייו. ואם יש כח בידם מכין אותו עד שתצא נפשו לקיים מצות עשה ד"והשיב את הגזלה אשר גזל" דקי"ל כופין על מצות עשה. והכי אמרינן גבי פריעת בעל חוב דאם יש לו ואינו רוצה לפרוע מכין אותו עד שיפרע דפריעת ב"ח מצוה.
ולענין אם חייבין חכמי העיר וגדוליה מי שיש בידו להתקבץ להכריחם בכל מיני הכרחיות שיעמדו עם בן האלמנה בדין תורה, הדבר ברור שהם חייבין. ואם לא עשו כן ולא מיחו הקולר תלוי בצוארם והם נתפשים עליהם. דגרסינן בפרק במה בהמה יוצאה: א"ר חנינא מאי דכתיב ה' משפט יבא עם זקני עמו ושריו. אם שרים חטאו זקנים מה חטאו אלא אימא על הזקינים שלא מיחו בשרים וכולו כדאיתא התם. והוי יודע שאפילו על הספק חייבים הם לעשות השתדלותם להציל העשוק מיד עושקו כדאמרינן בהאי סוגיא אם לפניך גלוי להם מי גלוי.
דברים נוראים אלו בענשן החמור של הבנות התובעות את חלקם בירושה בערכאות, מצאנו גם בדברי חד מקמאי בתשובת הג"מ רבי יצחק בכמוהר"ד פארדו ס"ט (נדפסו בשו"ת פלא יועץ הוצאת מכון הכתב חו"מ סי' י"ט ראה שם בסו"ד בד"ה "ומאי דתנו רבנן" עמ' 146) וממה שהעיד על מה שקרה להן ועל סופן המר ושומר נפשו ירחק מכל אלו.
זה לשונו שם:
ומן השמים שלם ישלם ונותן לרשע רע כרשעתו, וכבר החרימו בכמה חרמות ונידויים ושמתות גאוני סאלוניקי יע"א בקול שופר חזק מאוד ככתוב במוהרשד"ם ומוהרח"ש מלבד איסור רבה ההליכה בערכאות, וכבר בעינינו ראינו ואבותינו סיפרו לנו שכל מי שפעל ועשה כדבר הזה עלה חרס בידו ובא זה ואבד זה בחצי ימיו יעזבנו ואחריתו יהיה נבל, ומי לנו גדול בעירנו כל מי שתבעו טענות אלו כשנלב"ע הגביר סי' חי דאנון אע"פ שלא הלכו לערכאות אלא מכח ההשמטה נתנו להם, לא גמרו ימיהם ומתו עניים כידוע. גם כל מי שרצו לירש מהח' שלמה אלטאראץ כדין ירושת הבנות שניהם נהרגו ודי למעיין. באופן שכל זה יודיעו משמי להנ"ד מה יהיה סופו אפשר שיתחרט וכתיב יתמו חטאים.
יצחק בכמוהר"ד פארדו ס"ט
כדבר הזה כתבו עוד הרבה מגדולי הפוסקים ביחס לתובעות את חלקם בירושה בערכאות שלא כדין תורה, ראה בשו"ת רב פעלים (ח"ב חו"מ סי' ט"ו ד"ה גם ידוע הוא מה שהאריך) שליקט והביא מדבריהם, ראה שם שהביא מדברי מהרימ"ט "שהרבה להשיב אפו בכל כוחו תצלנה אזניים משמוע קללות נמרצות אשר קילל הטוען ירושה שלא כדת משה רבינו ע"ה", מדברי בעל כנסת הגדולה "הסכמה גדולה ונפלאה בכל אלות הברית", מדברי החיד"א "על תשובת מר בריה דרבינא בהמסרב בדין ירושה על פי תורתנו הקדושה והלך לערכאות שכתב כמה חרמות ונדויים על זה רחמנא ליצלן" וכן מדברי בעל המכתם לדוד, יעויין שם בדבריו.
איך ייתן איפוא ביה"ד ידו לדבר זה, והקולר תלוי בצווארם ונתפשים עליהם ה"י כמו שכתב הרדב"ז וכנ"ל.
על אף שביה"ד הסביר את מורכבות התיקים, ואת הקושי ההלכתי שביה"ד אמור לפעול על פיו, ביקשו כל הצדדים הנוגעים בדבר את סמכותו של ביה"ד לדון בתיקי הירושה של המנוחים [ש ורעייתו ל].
בהתאם לסעיף 155 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, הסמכות להוצאת צווי ירושה לעיזבון המנוחים, נתונה לביה"ד הרבני בלבד.
לאחר שביה"ד קיבל סמכות הינו מנוע מבחינה חוקית מלהסתלק ולבטל את סמכותו בתיקי הירושה, כשמדובר על זכויותיה של קטינה שיקופחו זכויותיה בהתאם לדין, כל שכן כשזו המטרה היחידה של המבקשים שגם מוצהרת על ידם בריש גלי.
אמה של הקטינה, אינה מוסמכת כלל לוותר על סמכות ביה"ד, ודאי שאינה מוסמכת לקיפוח זכויותיה של בתה הקטינה בהן הינה זכאית ע"פ הדין.
ערכאה משפטית אחרת אף אינה מוסמכת להוציא צו ירושה המקפח את זכויות הקטינה שזכאית להן בהתאם לדין.
באם יינתן צו המקפח את זכויות הקטינה שזכאית להן בהתאם לדין, תוכל הקטינה לאחר שתגדל ותעמוד על דעתה לנהל הליך משפטי ולבטל את הצו המקפח את זכויותיה.
ביה"ד דוחה את הבקשה למתן החלטה לפיה המבקשים רשאים לפנות לרשם לענייני ירושה לשם הגשת בקשה לצווי ירושה לעיזבון המנוחים.
ביה"ד מבהיר שוב, כי ככל שיהיה שיתוף פעולה של כלל היורשים, ניתן להשכיר בינתיים וכן להתחיל לפעול לקידום מכירת הנכס הרשום על שם המנוחים הנמצא ברח' [ג] בנתניה, וככל שיהיה קונה פוטנציאלי שרוצה לקנות את הנכס, יש אפשרות להוצאת צו הירושה וחלוקת העזבון בין כל היורשים לאחר עריכת קניינים והנדרש על פי ההלכה כפי שיורה ביה"ד.
על האפוטרופוס הכללי לתת את דעתו על הדבר ככל שהמבקשים יפנו לערכאה אחרת בבקשה למתן צו ירושה למנוחים.
מאחר שמדובר בקטינה, יש להעביר החלטה זו לתגובת ב"כ היועץ המשפטי לממשלה.
לאחר שעברתי על דברי חברי אני סבור כדלהלן.
אין לי ספק שרצון המנוחים ז"ל היה לחלק את העיזבון באופן שווה בין כל ילדיהם ולא להעביר את מחצית העיזבון לנכדה אחת.
במקרה זה נראה שאילו הנכדה הייתה בגירה אכן הייתה מסכימה לחלוק בשווה עם דודיה.
מנגד, ע"פ ההלכה אכן מגיע לקטינה מחצית העיזבון כל עוד אין צוואה בתוקף.
בנסיבות התיק ומאחר שמדובר בתיק בהסכמה ומכיוון שהצדדים כולם מבקשים למשוך את התביעה ביה"ד מקבל את בקשת הצדדים ומורה על מחיקת התביעה המונחת בפניו.
המזכירות תסגור את התיק.
אין צו להוצאות.
עמדתי שיש לסגור את התיק.
ואבאר בקצרה, והאריכות אך למותר.
בנידון דידן האפוטרופא הטבעית של הילדה - אם הנכדה היורשת – אינה מהזוכות בעיזבון, והיא הביעה את רצון הילדה כפי הבנתה. היות ואין מי שמכיר את טובת הקטינה יותר מהאם ולכן איני מוצא שיש מקום למנות אפוטרופוס לדין אחר בהתאם לסעיף 155 לחוק הירושה. על אף שהובהר לאם הילדה שבתה זכאית לחלק גדול יותר מהמבוקש על ידה, עדיין נשארה בעמדתה שטובת הילדה לקיים את רצון ההורים ושהדבר משקף את רצון הקטינה כפי הבנתה.
היות ואין לפנינו מי שעומד ותובע את חלקו בעיזבון, וכל הצדדים מבקשים לסגור את ההליך שנפתח בהסכמה, אין איסור על בית הדין על פי דין להסתלק מהתביעה.
גם אין מקום שנמשכן את עצמנו להיות אפוטרופוסים של יתומים בניגוד לעמדת האפוטרופא הטבעית כאשר לא נדרשנו לכך, ויש ספק רב אם קיום ההליך בעל כרחם של הצדדים משקף את רצון הקטינה כאשר תגדל.
בנדון שלפנינו נטען פה אחד שרצון המורישים המפורש היה להוריש בחלקים שווים, וגלוי וידוע שרוב רובם של הבאים לפנינו רוצים לקיים את רצון המורישים גם אם מבחינה הלכתית או חוקית אין תוקף לרצון המורישים. ולכן, יש לשער ולהניח שכאשר תגיע הילדה לגיל 12 ותוכל לוותר ולהעביר את חלקה, תתרצה להעביר את חלקה לאחר שיובהר לה על ידי קרוביה, שרצון המורישים היה שהעיזבון יתחלק בחלקים שווים, לכן אין דברי הרדב"ז נוגעים לענייננו כלל.
לאור האמור היות ומדובר בהליך בהסכמה, והצדדים רשאים לחזור בהם ולסגור את ההליך יש להיעתר לבקשתם המוסכמת.
אין באמור בכדי לקבוע את רצון הקטינה. ולכשתגדל ותהיה בת מחילה יש להבהיר לה בצורה מפורשות שהיא זכאית לחלק גדול יותר ממה שקובע החוק, וככל שלא תוותר מחלקה המגיע לה על פי דין, הרי ששאר הזוכות גוזלות את חלקה כדברי הפסוק במשלי (פרק כ"ג, פס' י- י"א) "אל תסג גבול ראשונים ובשדי יתומים אל תבוא" - "כי גאלם חזק, הוא יריב את ריבם איתך" הרי שהובטח שהקב"ה ידון את דינה.
על פי דין תורה במידה ונתפשר כנהוג, הרי שהבנות תהיינה זכאיות לעשירית כל אחת, כך שחמשת היורשות תקבלנה יחדיו מחצית. המחצית הנותרת תתחלק בין הבן והנכדה כך שעל פי דין תורה תזכה הנכדה ברבע מהעיזבון ולא בשביעית כפי שקובע החוק.
מכריעים כדעת הרוב. הבקשה מתקבלת. יש לסגור את התיק.
החלטה זו ניתנת לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים של הצדדים.
ניתן ביום ד' בשבט התשפ"ד (14/01/2024).
מסמך זה עשוי להכיל תיקוני לשון ועריכה