תיק 1041246/20
המבקשת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד מרדכי קניאל)
נגד
המשיב: פלוני
לפני ביה"ד בקשת האיש ותגובת האישה בעניין החלטת ביה"ד מיום 12/9/23.
לאחר העיון ביה"ד דוחה את טענות האיש נגד ההחלטה הנזכרת, כדלהלן.
ביה"ד הורה להותיר בקופת הכינוס סך של כ-59,000 ₪ עד להחלטת ביה"ד בעניין תביעת האישה להגדלת המזונות והמדור, וסך נוסף של 19,500 ₪ לצורך תשלום המזונות של הילדים ב-13 החודשים הבאים (1,500 ₪ לחודש).
האיש טוען שאין לעקל בגלל מזונות עתיד.
ביה"ד מעיר כי תביעת האישה להגדלת המזונות היא גם על מזונות עבר. אומנם ביה"ד גם כתב להותיר סך עבור מזונות עתיד, ויש אפוא לתת את הדעת על השאלה האם אפשר לעכב כספים של האיש עבור מזונות עתיד של ילדיו.
כתב הרא"ש בבא קמא פרק א סימן ה:
מי שבא לפני ב"ד ואומר יש לי תביעה על פלוני ומצאתי לנכסיו במקום ידוע ואני ירא שאם יבואו לידו יבריחם ולא אמצא מקום לגבות ממנו חובי ומבקש שיעכבו ב"ד הנכסים עד שיתברר תביעתו וכן ראובן שיש לו שטר על שמעון ולא הגיע זמנו עדיין ובא בתוך הזמן וטען כזאת הכל לפי הענין ואם רואה הדיין אמתלא בדברי התובע או שלא יוכל ראובן לגבות חובו משמעון כשיגיע הזמן מצווה הדיין לעכב ממון הנתבע עד שיברר התובע תביעתו או עד שיגיע זמן השטר וכן מצאתי בשם הגאון ז"ל כתוב דתקנתא דרבנן הוא באיניש דמפסיד נכסיה משום השבת אבידה. ולי נראה דלא צריכנא לתקנתא דרבנן אלא דין גמור הוא שחייב אדם להציל עשוק מיד עושקו בכל טצדקי דמצי למיעבד. וכן נמצא תשובה לרב אלפס ז"ל דלא מצי למימר אחוי טירפך ואשלם לך אלא היכא דאית ליה נכסי דסמיך עלייהו הא לאו הכי יכול לחזור בו דמצי א"ל אדהכי והכי אכלת לזוזא וליכא לאישתלומי מינך.
כלומר, אם רואה הדיין שיש חשש שלא יוכל התובע לגבות את חובו בבא העת כי שמא החייב יבריח את הנכסים או יכלה אותם הוא רשאי ואף מצווה לעכב את הנכסים, לפי הגאון משום תקנת חכמים, ולפי הרא"ש – זהו דין גמור, שהדיין מצווה להציל עשוק מיד עושקו.
דברים אלו נפסקו גם במהרי"ק שורש קט ובשו"ע חו"מ עג י, וז"ל השו"ע:
מי שיש לו שטר על חבירו לזמן, ובא בתוך הזמן לבית דין ואמר: מצאתי מנכסי פלוני ואני ירא שאם יבואו לידו יבריחם ממני ולא אמצא מקום לגבות חובי, אם רואה הדיין שום אמתלא לדבריו שלא יוכל לגבות חובו כשיגיע הזמן, מצוה על הדיין לעכב הממון עד שיגיע זמן השטר. וכן הדין בלוה לזמן ובתוך הזמן רואה המלוה שהלוה מבזבז נכסיו ואין לו קרקע, או שהלוה רוצה לילך למדינת הים, ותובע המלוה את שלו או שיתן לו ערב, שומעין לו. הגה: והוא הדין בכל מקום שנראה לבית דין לעכב מעות הנתבע (פסקי מהרא"י סי' ס"ד). ומזה נשתרבב המנהג לעקל המעות אף על פי שאין בו צורך כולי האי.
לכאורה כל שכן וכל שכן במקרה דנן שהאיש חייב במזונות ילדיו, והוא מוחזק למי שאינו משלם, ולא זו בלבד אלא הוא אף מודיע בבקשתו שלא ישלם אלא הוא צריך את הכסף לצורך דירה גדולה יותר וכו'.
אלא שהמהרש"ל בים של שלמה בבא קמא פ"ק סי' כ כותב שדין זה של הרא"ש נאמר רק במקרה שיש כבר חיוב אלא שלא הגיע זמנו, וגם צריך שתהיה כוונת עושק:
כי אף שכתב זמן בשטר. מ"מ השיעבוד מתחיל משעת הלואה. ותנאי הוא דאתני שלא יתבענו עד סוף הזמן. והיינו כמו מהיום ולאחר מיתה, אף שאינו גט אלא לאחר מיתה, מ"מ הגט מתחיל מעת הנתינה, ותנאי הוא דאתניה עד מיתה. [הכי נמי] כה"ג, בפרט בהאי עניין להציל העשוק. וכמו שאיסור הוא למלוה לנגוש הלוה. כך הוא אסור ללוה לכבוש ממון המלוה.
המהרש"ל גם מחלק שאם אין הלווה נוהג ברמאות, אף על פי שמצבו הולך ומתמוטט מיום ליום אין לעכב מנכסיו:
כי לא כתב הרא"ש עם סיעתיה. אלא במי שרוצה להבריח נכסיו ולאבדם מידו, ודעתו להעשיק המלוה. או שרוצה לילך למדינת הים. ואם כן ידוע שלא יכול לגבות חובו. או שמבזבז נכסיו. זהו פי' שמותר בהוצאותיו שלא לצורך, לפזר בדרך המותרות. כלישנא המבזבז אל יבזבז יותר מן החומש (כתובות ס"ז ע"ב). ומונבז המלך שבזבז את אוצרו בשני בצורת (ב"ב י"א ע"א). על זה וכה"ג לב דיין יודע ועיניו רואות להציל המלוה מיד עושקו. כי כולן קרוין עושק. אבל כשמן השמים לא רחמוהו עליו. וירד עליו גלגל החוזר בעולם. והוא הולך בתומו. בלי ספק שאסור לתבעו קודם זמנו. כדמוכח פ"ק דמכות (ג ע"ב) שאסור לתבוע קודם זמנו. וכן כתב הרמב"ם (ה' מלוה פי"ג ה"ה). והטור הביאו בסי' ע"ג.
הש"ך חושן משפט סימן עג ס"ק לד דחה את ראיית המהרש"ל, אך הסכים עמו למעשה מפני שסובר שמעיקר הדין אין לעכב נכסים קודם הזמן וכדעת הרמב"ן וסיעתו, אלא שמכל מקום נהגו לעכב, ולכן אין לחדש מעבר למה שמצאנו בפירוש, וז"ל:
דוקא מבזבז, אבל אם אינו מבזבז, אף על פי שמתמוטט מידי יום יום ולא יוכל לשלם לזמן אפילו במטלטלין, לא יוכל המלוה לעכב תוך הזמן, כן כתב מהרש"ל [ביש"ש] פ"ק דב"ק סי' כ'. ואף על פי שראיתו שהביא שם מפ"ק דמכות [ג' ע"ב] גבי הלוה לחבירו לעשר שנים והגיע שמיטה, אינה ראיה כלל, דהתם ידע מעיקרא שיהיה שמיטה, וא"כ סבר וקיבל. מכל מקום כן נראה עיקר לדינא, דהא בלאו הכי רב יהודאי גאון והרמב"ן [הובאו בבעל התרומות שער ט"ז ח"ג] והרשב"א בתשובה [ח"א] סי' (אלף) תתק"ח והריב"ש סי' ק"ט חולקים, וכדבריהם משמע לכאורה עיקר בש"ס. ונהי דכבר הסכימו כל האחרונים ונתפשט המנהג כדברי המחבר, מ"מ אין לך בו אלא חידושו.
בעקבות גישות אלו נקטו ביה"ד הגדול (הדיינים גולדשמידט, שלום וקוליץ) בפסקי דין רבניים ח"ב פס"ד המתחיל בעמ' 65 שלכאורה אין לעקל במקום שעדיין לא חל החיוב, כגון במזונות ילדים לאחר גיל 6:
יוצא שדין מזונות הילדים אחרי שש אינו בכל אופן כדין מזונות האשה, ואם כן מסתבר שגם לענין עיכוב כך, שאין לעכב להבטחת פרעונם להבא, וכמבואר.
אלא שהם כתבו מיד אח"כ שאינם רוצים לקבוע בזה מסמרות היות שאין בזה נפקא מינה לנדון שלהם:
אלא שאין אנו מכריעים עכשיו בשאלה זו, הואיל וכפי שיבואר להלן, אין צורך בהכרעה בזה לנדון דנן.
כבוד הדיין הרה"ג צבי יהודה בן יעקב שליט"א (דיין ביה"ד הגדול) במאמר בתחומין טו הכריע בספק זה שיש לעקל עבור מזונות ילדים גם לאחר גיל 6 היות שלדעתו חיוב מזונות ילדים לאחר גיל 6 אינו מדין צדקה אלא זו תקנת מזונות ילדים, ואם כן כשם שמעקלים עבור מזונות ילדים עד גיל 6 כך יש לעקל לאחר תקנת הרבנות הראשית גם לאחר גיל 6:
הוא "מזונות הילדים, ולא חיוב "צדקה"; אלא שחיוב מזונות ילדים עד שש הוא מדינא, וחיוב מעל שש הוא מהתקנה. אבל עכ"פ התקנה רק הרחיבה את זמן החיוב, ולא יצרה סיבה חדשה. על כן נראה לענ"ד, שגם היכא דלא אמיד ניתן לכוף את האב על מזונות בניו אלו, וניתן גם להטיל עיקול לצורך פרעונם.
אך דבריו צריכים עיון לכאורה, שהרי בפד"ר הנ"ל כתבו שמה שמעקלים עבור מזונות ילדים עד גיל 6 הוא מפני שדין מזונות אלו הוא מדין מזונות אישה, ובמזונות אישה מתחייב האיש משעת הנישואין, ואם כן חל כבר החיוב ואפשר לעקל. אך מזונות ילדים כשהאישה התגרשה או מזונות ילדים מעל גיל 6 אין החיוב חל מראש אלא מדי יום ביומו, ולכן אי אפשר לעקל. זה לא מפני שהמזונות מדין צדקה אלא מפני שהחיוב מתחדש בכל יום ויום!
ואולם נראה שיש מקום לעקל גם עבור מזונות ילדים מעל גיל 6 או כשהאישה התגרשה:
בפד"ר הנ"ל הביאו את דברי המהרש"ם שמעכבים לצורך מזונות ילדים, וז"ל:
וכן אם יש לו בנים קטנים שחייב לזונם כפי המבואר באה"ע סי' ע"א יש ביד ב"ד לעכב שלא יבזבז נכסיו כיון שלא יהי' אח"כ בידינו לגבות ממנו דמי המזונות.
אלא שיש להקשות מדוע אפשר לעקל, הרי לכאורה החיוב מתחדש מדי יום ביומו. מחמת קושיה זו הם חידשו שמזונות ילדים עד גיל 6 דינם כמו מזונות אישה ומחמתם, ולכן החיוב חל מהלידה עד שיגדלו. אך הם הקשו על כך שאנו נוקטים שמזונות ילדים אינם כמזונות אישה, שהרי גם אם אינו חייב במזונות האישה, כגון שהיא פנויה או גרושה, הריהו חייב במזונות הילדים. מכוח קושיה זו תירצו שיש שני חיובים במזונות ילדים, מצד האבהות ומצד מזונות האישה.
תירוץ זה, הבא להבדיל בין שני חיובים במזונות ילדים עד גיל 6, נראה דחוק.
מסתבר יותר לומר שלדעת מהרש"ם אין צורך שיחול החיוב כדי שיהיה אפשר לעקל, בניגוד לדעת המהרש"ל, אלא כל היכא שנראה שבבוא החיוב לא ישלם החייב את חובו ויעשוק את חברו למה שביה"ד לא יחלץ לעזרתו וימנע את העושק הצפוי? בפרט במקרה כמו דנן שברור לדיינים שלא ישלם את חובו כלל, וכפי שהודה בעצמו.
ראה גם תרוה"ד סימן שה שמדבריו עולה נגד דברי המהרש"ל והש"ך שנטו לצמצם את העיקול, שכתב שלאחר שנהגו לעקל השתרבב מנהג לעקל אפילו שאין אמתלא יפה וחשש ברור להברחת נכסים:
ואפשר שע"י שהנהיגו ב"ד לעכב ולצוות בכה"ג, נשתרבב המנהג לפעמים ע"י הכרת פנים עד שנתפשט לעכב ולצוות אפי' היכא דליכא אמתלא יפה בדברי המעכב והמעקל.
דברים אלו נפסקו ברמ"א חו"מ עג י, וכך המנהג גם כיום.
אם כן, אם במקרה שאין כלל ראיה שהחייב מתכוון להפסיד את בעל חובו מעקלים, קל וחומר שנעקל במקרה שיש רגלים לדבר שיפסיד את בעל חובו ואע"פ שלא חל החיוב עדיין.
מלבד זאת, במקרה דנן יש גם חשש גדול יותר, שכן לא מדובר בחוב בעלמא אלא במזונות הילדים. הילדים זקוקים לאוכל ושיסופקו שאר צרכיהם, וחובת האב לדאוג לכך, ואם לביה"ד ברור שבבוא העת האב לא ידאג להם איך יעלה על הדעת שביה"ד יפקיר את הילדים ולא ידאג לצורכיהם בטענה שעדיין לא חל החיוב?! הרי זה קרוב ללא תעמוד על דם רעך! אומנם יש להם אמא שעושה מאמצים לדאוג להם, אך אין זה מפקיע את המצווה והחיוב המוטלים על האב, בפרט שעיקר החובה מוטלת על האב ולא על האם.
עוד אפשר לומר שלדעת המהרש"ם חיוב האב במזונות הילדים אינו כמו חיוב שלא בא לעולם עדיין: מכיוון שהוא אבי הילדים מוטלת עליו חובה לדאוג ולזונם עד שיגדלו בעתיד. על האב לדאוג שלמחרת בבוקר יהיה לילדים ארוחת בוקר, ולא לחכות למחר שיחול עליו חיוב ואז יצא לעבוד ולהביא כסף למחייתם רק בסוף היום! כאבי הילדים עליו גם לדאוג להשיאם בבוא העת ולתת להם נדוניה, וברור שכדי שתהיה לו נדוניה עליו להיערך לכך שנים מראש ולא להמתין שיגיעו לפרקם ואז לקושש כספים... הנחת העבודה של הפד"ר הנ"ל שחיוב מכוח האבהות הוא כמו חיוב מתחדש ולא חיוב מראש אינה מוכרחת, ואף נראה להיפך מסברה וגם לאור דברי המהרש"ם.
מכל זה נראה שיש לעקל עבור מזונות הילדים.
ריבית והצמדה בהוצל"פ
האיש טוען שיש להורות להוצל"פ לבטל את ההצמדה והריבית בגין חוב מזונות העבר.
לדבריו מדובר בגזל, וכך כתב הראב"ד הרב מרדכי רלב"ג שליט"א במאמר שפורסם בשורת הדין טו. מאידך גיסא, האישה מביאה פסקי דין שלפיהם אין לבטל את הריבית שנפסקה בהוצל"פ, ושאין זה גזל.
בעניין טענת האיש שמדובר בגזל, הארכנו בפסק דין שניתן ונפסק בדעת רוב בשבתנו בביה"ד באשדוד מס' תיק 9600-22-1 כדלהלן. ונצטט הדברים:
קודם שנדון האם חיוב הריבית ע"י הוצאה לפועל מותר לפי ההלכה, יש לחדד ולהדגיש שאפילו לצד שקיים במקרה זה איסור ריבית, ריבית זו אסורה רק מדרבנן שהרי אינה ריבית קצוצה דהיינו שלא קצצו האב והאם סך ריבית שישלם האב על פיגור בתשלום המזונות עבור בתו, ובריבית דרבנן פסק השו"ע בחיו"ד סי' קס"א סעיף ב, שאינה יוצאת בדיינין.
אלא שב[יו"ד סימן קסא] סעיף ד פסק השו"ע
לא אמרו דאבק רבית אינה יוצאה בדיינים אלא כשאכל המלוה מדעת הלוה, אבל אם קודם שאכל טען עליו שלא יאכל, והוא הוציא ממנו על כרחו בדיני העובדי כוכבים או בדיין ישראל שטעה והכריחו לשלם, יוצא בדיינים.
ובב"י הביא את תשובת הריב"ש בסימן ש"ה וז"ל:
"וכן אם הוציא המלוה מן הלוה בעל כרחו של לוה בדיני עכו"ם, גזל הוא בידו. ולא אמרו שאין מוציאין אבק ריבית ממלוה ללוה אלא כשאכל המלוה מדעת הלוה, אלא שבא עתה לטעון עליו מחמת איסור הריבית, אבל אם קודם שאכל צעק עליו שלא יאכל והלה מוציא ממנו על כרחו בדיני האומות נראה שגזל הוא בידו ומוציאין ממנו וכבר דנתי כן בסרקסט"ה הלכה למעשה, וכן נראה דעת הרמב"ן והרשב"א והראב"ד ז"ל ע"כ.
וה"ה במקרה דנן ששילם הבעל את הריבית בעל כרחו ע"י ההוצאה לפועל הרי גזל בידי האשה, ועל בית הדין לדאוג שהגזלה תחזור לבעליה.
בית הדין נזקק לדון בשני היבטים בנידון זה.
ההיבט הראשון - איסור ריבית - שהוא איסור חמור וכמו שכתב השו"ע חיו"ד סימן ק"ס סעיפים א-ב:
"צריך להזהר בריבית וכמה לאוין נאמרו בו ואפילו הלוה הנותנו והערב והעדים עוברים ... כל הנותן ריבית נכסיו מתמוטטים וכאילו כפר ביציאת מצרים ובאלקי ישראל".
והביא הגר"א בס"ק ג את תורת הכהנים בפרשת בהר –
"אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על תנאי כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים שתקבלו עליכם מצות ריבית, שכל המודה במצות ריבית מודה ביציאת מצרים וכל הכופר במצות ריבית כופר ביציאת מצרים".
ובמדרש רבה שמות פרשה לא, כתוב:
"לא היה צריך לומר אלא לא תשים, מהו לא תשימון, אלו העדים והערב והדיינין והסופר, שאילולי הם לא יטול כלום, לפיכך לוקים כולם".
והנה פסק השו"ע בסימן קע"ז סעיף י"ז:
"אם חייב עצמו לתת למלוה כך וכך בכל שבוע בעד שמעכב ממונו הרי זה ריבית גמור".
והוסיף הרמ"א:
"אע"ג דכתב לו כך דרך קנסא, אם לא אפרע לך לזמן פלוני אתן לך כל שבוע כך וכך, ואע"ג דאם היה פורע לו בזמנו לא הוי כאן ריבית כלל, מ"מ הואיל וכתב לו קצבה בכל שבוע ושבוע הוי ריבית גמור, וכן עיקר. אע"ג דיש מקילין, והתירו ללוות בריבית בדרך זה".
נמצאנו למדים שאין נפקא מינה אם משלם את הריבית בדרך קנס או שלא בדרך קנס, בכל גווני חשוב כריבית.
והנה פסק הרמ"א בסימן קע"ו סעיף ו':
"וכל שכן אם כבר נתחייב לו השכירות ונותן לו דבר בהמתנת המעות דאסור"
וכתב הט"ז שם בס"ק ח:
"נראה פשוט דזה הוה ריבית קצוצה, ואפילו בחלוקה הראשונה שכבר החזיק וכו' נסתפק ב"י אי הוה ריבית קצוצה, אבל בזה נראה דמודה דהוה ריבית קצוצה".
ועיין בש"ך שהשיג על הט"ז בנקודות הכסף וז"ל:
"עיין בב"י דלא משמע כן, דנסתפק כיון דלא בא על ידי הלוואה".
היוצא מהאמור לעיל, שלכאורה במקרה דידן אע"פ שהריבית נגבתה דרך קנס ולא על ידי הלואה יש איסור ריבית ומוטל על ב"ד לדאוג שתחזיר האשה את הריבית שגבתה בעל כרחו שלא כדין, לבעלה.
אלא שיש לדון מצד אחר. הנה הב"י בסימן קס"ה הביא את דעת הרמב"ן וז"ל:
"ולענין אם גזר המלך שכל מלוה לחבירו שיהא פרעונו מהמטבע השני, יש אומרים דדינא דמלכותא דינא ומותר בלא חשש איסור, ואע"פ שהמלך חידש מחדש גזירה ההיא, הואיל וציוה להתנהג בה בכל אותה העיר דינו דין. ושכן השיב הרמב"ן שנוהגים בענין המטבע על פי גזירת המלך, ואין כאן משום ריבית שהתוספת הזה שלא ברצון הבעלים הוא נפרע ואלמלא דינו של מלכות אינו בכלל ריבית אלא בכלל גזל אלא שדינו של מלכות דין ואין כאן גזל ואין כאן ריבית, עכ"ל."
וכן פסק הרמ"א כדעת הרמב"ן בסימן קס"ה סוף סעיף א'.
הנראה בביאור דעת הרמב"ן כפי שמשתמע בדבריו, שכל מהות איסור ריבית הוא דוקא שמשלם הלווה ריבית בהסכמתו עבור המתנת המלווה בזמן הפירעון, וכדברי הגמרא "אגר נטר", שכר שמירת המעות בידי הלווה, דהיינו שקבע הלווה את התמורה לאיחור פירעון ההלוואה והחזקת מעות המלווה בידיו בסכום הריבית שקבעו ביניהם. וזה מה שאסרה תורה, שתהיה תמורה עבור איחור בזמן פירעון ההלוואה. ומי הוא שיכול לקבוע שהריבית היא התמורה לאיחור זמן הפירעון – דווקא הלווה והמלווה שבהסכמתם מחליטים מה ערך התמורה של איחור התשלום. ובדיוק כמו בכל מכר שקובעים המוכר והקונה מה סך התמורה עבור החפץ הנמכר. ממילא כשכפו על הלווה תשלום עבור איחור זמן פירעון ההלוואה אין זה נחשב כתמורה, ואין זה נחשב לריבית. משל למה הדבר דומה, למלווה שהעניש את הלווה על שאיחר בתשלום פירעון החוב ולקח ממנו בחוזקה סך מסוים למרות התנגדותו של הלווה, האם יעלה על הדעת שיעבור הלווה במקרה זה על איסור ריבית, בוודאי שלא, מכיוון שלא שילם את הריבית בהסכמתו, לא נחשב תשלום זה לתמורה עבור איחור תשלום הפירעון.
ולכן כתב הרמב"ן שבמקרה והמלך גזר שיפרעו מהמטבע החדשה למרות שלוו מהמטבע הישנה, אין זה נחשב לריבית כיון שמשלם הלווה את תוספת התשלום בעל כורחו.
וממשיך הרמב"ן ואומר שאין לאסור תשלום זה מדין גזל כיון שדינא דמלכותא דינא, וממילא אין איסור גזל בכה"ג.
לפי זה במקרה דנן, שההוצאה לפועל היא זו שכפתה על הבעל את תשלום הריבית, אין לאסור תשלום זה מדין ריבית. אלא שיש לדון ולאסור תשלום זה מדין גזל כפי שיורחב לקמן.
אלא שמדברי החוות דעת שכתב על דברי הרמ"א בס"ס קס"ה לא משמע כן, וז"ל:
ואף דבריבית גמור לא מהני הגזירה, כאן שגזר לשלם ממטבע החדשים, בין שפחות בין שיוסיף הוי כקרוב לשכר ולהפסד בשעת הלואה דאין בו משום ריבית, ועוד דכאן הגזירה היא לטובת המדינה שיהיה מעלה למטבע שלו מש"ה הוי דינו כדין הפקר בית דין, ואין בו משום ריבית. עכ"ל.
ובביאור דבריו נראה שהוקשה לו, הרי פסק הרמ"א בחלק חו"מ סימן שס"ט סעיף י"א שהיכא שדינא דמלכותא הוא נגד דין תורה אינו דין, ויעוין בהרחבה בש"ך חחו"מ סימן ע"ג ס"ק ל"ט שהאריך לבאר את הגדר אימתי נחשב שדינא דמלכותא דמלכותא הוא נגד דין תורה.
וא"כ היאך מהני דינא דמלכותא לחייב את הלווה לפרוע מהמטבע החדש, הרי דינא דמלכותא אינו דין כשהוא נוגד לדין תורה, שהוא איסור ריבית במקרה דנן.
ויישב החוות דעת בשני אופנים:
כיון שריבית זו היא קרוב לשכר ולהפסד דהיינו היא ריבית דרבנן, ומצינו שרבנן היקלו בריבית זו במקרים מסוימים כגון במעות היתומים שהקילו להלוות בריבית כה"ג, לפיכך מהני דינא דמלכותא במקרה זה.
כיון שהגזירה לא היתה שישלמו ריבית, אלא הגזירה היתה שיפרעו מהמטבע החדשה ולא בשביל שישלמו יותר מהחוב אלא כדי שהמטבע תצא בשוק, אין זה נחשב לדינא דמלכותא כנגד דין תורה.
היוצא לדעת החוות דעת, שאפילו במקרה שהלווה משלם ריבית בעל כרחו נחשב הדבר לריבית אסורה ולכן נזקק החוות דעת ליישב מדוע מותר לפרוע במטבע החדשה.
במקרה דנן שמשלם האב ריבית בעל כורחו מכיוון שההוצאה לפועל כופה אותו על כך, ולא שייכים שני תירוצי החוות דעת למקרה דידן, דהרי אין הריבית קרוב לשכר ולהפסד, וכמו כן הדינא דמלכותא היא לשלם ריבית והוא נגד דין תורה ואינו דין א"כ חייבת האשה להחזיר את הכסף שגבתה ע"י הוצאה לפועל וכמו שפסק השו"ע בסעיף קסא ס"ד:
"לא אמרו דאבק רבית אינה יוצאה בדיינים אלא כשאכל המלוה מדעת הלוה, אבל אם קודם שאכל טען עליו שלא יאכל, והוא הוציא ממנו על כרחו בדיני העובדי כוכבים או בדיין ישראל שטעה והכריחו לשלם, יוצא בדיינים."
על פי האמור לעיל, הרי לפנינו ספיקא דדינא האם ריבית במקרה דידן היא ריבית אסורה, מכיוון שבריבית זו חויב האב לשלם בעל כוורחו.
צדדי הספק הם כדלהלן: לפי הצד שריבית בעל כורחו לא שמיה ריבית (כפי שמשמע מהרמב"ן) א"כ אין הדינא דמלכותא של חוק ההוצאה לפועל סותר לדין תורה, וממילא הכסף שגבתה האם ע"י ההוצאה לפעול הוא כדין וזכותה להחזיק בו. אבל לפי הצד שריבית בעל כורחו שמיה ריבית (כפי שמשמע מהחוות דעת) א"כ הדינא דמלכותא של חוק ההוצאה לפועל סותר לדין תורה ואינו דין, ממילא הכסף שגבתה האם ע"י ההוצאה לפועל אינו כדין וגזל הוא בידה וחייבת להחזירו לאב. והלכה היא שבכל ספק ממון המוציא מחברו עליו הראיה, והממון נשאר בידי המוחזק.
אמנם לקמן נצדד כדעת הרמב"ן כפי שמשתמע בפשטות מדבריו ודלא כהחוות דעת. אלא שהיות ויש ספיקא דדינא מצד דינא דמלכותא כפי שיתבאר לקמן, אין א"כ נפקא מינה אפילו לאחר ההכרעה בדעת הרמב"ן.
אלא שיש לדון מי הוא המוחזק, דאמנם האשה מוחזקת כיום בממון שגבתה ע"י ההוצאה לפועל עבור הריבית, אלא שהבעל מצידו מוחזק בממון של המזונות העתידיים שתובעת האשה ויכול הבעל לטעון קים לי שהריבית שגבית עד היום היא שלא כדין, והממון שבידך הוא גזל, ותגבי ממנו עבור המזונות העתידיים שאני חייב לך. ולפיכך נחשב הבעל למוחזק.
ההיבט השני שיש לדון בו במקרה דנן – איסור גזל. אפילו אם נצא מנקודת הנחה שאין איסור ריבית במקרה זה מכיון שריבית בע"כ אינה ריבית, עדיין נמצא ממון הבעל בידי האשה שלא כדין, וגזל בידי האשה. שהרי כל ההיתר של הרמב"ן שהובא לעיל לשלם מהמטבע החדש ואין איסור גזל בדבר מהטעם של דינא דמלכותא דינא. אולם הטעם נכון דווקא במקרה של הרמב"ן שמדובר במלכות גויים שאז לכ"ע דינא דמלכותא דינא.
אבל במלכות ישראל בארץ ישראל יש להסתפק האם אומרים בכה"ג דינא דמלכותא דינא.
מקור הדין של דינא דמלכותא הוא בגמ' בנדרים כ"ח ע"א "אמר שמואל דינא דמלכותא דינא", שתי שיטות ראשונים עיקריות ישנם בביאור טעם דין זה.
שיטת הרשב"ם (ב"ב דף נ"ד ע"א) וכן פסק בתה"ד ס"י שמ"א:
"דינא הוא שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו והלכך דין גמור הוא".
שיטת הרבה מהראשונים וביניהם הר"ן שם בסוגיא: "דינא דמלכותא דינא מפני שהארץ שלו ויכול לומר להם אם לא תעשו מצוותי אגרש אתכם מהארץ" ולפ"ז ממשיך הר"ן "אבל במלכי ישראל לא, לפי שא"י כל ישראל שותפין בה", דהיינו שאין בעלות למלך על א"י ולכן לא תקף בא"י דינא דמלכותא.
וכן פסק בשו"ת הרשב"א ח"א ס"י תרלז ובח"ב ס"ו קלד.
לא מיבעיא לשיטות הסוברות כדעת הר"ן, במקרה דידן לא שייך דינא דמלכותא על חוק ההוצאה לפועל, אלא אפילו לשיטות הסברות כדעת הרשב"ם שהטעם לדינא דמלכותא הוא מפני שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו, יש לדון האם גם בסוג הממשל הנהוג כיום בארץ ישראל אפשר לומר שהשתתפות בבחירות לכנסת יש בה כדי להביע הסכמה לקבל את חוקי הכנסת ובייחוד בחוקים שנחקקו קודם להשתתפות האדם הנידון בבחירות.
ומכיוון שיש ספיקא דדינא האם במקרה דידן אומרים דינא דמלכותא, הדין הוא שהמוציא מחברו עליו הראיה. וכפי שנכתב לעיל יש לצדד שהבעל נחשב למוחזק בממון של המזונות העתידיים של האשה ויכול לטעון קים לי שלא שייך דינא דמלכותא במקרה דנן וממילא ממון האשה שגבתה עבור הריבית הוא גזל בידה ומממון זה תיגבה האשה את מזונותיה העתידיים.
מעבר לאמור לעיל, יש לדון ולמצוא פתרון איך למנוע מבעלים אשר מתעלמים מפסקי דין המחייבים אותם בתשלום מזונות האשה ואפילו במזונות הילדים, ופיגור בתשלומים אלו גורמים לאשה או לילדים להגיע לפעמים לחרפת רעב ואין צורך להאריך בצער הרב ובעוגמת הנפש שנגרמים להם.
תוך כדי הדיון בעניין בין חברי בית הדין, הועלתה הצעה שבית הדין יטיל קנס לפי אותו שיעור הקבוע בחוק ההוצאה לפועל, דהיינו הריבית האמורה.
ואע"פ שלהוצאה לפועל אין סמכות מבחינה הלכתית לחייב קנס זה אם נניח שאין דינא דמלכותא שייך במלכות ישראל, וממילא הממון שנגבה על ידם הוא גזל בידי המקבל. אבל לבית הדין יש סמכות הלכתית לקנוס קנסות כשיש צורך בדבר וכפי שפסק השו"ע חחו"מ סימן ב', וכן נוהגים היום בבתי הדינים הרבניים.
אלא שיש לדון האם יכול בית הדין להפעיל את סמכותו לקנוס בצורה כזו, שהרי אם נניח שריבית בעל כרחו שמיה ריבית כפי שמשתמע מדברי החוות דעת א"כ כשבית הדין קונס את החייב בקנס על פיגור התשלומים היינו ריבית שהיא אסורה, ואין לבית הדין סמכות לדון כנגד דין תורה.
אלא שלאחר העיון בדבר מסתבר שא"א לומר שריבית בעל כורחו שמיה ריבית, וכפי שהתבאר לעיל בהרחבה בדעת הרמב"ן, שכשמשלם החייב קנס ללא שהתחייב על כך מדעתו אלא שמוכרח לעשות כן, דומה הדבר למלווה שנכנס לבית הלווה וחטף ממנו ממון בעל כורחו כיון שפיגר בפירעון החוב, היעלה על הדעת שהלווה יעבור במקרה זה על איסור ריבית.
זאת ועוד, במקרה שהלווה משלם ריבית למלווה לא מכוח ההלוואה דהיינו שלא הסכים לשלם עבור איחור בתשלום ההלוואה אלא משלם בגלל דינא דמלכותא אין להחשיב תשלום זה כריבית.
ה"ה במקרה דידן שמשלם האב את תשלום קנס פיגור התשלומים בגלל פסק בית הדין, ולא בגלל איחור תשלום חוב המזונות שחייב לביתו.
ובדברי החוות דעת נראה לבאר בכוונתו, שאם גזרה המלכות שכל מי שרוצה ללוות מחברו חייב ללוות עם ריבית דהיינו שהלווה עצמו חייב להתחייב בריבית למלווה בשעה שלווה מחברו אזי אינו דין כי דינא דמלכותא כשהוא סותר לדין תורה אינו חל. ולפי ביאור זה אין מדובר בריבית בעל כורחו כיון שאין המלכות מחייבת אותו בריבית אלא המלכות מחייבת אותו להתחייב מדעתו בריבית בשעה שהוא לווה מחברו, ומכיוון שאינו חייב ללוות נחשבת הריבית שהתחייב מדעתו, ולפ"ז גם החוות דעת מודה שריבית בעל כורחו לא שמיה ריבית.
לאחר שהגענו למסקנה שכשבית הדין מחייב את החייב בתשלום קנס על פיגורים בתשלום אין חשוב הדבר לריבית, ממילא עומדת לבית הדין הסמכות לקנוס את המאחר בתשלום מזונות אשתו או ילדיו בקנס באותו שיעור הקבוע בחוק ההוצאה לפועל. ואע"ג שמכח חוק ההוצאה לפועל יש להסתפק אם הדבר מחייב את המאחר בתשלום לפי ההלכה ואין זה גזל, לפי הדעות הסוברות שלא אומרים דינא דמלכותא במלכות ישראל בארץ ישראל, אבל לבית הדין ודאי קיימת הסמכות ההלכתית לקנוס, וכרוח הדברים הנ"ל פסק אב בית הדין בתיק זה בתאריך ט' תמוז תשס"ו, וז"ל:
"על אף השם ריבית האמור בגורמים המחייבים, ברם יש להקל כהפוסקים שעצם מהותם מדין קנס ולא מדין של הלוואה שבין מלוה ולוה, ולא נקצב גם מלכתחילה לכך, ולכן אין ביה"ד מתערב בענין זה בעבודת ההוצאה לפועל והבקשה נדחית".
כשהרציתי את הדברים הנ"ל בפני הגר"ח קנייבסקי שליט"א, הסכים עימי כי אין בעיה של איסור ריבית כשמשלם מכח ההוצאה לפעול אלא איסור גזל בלבד, וכששאלתיו, האם לפי זה רשאי בית הדין לחייבו מדין קנס בית הדין, וממילא תיפתר הבעיה של איסור גזל, ענה לי בזה הלשון "לכאורה, אלא שאין ראוי לעשות כן מפני שנראה כריבית".
אב בית הדין פנה אל הגאון רבי יוסף שלום גלבר שליט"א, בעל מחבר ספר "נתיבות שלום", העוסק בדיני ריבית, לחוות את דעתו בעניין ולהתייחס על פסק הדין הנ"ל, ולהלן ציטוט מכתבו לבית הדין ככתבו וכלשונו.
"לכב' הרה"ג ר' יקותיאל כהן שליט"א,
דין פשוט הוא שאין איסור ריבית אלא כשהלווה נותן את הריבית מדעתו, ואם קצצו על כך מראש היא ריבית קצוצה ואם לא קצצו והוא נותן מעצמו היא ריבית מדרבנן, אבל אם המלוה יקח ממון של הלוה (בנוסף על קרן ההלואה) בעל כרחו אין זה ענין כלל לאיסור ריבית אלא הוי גזל. ואף אם מלוה יאמר שנוטל את הממון בתורת אגר נטר, אין זה ענין כלל לאיסור ריבית אלא ממון זה הוא גזל בידו. כן פשוט מסברא וכן מבואר גם בתשובת הרמב"ן המובאת בספר התרומות שער מו ח"ח סי' ה', הובאו הדברים גם בב"י יו"ד ס"י קס"ה, וז"ל נוהגין בענין המטבע ע"פ גזירת המלך ואין כאן משום ריבית, שהתוספת הזה שלא ברצון הבעלים הוא נפרע, ואלמלא דינו של מלכות אינו בכלל ריבית אלא בכלל גזל, אלא שדינו של מלכות דין ואין כאן גזל ואין כאן ריבית עכ"ל.
ודברי החוו"ד בזה צ"ב ואכמ"ל. ולכן כאשר ההוצאה לפועל גובה מהחייב קרן וריבית אין זה ריבית אלא גזל. ומעתה, אם אכן יש הצדקה על פי הדין לקנוס את החייבים הנוהגים שלא כדין ומעכבים הפירעון (ואיני נכנס לשאלה זו כלל) אין כאן נידון של ריבית כלל (ואם אין הצדקה לקונסו - הנידון הוא אם ביה"ד צריך להורות להוצל"פ להשיב את התוספת מחמת דיני גזל).
אמנם לכתחילה אין מן הראוי שבית הדין יקנוס קנסות אלו המותאמים לגביית ההוצל"פ הנושאת שם ריבית (אף שכאמור אין זו ריבית), וגם עצם הקנס שמטילים ביה"ד והוא מתרבה עם הזמן נראה כעין ריבית, לכן מן הראוי היה למצוא נוסח של קנס שאינו נראה כריבית. אך אם לא מוצאים נוסח כזה ראוי לכאורה להעדיף את טובת האשה וילדיה על חשש זה (של כריבית) ואל ישתמשו עושי עוולה בטענות שאין בהן ממש מן הדין." עכ"ל.
ממכתבו של הגאון רבי יוסף שלום גלבר שליט"א עולה כדברינו, שאין בעיה של איסור ריבית בגבייה של הוצאה לפועל, אלא רק נידון של איסור גזל.
ממילא, כאשר מדובר על גבייה עתידית ע"י הוצאה לפועל, רק אם בית הדין יחליט לקנוס על פי אותם שיעורים הקבועים בהוצאה לפועל, אזי לא תהיה בעיה של איסור גזל.
אולם בנוגע לגביית מזונות העבר, מכיוון שאם דינא דמלכותא דינא אין בעיה של איסור גזל, ובנידון דידן ספיקא דדינא הוא האם דינא דמלכותא דינא, הדין הוא שהמוציא מחברו עליו הראיה.
לפיכך מחליט בית הדין:
לגבי חוב המזונות העתידיים שחייב האב לשלם לאשה עבור ילדיו, מתרה בית הדין באב שאם יאחר לשלם את דמי המזונות בזמן הפירעון שנקבע על ידי בית הדין, יחייב בית הדין את האב בתשלום כספי חד פעמי לפי ראות עיני בית הדין.
לגבי תשלומי העבר שעליהם לא התרה בית הדין באב וממילא אין עילה לקנוס את האב על העבר, יש לשער את תשלומי הריבית שגבתה האם מהאב על ידי ההוצאה לפועל, וכן לשער את חובות המזונות העתידיים של האב לילדיו.
עד כאן פסק הדין שכתבנו בביה"ד אשדוד.
טענת האיש שאין לחייבו בריבית צודקת, ועל ההוצל"פ לבטל למפרע את כל הריבית שנוספה על חוב המזונות של האיש.
באשר להצמדה, ידועה מחלוקת הפוסקים האם יש להצמיד חובות, המהרשד"ם חו"מ סימן עה כתב שיש להצמיד, ומאידך גיסא המהרש"ך (חלק א סימן סב), הראנ"ח (חלק א סימן קד) ומהר"ם אלשיך (סימן עד) חלקו על המהרשד"ם. ועיין גם בספר מחנה אפרים (הלכות מלווה ולווה דיני ריבית סימנים כה – כו). הדעת נוטה שלא להצמיד כל עוד לא נאמר הדבר בפירוש. באשר להצמדה על פי חוק – כבר כתבנו לעיל שלא ברור שדינא דמלכותא מהני בזה. לפיכך יש לבטל למפרע גם את ההצמדה.
למרות שבפסק הדין הנ"ל התרנו קנס חד פעמי, במקרה דנן הדבר אינו נצרך היות שהאישה תגבה כעת את מלוא הסכום מתוך תמורת הדירה. אומנם באשר למזונות העתידיים מתרה ביה"ד באיש כי אם לא ישלם את תשלומי המזונות בזמן ישקול ביה"ד לחייב את האיש בסכום חד פעמי לפי ראות עיני ביה"ד לטובת האישה.
האיש טוען שכשם שביה"ד הסכים לדברי כונס הנכסים בדבר טעות שעשה בעניין סך של 100,000 ₪, כך יש להורות בעניין טעות של האיש בהסכם הגירושין, ואם כן למה ביום 27/5/2019 כתב ביה"ד בהחלטה לדחות את טענת האיש בדבר תיקון הטעות בהסכם הגירושין?
האישה כותבת שההבדל הוא שבמקרה דנן לא היה ספק בטעות שנפלה אצל כונס הנכסים, ואילו במקרה של הסכם הגירושין הטעות לא התבררה.
ביה"ד מסכים עם טענת האישה, ונבאר את הדברים:
הגמ' במסכת גיטין דף יד עמוד א מביאה מעשה בשני גננים שעשו חשבון זה עם זה, והתברר שהאחד חייב לחברו, ואמר לו שייתן אותם לבעל הקרקע, ועשו על כך קניין. אח"כ התברר לו שטעה, ובאמת אינו חייב כלום:
הנהו גינאי דעביד חושבנא בהדי הדדי, פש חמש איסתרי זוזי גבי חד מנייהו, אמרי ליה: יהבינהו ניהליה למרי ארעא באפי מרי ארעא וקנה מיניה. לסוף אזל עבד חושבנא בין דיליה לנפשיה, לא פש גביה ולא מידי, אתא לקמיה דרב נחמן, א"ל: מאי איעביד לך? חדא, דאמר רב הונא אמר רב; ועוד, הא קנו מינך. א"ל רבא: ואטו האי מי קאמר לא יהבינא? דליכא גבאי קאמר! א"ל: א"כ, קנין בטעות הוא, וכל קנין בטעות חוזר.
כלומר, מסקנת הגמ' היא שכיוון שהתברר לו שלא היה חייב כלום, אע"פ שנעשה קניין אין זה כלום, שקניין בטעות חוזר.
נשאלת השאלה: איך הוא נאמן לומר שטעה, אולי לא טעה?
התוספות שם בד"ה ולא פש עוסקים בשאלה זו:
ולא פש גביה ולא מידי - פר"ח וכן ר"ת שהיו בעלי דינין מודים לו או היה הדבר ידוע בעדות ברורה דלא פש גביה מידי ומשמע מדבריהם דמנפשיה אין נאמן לומר טעיתי במה שהודיתי אף על גב דאית ליה מיגו דאי בעי אמר חזרתי ופרעתי וכן משמע מהא דתנן בשבועות (דף לח:) מנה לי בידך אמר ליה הן למחר אמר ליה תנהו לי אם אמר נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב ומפרש טעמא בפ"ק דבבא בתרא (דף ו.) משום דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואמאי לא מהימן לומר לו אין לך בידי שטעיתי שהייתי סבור להיות חייב ואיני חייב כלום מיגו דאי בעי אמר פרעתי אח"כ אלא משמע דבמגו לא מהימן לומר שטעה.
כלומר, מדובר כשהגנן השני ובעל הקרקע מודים לו שטעה, והשאלה בגמ' הייתה רק האם למרות שטעה שמא הקניין מועיל לחייב אותו, ועל כך ענתה הגמ' שאין הקניין מועיל היות שנעשה בטעות. התוס' מוסיפים שמיגו לא יועיל במקרה זה וצריך דווקא הודאה של בעלי הדין, מפני שמיגו אינו מועיל נגד הודאת בעל דין שהודה כבר, והודאה דינה כמאה עדים, ומיגו בוודאי לא מהני נגד עדים.
גם הרי"ף בדף ו עמוד א-ב כתב שמדובר כשיש עדים שמעידים כדבריו שטעה או שחברו מודה לו:
הא מילתא פירשו בה רבואתא דלא עבדינן בה עובדא אלא היכא דאיכא סהדי דקמיהו עבדו [חושבנא והכין הוה] חושבנא ואישתכח דטעותא הוא אי נמי דקא מודי ליה [חבריה] דהכין הוא חושבנא ובהכי מיתוקמא האי עובדא אבל היכא דליכא סהדי דמסהדי דהכין הוא חושבנא אלא איהו דקא טעין הכי וחבריה לא קא מודי ליה לא מהניא האי טענתא מידי ומימרא דמסתבר הוא דאי לא תימא הכי כל שטרי דעלמא נמי נימא דבטעותא הוי מילתא ונפטר אלא לאו שמע מינה דהאי [דף ו עמוד ב] מימרא דאמרי רבואתא מימרא מעליא ותריצא הוא:
וכן כתב השולחן ערוך חושן משפט סימן קכו סעיף יג
אם לאחר שנתרצה הלוה או הנפקד ליתן למקבל, אומר: עיינתי בחשבוני ולא היה לו אצלי כלום וטעיתי במה שהודיתי לו, אם יכול לברר בעדים שהוא אומר אמת, פטור, אפילו היה בעדים כשנתרצה ליתן לו, וחייב הנותן ליתן למקבל אם נתנו לו בפרעון חובו. ואם אינו יכול לברר הטעות, אם המחהו בפני עדים, וגם קבע זמן למקבל ליתנו לו לזמן ידוע, והוא בתוך זמנו, אינו נאמן לומר: טעיתי. וכן אינו נאמן לומר: משטה הייתי בך. ואם לא המחהו בעדים, יש מי שאומר שנאמן לומר: טעיתי, במגו דלהד"מ, או במגו דפרעתיך, אם הוא אחר זמן והדין בין הנותן למקבל. ויש מי שאומר דאינו נאמן לומר: טעיתי (במיגו דפרעתי), דאין כאן מגו, דהוי כמגו במקום עדים, דלא שכיח שיטעה, אלא אדרבה אדם מדקדק היטב קודם שיודה. הגה: וכן נראה לי עיקר. ודוקא אם הודה לו בפני עדים, אבל אם הודה לו בלא עדים, יכול לומר: טעיתי (ר"ן ספ"ק דגיטין), ואפילו אם נתן לו כתב ידו, נאמן לומר: טעיתי, במיגו דפרעתי, כן נראה לי, ודלא כיש חולקין על זה (מהרי"ק שורש קצ"ג). ועיין לעיל סימן פ"א סעיף כ"ג.
לפיכך, במקרה דנן שלא הביא האיש ראיה שטעה, וגם האישה מכחישה אותו, אין לקבל את דבריו שטעה בחשבון. אולם במקרה של כונס הנכסים שאירע לאחרונה התברר שטעה, ולכן אפשר לחזור גם לאחר קניין.
אפשר לעקל נכסים עבור מזונות ילדים עתידיים.
בריבית והצמדה של ההוצל"פ יש ספק איסור גזל ולכן ביה"ד מורה להוצל"פ לבטל את הריביות וההצמדה שהצטברו בגין פיגור האיש בתשלומי המזונות.
באשר למזונות העתידיים ביה"ד מתרה באיש כי אם לא ישלם את תשלומי המזונות בזמן ישקול ביה"ד לחייב את האיש בסכום חד פעמי לפי ראות עיני ביה"ד, לטובת האישה.
טעות חשבונית שהתבררה – ניתנת לתיקון הגם שנעשה קניין, אך אם לא התבררה הטעות – אין לחזור אם נעשה קניין.
אפשר לפרסם החלטה זו לאחר השמטת פרטים מזהים.
ניתן ביום ט"ו בכסלו התשפ"ד (28/11/2023).
מסמך זה עלול להכיל שינויי עריכה והגהה