מציאת שטר כסף בג'יפ סיור ישובי

טז כסליו ה'תשפד

29/11/2023

תביעה בעניין מציאת שטר כסף בג'יפ סיור ישובי

הנידון:

סייר (שומר סיור) מצא בגי'פ הסיור שטר של 200 ₪. הוא שאל את שאר הסיירים מי איבד, היה אחד שענה באופן מוזר, תחילה טען שאיבד 20 ₪, אח"כ עלה ל100 ולבסוף טען שאיבד 200.

סייר שני ענה מיד שאיבד 200 ₪.

הטענות: 

1. אין ייאוש בג'יפ סיור.

2. אחד הסיירים טוען שהוא האחרון והשטר שייך לו.

3. אין חזקת עשוי למשמש בכיסו כל שעה בימינו.

תורף הפסק – 

1. על כסף אין סימן, וכיון שישנה חזקה שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה מסתמא כבר הבחין בחסרון הכסף והתייאש (בבא מציעא כא ב).

אם הרכב היה פרטי ייאוש לא היה מועיל כיון שדינו היה מעין חצרו של אדם שבה ייאוש לא מועיל. ובפרט אם הוא היה מונח במקום גלוי שעשוי לראות, שאז לכו"ע לא מועיל. אך כיון שהרכב אינו שייך למאבד הרכב לא קנה באופן שמנטרל את הייאוש, לכן ישנו ייאוש.

ולכאורה היה לדמות מקרה זה למקרה המובא בשולחן ערוך חושן משפט הלכות אבידה ומציאה סימן רסב סעיף ד

"ראה אבידה שנפלה משנים או משלשה, צריך להחזיר אפילו אין בו סימן, שאם ראה ממי מהם נפל יחזירנו לו, ואם לא ראה ממי מהם נפל, אם יש בו סימן יכריז ביניהם, ואם אין בו סימן יהא בידו עד שיבא אליהו".

אך לאחר עיון נראה בס"ד שישנו הבדל מהותי בין אבידה שנפלה משלשה, שם מדובר שנפל בהיותם יחד ולכן איננו מתייאש כיון שברור לו שהמטבע אצל אחד מהם, והם רק רוצים לצערו אך לבסוף יודו היכן כספו, לבין המקרה שלנו שלסייר לא ברור כלל היכן נפל לו הכסף, ייתכן כמו שאמרנו לעיל שאיננו כלל בג'יפ. וגם אם מישהו מהסיירים מצא כיון שהמאבד לא יודע מכך הוא מתייאש.   

2. ולכאורה היה מקום לדמות לשולחן ערוך חושן משפט הלכות אבידה ומציאה סימן רס סעיף ג

"בד"א שמחציו ולפנים של בעל הבית, כשהוא טוען שהוא שלו, או שהיה יורש שאנו טוענין לו שמא של אביו היה. אבל אם הודה שהם מציאה, הרי היא של מוצאה. לפיכך אם היה משכיר לאחרים, הרי הם של שוכר האחרון. אם היה מדובר ברכב להשכרה, אכן היינו מחזירים לשוכר האחרון, אך בסיירים כיון שהרכב לא שכור להם אין הדין כן".

אמנם לאחר העיון בס"ד נראה שאין המקרה שלפנינו דומה למקרה הנ"ל:

מה טעם ההלכה שאם אדם מצא בדירה שכורה כסף הוא מחזיר לדייר האחרון ? הרי ייתכן שהכסף שייך לזה שלפני האחרון או לאלו שלפני פניו ? 

התשובה לכך טמונה בדברי נתיבות המשפט סק"ז "וקונה אותו האחרון כשמונח במקום המשתמר והוה ליה להימצא..." (והוא חוזר על כך בעוד מקומות...)

כלומר ממ"נ אם נפל מהאחרון ייאוש לא קונה כיון שהחצר שייכת לו מדין שוכר והרי הוא מונח במקום שעתיד להימצא ואין ייאוש חל ברשותו שלו, וגם לו יצוייר שהשוכר לפניו איבד, השוכר האחרון קנה מדין חצר. והחריף סברא זאת ה'פתחי חושן' שאפילו יודה השוכר האחרון שהוא לא איבד אעפ"כ נחזיר לו כיון שחצרו קנתה לו !   

ישנם 2 הבדלים מהותיים בין ג'יפ סיור לפונדק: 

ראשית, כיון שהסייר איננו שוכר את ג'יפ הסיור אין לגביו קנייני חצר אלו. לכן הסייר האחרון לא קנה מאלו שלפניו. וישנה הרי חזקה שאדם מכבד מקום לפני שעוזבו.

שנית, בשו"ע מדובר בדירה, שם עיקר משכנו של האדם, שם הוא אוצר את כספו, ולכן אם אבד לו כסף מסתמא הוא שם, אצלנו ג'יפ הסיור איננו המקום העיקרי של הסייר, ויותר מסתבר שאיבד את הכסף מחוץ לג'יפ מאשר בתוכו. מבחינת הסייר ייתכן שהכסף נפל ברחוב, במכולת, בנסיעה מחוץ לעיר, בדרכו לרכב הסיור, או בחזרה לביתו וכו' וכו'. וכיון שיש חזקה שאדם עשוי למשמש בכיסו כל שעה ייתכן שחיפש בביתו שזהו המקום העיקרי לכספו, ולא מצא, והתייאש. (נשים לב, הרי עברו שעות רבות ממשמרתו של אותו סייר והוא לא הכריז שאבד לו כסף אלא הסייר שמצא דיווח ! ).

3. אין לנו כח לבטל חזקות חכמים מסברות בטן.

אכן יש אחרונים שטענו שאין חזקת "אדם עשוי למשמש בכיסו" לגבי כסף קטן שאדם לא תמיד מודע למספר המטבעות שנמצאות בארנקו וממילא גם אם ממשמש בכיסו כל שעה לא יבחין בחסרונן וממילא לא יתייאש מהן – אך טענה זו לא שייכת לאדם סביר שיש בכיסו שטר של 200 ₪ שמסתמא מודע לקיומו ובודק מדי פעם לראות שהוא עליו.

פסק הדין:

למעשה, כיון שהכסף של המוצא הוא רשאי לעשות בו כרצונו.

אמנם ישנה מידת חסידות להחזיר למאבד גם במקום שהתייאש, אך זה רק כאשר ברור מי המאבד.

אם המוצא משוכנע למי אבד הכסף וירצה לנהוג במידת חסידות ה"ז משובח. אם הוא מפקפק למי אבד, שהרי שניים טוענים שאבד להם, רשאי לקח את הכסף לעצמו גם ממידת חסידות.

ובאתי על החתום:

הרב עומר יוסף – דיין ורב הישוב ענב