תשלום עבודת צילום שאינו מרוצה ממנה

בס"ד יום ראשון י"ג בתמוז תשפ"ג (2.7.23)

תיק מספר 001

בעניין שבין: 

התובע: להלן: התובע.

לבין הנתבע: להלן: הנתבע.

א. הרקע העובדתי 

התובע הוא צלם אירועים, שגם עורך את החומרים שצילם. הנתבע הוא זמר שמופיע באירועים שונים, וגם שר חומרים מקוריים משלו.

הנתבע הופיע באירוע ברעננה ורצה תיעוד מהופעתו שם. לשם כך הוא חיפש צלם. הומלץ לו, על ידי צלם שעבד איתו בעבר, לקחת את שירותיו של התובע כדי לצלם את האירוע שבו הוא מופיע, ולאחר מכן לערוך את ההופעה. 

התובע שלח חוזה לנתבע שבו הוא התחייב לצלם את האירוע ולערוך אותו. בנוסף לצילום הרגיל, הוא הציע גם צילום ב-'גימבל'- מייצב למצלמה שמאפשר צילומים במצבים נוספים. בחוזה לא הוזכרה התחייבות לתאורה מצד התובע. החוזה הוצג בפני בית הדין, ולא הייתה הכחשה בין הצדדים לגביו.

שעות העבודה של הצילום שסוכמו היו תשע בבוקר עד שתים עשרה וחצי. על שעות אלו ניתנה הסכמה בקולו של הנתבע בהקלטת ווטסאפ שהוצגה בפני בית הדין.

התובע הגיע למקום בזמן, אולם עקב איחור בהופעה המקדימה להופעתו של הנתבע וכן בעיות באיכות הסאונד שנגרמו כנראה כתוצאה מאיחור של הקלידן וכוונון לא מתאים של מערכת הסאונד על ידו, בפועל התחילו הצילומים בשעה מאוחרת יותר. בנוסף, לאחר זמן קצר של ההופעה, כשהתברר שהיא אינה מתנהלת כמו שצריך, החליט הנתבע להפסיק אותה, להוציא את הקהל, ובמקום זאת לבקש מהתובע לצלם אותו שר שלא בנוכחות קהל.

כל העיכובים גרמו לכך שהתובע המשיך לצלם במשך שעה וחצי נוספות לאחר הזמן שסוכם, כאמור לבקשת הנתבע. בזמן הנוסף צילם התובע ללא ה-'גימבל', כך שבפועל הצילום עם ה'גימבל' נמשך זמן קצר יחסית. 

התובע יצר סקיצה ראשונית ליצירת הצילום הערוך, ושלח את הסקיצה לנתבע שיאשר אותה או יעיר הערותיו, כדי שיוכל להשלים את עבודתו.

בחוזה סוכם שהנתבע יחזיר את תשובתו הראשונית תוך 24 שעות משליחת הסקיצה, אולם הוא לא עשה זאת. התובע ניסה להשיג את הנתבע במשך זמן ממושך כדי שיוכל לסיים את עבודתו. כשלבסוף ענה הנתבע לתובע, הוא אמר לו שהוא לא מרוצה מאיכות הצילום והעריכה, ועל אף שמדובר בסקיצה ראשונית, האיכות היא כזאת ששום תיקונים לא תעזור לה כדי שתוכל להיות ראויה לפרסום. מכיוון שכך, הוא אינו מוכן לשלם על העבודה, כיוון שהוא לא יוכל להפיק ממנה כל תועלת.

ב. טענות התובע ותביעותיו

התובע תובע את התביעות שלהלן:

1. תשלום על עצם העבודה, כפי שסוכם בחוזה – לדבריו, הוא ביצע את עבודתו נאמנה, ולכן הוא זכאי לתשלום עליה. אמנם הוא מודה שהיו בעיות באיכות הסאונד והתאורה, אולם בעיות אלו אינן תלויות בו, והן באחריותו של הנתבע. בנוסף לכך, מדובר בסקיצה ראשונית, שיש אכן מקום לעבוד ולשפר אותה. אך זוהי ההתנהלות הרגילה בכל עבודת עריכה – ראשית שולחים למזמין העבודה את הסקיצה הראשונית, ולאחר קבלת הערות ממנו – מתקנים בהתאם. אולם הנתבע לא החזיר לו הערות על הסקיצה הראשונית, על אף שהוא השקיע זמן רב כדי לנסות ולהשיג אותו. סך התשלום הנתבע על סעיף זה: 1,880 ₪, כפי שסוכם בחוזה, ועל פי הפירוט הבא: 800 ₪ על הצילום, 1,000 ₪ על העריכה, 80 ₪ על השכרת אמצעי הצילום מחברת ההשכרה (בחוזה הוזכר גם סכום של 350 ₪ על השכרת מצלמה נוספת, אולם התובע לא תבע תשלום על סעיף זה).

2. תשלום על שעות נוספות בצילום האירוע – כאמור לעיל, בפועל התעכב התובע עוד שעה וחצי מעבר לזמן שסוכם. לדבריו, בדרך כלל מקובל לקחת על שעות נוספות מעבר לעלות של שעה רגילה, אולם כיוון שהוא לא סיכם זאת מראש בחוזה, הוא תובע פחות, כמו שעת עבודה רגילה סה"כ: 450 ₪.

3. תשלום על זמן נוסף שהושקע בעריכה מעבר לרגיל – התובע נאלץ להשקיע זמן רב כדי להשיג את הנתבע. גם לאחר מכן היה עליו לדון עימו באופן חריג הרבה מעבר לעריכה רגילה. בחוזה כתוב בפירוש שעל הנתבע להשיב תוך 24 שעות, כך שמדובר ברשלנות של הנתבע. בנוסף, בזמן שבו הוא נמצא בפרויקט של עריכה, החומר (שתופס זיכרון רב) צריך להיות על המחשב עצמו, ואי אפשר לשים אותו בדיסק חיצוני, מה שגורם לכך שאין לו אפשרות לקבל פרויקטים נוספים לעריכה. הוא מעריך את הזמן הנוסף שהושקע במשמרת עריכה שלמה, ששוויה (כאמור לעיל) 1,000 ₪, והוא תובע סכום זה מהנתבע.

4. תשלום הוצאות דיון – תשלום זה כולל לדבריו תשלום על הוצאות דלק של נסיעה מיישובו למקום הדיון – תל אביב, דמי חניה, וכן אובדן יום עבודה עקב הצורך לנסוע לדיון. את כל ההפסדים הללו הוא מעריך בכ-1,500 ₪, וכיוון שנקבע דיון נוסף, שאליו הנתבע לא הופיע ללא הודעה מראש, יש לחייב הוצאות אלו פעמיים. בנוסף להוצאות אלו, הוא מבקש מהנתבע את דמי פתיחת התיק – 150 ₪ (התובע טען שהוא נדרש לתשלום נוסף של 250 ₪ לרשת "לכתחילה", אולם הוא לא הביא ראיות לכך, ומבירור עם מזכירות "לכתחילה" נמצאו סימוכין לתשלום של 150 ₪ בלבד), סה"כ לסעיף זה: 3,150 ₪.

סך סכום התביעה המעודכן עומד על: 6,480 ₪. 

התובע נשאל במהלך הדיון האם הוא היה מוכן להתפשר עם הנתבע במשהו. לדבריו, הוא הציע לנתבע להשקיע מעבר לרגיל בעריכת הסקיצה, בתמורה לתוספת תשלום מופחת מהרגיל, כך שתתקבל תוצאה איכותית (ברמה כזו שהצלם לא יהסס להשתמש בצילום זה לשם פרסום שלו). אולם הנתבע לא הסכים לקבלת הצעה זו. 

ג. טענות הנתבע

הנתבע טוען שהעבודה אינה ראויה לתשלום כלל, עקב איכותה הגרועה:

לדבריו, גם איכות הצילום גרועה, וגם איכות הסאונד גרועה. אמנם הוא מודה שהבעיה באיכות הסאונד נבעה מכוונון לא מתאים של הקלידן, אבל לדבריו התובע התערב כדי לכוון בעצמו את איכות הסאונד, דבר שאינו בתחום מומחיותו (ועל כך הודה גם התובע), וגם ככל הנראה הפריע לו להתרכז בעבודת הצילום ולעשות את עבודתו נאמנה.

בנוסף לכך, בחוזה סוכם שצלם יצלם גם עם 'גימבל'. בפועל, הצילום עם ה'גימבל' נעשה רק בשלב של ההופעה, שכאמור הייתה קצרה מאוד, ואילו בחלק השני של הצילומים (הצילום שלא בנוכחות קבל), הצלם כבר לא המשיך לצלם עם ה'גימבל' כפי שהתחייב, ועל אף בקשתו של הנתבע, לא הסכים להוציאו שוב כדי לצלם איתו, זאת בטענה שהוא לחוץ בזמן עקב האיחור.

הנתבע גם טען שהוא ביקש מראש שיראו אותו מקרוב בצילום, מה שבפועל לא בוצע על ידי התובע, כך שללא קשר לאיכות הסאונד, התובע לא ביצע את עבודתו באופן איכותי מספיק. אמנם בזמן אמת הוא לא העיר לתובע על כך, אך זאת משום שצילום הוא לא תחום המומחיות שלו, והוא סמך על התובע שהוא יודע כיצד לצם באופן שהצילום ייצא איכותי מספיק. אך כשקיבל את הסקיצה, הוא ראה שלא כך הדבר.

לדבריו, אין שום אפשרות לשפר את הסקיצה באופן שהיא תצא ראויה דיה לפרסום.

לסיכום:

הנתבע טוען לפטור מוחלט בטענה שהתובע לא ביצע את עבודתו הנאמנה, ולכן הוא אינו זכאי לתשלום.

ד. השאלות לדיון

1. האם התובע ביצע את עבודתו נאמנה? בכלל זה יש לשאול, האם התעסקות התובע בסאונד נחשבת כפגיעה בעבודה שלשמה התבקש להגיע?

2. בהנחה שהתובע ביצע את עבודתו נאמנה, האם העובדה שבסופו של דבר התוצאה הסופית אינה מתאימה לנתבע מהווה עילה לפטור מתשלום או להפחתת התשלום? במיוחד יש לדון בשאלה זו במקרה שלפנינו, שבו ייתכן וחלק מהבעיות נבעו מגורמים שאינם בשליטת הצדדים, כגון איכות הסאונד?

3. האם יש להפחית מהתשלום או לפטור את הנתבע כליל עקב העובדה שהצילום ב-'גימבל' היה חלקי בלבד?

4. האם יש לחייב את הנתבע בתשלום שעות נוספות על הזמן שבו התובע נשאר והמשיך לצלם מעבר לזמן שמוזכר בחוזה, ומבלי שהיה סיכום מוקדם בין הצדדים?

5. האם התעכבות הנתבע מלהחזיר תשובה על עריכת הסקיצה בניגוד לאמור בחוזה, והזמן הרב שהיה צריך התובע להשקיע בהידיינות עמו מהווים עילה לתביעת ממונית?

6. האם יש להפחית בתשלום עקב העובדה שהסקיצה לא הושלמה לכדי תוצר ערוך עקב סירובו של הנתבע לדייק את הסקיצה?

7. האם יש לחייב תשלום על זמן העבודה או על ההוצאות בנוגע ליום הדיון שהנתבע לא הגיע בו?

8. האם יש לחייב תשלום על זמן העבודה או על ההוצאות על הדיון שהתקיים בפועל?

ה. איכות עבודת התובע וחיוב על התשלום שסוכם

התובע שלח את הסקיצה ואת הסרטונים שצילם לעיון הדיינים. הסרטונים שהוצגו מראים צילום בסיסי, ללא אפקטים, אבל נעשתה עבודה בהתאם לכלים שהתובע הציע. בסרטון מסוים הצבעים של פניו של הנתבע משתנים, אולם בדיון הוסכם על ידי הצדדים, שהתאורה באולם לא הייתה מיטבית, ונראה שהבעיות בצילום נבעו מכך ולא מעבודה גרועה של התובע. אמנם גם איכות הסאונד אינה במיטבה, אולם כבר נאמר לעיל, שאיכות הסאונד נבעה מכוונון לא מתאים של הקלידן. 

יש להוסיף שגם בחוזה ההתקשרות כתוב: "העריכה תתבצע בהתאם ליכולות ולידע של העורך כפי שמוצג בתיק עבודות". ממילא, אין לצפות לעבודות עריכה יוצאות מגדר הרגיל שיכולות להשפיע לטובה על איכות הסאונד והתאורה אפילו במצבים שבהם תנאי השטח גרועים. 

היה מקום לומר, שכיוון שהצילום הוא באחריותו של התובע, עליו לדאוג לתנאי שטח מתאימים כדי שהוא יוכל לצלם בהם. אולם יש לדחות טענה זו משני טעמים:

1. התחייבויותיו של התובע הוזכרו בחוזה, ודאגה לתנאים מתאימים לא הייתה חלק מההתחייבויות שלו.

2. הנתבע הוא שהזמין את התובע לצלם לאותו מקום, וממילא תנאי המקום הם באחריותו. כך פסק השולחן ערוך (חושן משפט סימן שלה סעיפים ב-ג):

השוכר את הפועל להביא לו שליחות ממקום למקום, ולא מצא שם מה שיביא, נותן לו שכרו מושלם... שכרו להביא תפוחים לחולה, והלך והביא ומצאו שמת או שהבריא, לא יאמר: טול מה שהבאת בשכרך, אלא נותן לו כל שכרו; וכן כל כיוצא בזה.

ממקרים אלו רואים, שכאשר הפועל עשה את כל אשר ביכולתו לפי בקשת בעל הבית – אין מקום להפחית בתשלום, גם אם לא התקיימה התוצאה שבעל הבית ייחל וציפה אליה. 

אלא שעדיין יש לדון בטענותיו של הנתבע, שללא קשר לאיכות הסאונד והתאורה, התובע לא ביצע את עבודתו נאמנה, וגם אם אין לו ראיות לכך, לכאורה "המוציא מחברו עליו הראיה", ועל התובע להביא ראיות לכך שהוא צילם על פי סטנדרטים מקצועיים. ואמנם כבר ראינו שעל פי החוזה כתוב ש"העריכה תתבצע בהתאם ליכולות ולידע של העורך", ואם כן הנתבע קיבל עליו, אך הדברים בחוזה מפורשים רק על העריכה, ולא נכתב שם כלום בנוגע לאיכות הצילום. לכן יש לברר את טענותיו של הנתבע בנוגע לאיכות הצילום, הן בפן ההלכתי והן בפן המעשי:

כאשר אומן מבצע את עבודתו באיכות ירודה, יש לשלם את השכר על פי איכות התוצאה. כך פסק השולחן ערוך (סימן שו סעיף ג):

נתן צמר לצבע... צבעו כעור... נתן עצים לחרש לעשות מהם כיסא נאה ועשה כיסא רע... אם השבח יתר על ההוצאה, נותן בעל הכלי את ההוצאה; ואם ההוצאה יתירה על השבח, נותן לו את השבח בלבד.

ופירש הסמ"ע (שם ס"ק ח, על פי דברי הגמרא), ש"צבעו כעור", הכוונה שהשתמש בשיירי צבע, ואף על פי כן, יש לשלם לו על פי התוצאה (וחייבים לפרש שאין כאן פשיעה גמורה, שהוא סמך שייצא מזה דבר טוב, אחרת דינו כמזיק ופשוט שאין צורך לשלם לו).

אמנם כשיש הפסד גמור, אין צורך לשלם לאומן כלום, ואדרבה, על האומן לשלם לבעלים על הפסד חומר הגלם שלו, וכפי שפסק השולחן ערוך (שם סעיף ד):

המוליך חטים לטחון, ולא לתתן, ועשאן סובין או מורסן; נתן קמח לנחתום ועשאו פת נפולין; בהמה לטבח, וניבלה; בשכר, חייבים לשלם דמיהם.

בנידון שלפנינו, הנתבע טוען שהחומרים שקיבל אינם ראויים לכלום, אולם התובע טוען שהדברים אינם תלויים בו. הנתבע אינו יודע להגיד בטענת ברי, שהבעיות תלויות בתובע ולא בתנאים החיצוניים. במיוחד שהחוזה מחייב את הנתבע לשלם ללא תלות באיכות הנדרשת, אלא רק שהצלם יעשה את עבודתו. אמנם נראה סביר שיש מנהג המדינה לסטנדרט מסוים שאסור לרדת ממנו, אולם כאמור לעיל, הנתבע לא יודע להגיד בברי שהתובע ירד מהסטנדרט הזה, וגם בחומר שהיה לנגד עינינו לא ראינו ראיה לכך.

היה מקום לומר שמשראה התובע את תנאי התאורה, היה עליו להתאמץ יותר כדי לצלם באיכות גבוהה יותר ולפצות על התאורה הירודה, אך עיין בדברי שו"ת הרשב"א (חלק א סימן אלף נו, הובא גם בבית יוסף סוף סימן שלג), שטעות המצויה אצל סופרי סת"ם, אין בה משום מקח טעות. לכן כל שלא מוכח בחוזה שהצלם מחויב למשהו חריג, כל שיש כאן דברים שעיקרם תלויים בתנאי השטח שעבד בהם התובע – לא הייתה תאורה כראוי ולא איש סאונד כראוי, אין להפסיד את התובע.

גם לגבי הטענה כלפי התובע, על כך שהוא התעסק עם הסאונד, הרי התובע טוען שמכיוון שהקלידן חיבר את מערכת ההגברה ללא כיוון הסאונד, הוא גרם לכך שלא ישמעו את הנתבע כמו שצריך. התובע מצידו לא היה חייב לסדר את זה, כי הוא עשה את עבודתו, והיה יכול לחייב מחיר גמור על הצילום כי זו לא אשמתו. כל מה שעשה כדי לתקן את הסאונד, הרי זה מצד השבת אבידה (עיין רמב"ם הלכות גזילה ואבידה פרק יא הלכה כ), ובאופן כזה הוא אינו מפסיד את שכרו. יתר על כן, בסופו של דבר כיוון הסאונד הועיל לנתבע, ואם התובע לא היה עושה כן, התוצאה הייתה ככל הנראה יוצאת עוד יותר גרועה. 

בעניין זה, כמו בעניין התאורה, אין לנתבע לבוא בטענה אלא לעצמו, מדוע לא דאג מראש לכך שהתנאים לצילום יהיו תנאים אופטימליים, שכן הדבר היה באחריותו ולא באחריות התובע.

עדיין יש לדון על חוסר השימוש ב-'גימבל' בחלק מהזמן. 

לכאורה, גם אם נכונה טענתו של הנתבע, שבכך שהתובע לא השתמש ב-'גימבל' כל הזמן, נפגעה איכות הצילום, הרי שבשולחן ערוך (סימן רלב סעיף ג) לגבי מקח טעות נפסק: "אם נשתמש בו אחר שראה המום, הרי זה מחל ואינו יכול להחזיר". 

הדברים נכונים כמובן גם לשכירות פועלים, שאם בעל הבית ראה שהפועלים עובדים באופן מסויים ולא התרה ומחה בהם לעבוד באופן אחר כפי שסוכם – נראה שבאופן עקרוני (ובהתאם לנסיבות) יש לראות בכך הסכמה לאופן העבודה שהתבצע בפועל. גם כאן, על אף שהתובע לא שעה לבקשתו של הנתבע להמשיך לצלם עם ה-'גימבל', הנתבע בכל זאת המשיך לשיר ולבקש מהתובע לצלם אותו.

אמנם, בעניין סבר וקיבל, עיין פתחי תשובה (שם ס"ק א), שאם ראה מום במקח, כגון סוס או עגלה, באמצע הדרך, וכעת כדי לחזור הוא צריך להשתמש במקח, צריך עיון אם הדבר נחשב למחילה, כיוון שלא הייתה לו ברירה. הפתחי חושן (פרק יג ס"ק י) הכריע שאין כאן מחילה, וכן מסתבר, שהרי גרם לו לסמוך על המקח ולצאת לדרך ובסוף מתברר שהוא פגום.

ואם כן בנידון שלפנינו, שהנתבע התרה בתובע שיוציא את ה'גימבל', והוא המשיך לצלם בלי הגימבל, יש מקום להפחית על כך מהתשלום, ולא נאמר שהנתבע "סבר וקיבל", כי הנתבע הוא אנוס, שאינו יכול להפסיק את הצילומים ולהפסיד את הכל. 

התובע אמנם טען שלא הייתה התחייבות מצידו ל-'גימבל', אלא רק אופציה, וכן שה-'גימבל' הוכנס רק לקראת סוף הזמן, ואין זו אשמתו שהיו צילומים של שעות נוספות. אך מלשון החוזה נראה כטענת הנתבע, שהייתה התחייבות לצלם ב-'גימבל'. כמו כן, בפועל ה'גימבל' הוכנס עוד לפני התחלת השעות הנוספות, ובכל מקרה לצילום בלי 'גימבל', שבפועל היה רוב זמן הצילום, יש פגיעה באיכות העבודה.

לכן נראה לבית הדין להפחית סכום של 20% מהתשלום על העבודה עקב העובדה שחלק גדול ממנה צולם בלי 'גימבל', ובניגוד ללשון החוזה.

בשאלה מאיזה חלק של התשלום יש להפחית 20% נחלקו הדיינים:

לדעת אחד הדיינים, יש להפחית 20% רק מחלק הצילום. הטעם לכך הוא שחוסר הצילום ב'גימבל' פגע רק בעבודת הצילום ולא בעבודת העריכה, ממילא יש להפחית סכום רק מהחלק של הצילום.

לדעת רוב הדיינים, יש להפחית 20% מעלות העבודה הכוללת. הטעם לכך הוא שצילום בלי 'גימבל' פוגע בכל איכות העבודה, ובכלל זה גם בעריכה. ממילא יש להפחית את הסכום מכלל העבודה.

נפסק בדעת רוב שיש להפחית 20% מכלל העלות של העבודה.

היה מקום לדון גם על העובדה שבפועל התובע לא סיים את עבודת העריכה, ועל אף שזו בעיקר אשמתו של הנתבע, שסירב לאפשר לו לבצע השלמה, הרי שעל פי המבואר בשולחן ערוך (סימן שלג סעיף ב), בעל הבית שחוזר בו באמצע היום, אינו צריך לשלם לפועל את כל שכרו אלא "כפועל בטל". אף על פי כן, נראה שאין לנכות מהתשלום על סכום זה משני טעמים:

1. בפועל השקיע התובע זמן רב, לטענתו אפילו יותר מעבודה רגילה, ועל כך נכתוב להלן.

2. התיקונים אחרי הסקיצה אינם חובה – אם מזמין העבודה מרוצה ממנה ואין לו הערות, העובדה מסתיימת בכך, ופשוט שעליו לשלם על כל העבודה. לכן, גם במצב שאין לו הערות לא כי הוא מרוצה מהעבודה, אלא מכיוון שלטענתו הערות לא יעזרו לשיפור העבודה באופן שהוא יהיה מרוצה, יש להחשיב את העבודה כעבודה שהסתיימה, ויש לשלם עליה את מלוא השכר.

לסיכום: סך החיוב על סעיף זה בדעת רוב: 1,880 ₪ פחות 20%, סה"כ: 1,504 ₪. 

ו. תשלום על השעות הנוספות

בעניין זה נחלקו הדיינים:

לדעת דיין אחד, כיוון שלא היה על זה סיכום מפורש, יש לדון כאן מצד אדם שעשה עבודה לחברו מבלי שסוכם על כך מראש. השולחן ערוך (סימן שעה סעיף א), פסק שמי שירד שלא ברשות לשדה העשויה ליטע, אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה ומשלם. כל שכן בנידון שלנו, שהוא ירד ברשות ועשה מרצון בעל הבית (ורק לא סיכמו מראש אם ישלם על כך וכמה), שאנו אומדין לפי המחיר הראשון שסוכם, וכן כתב שו"ת משפטי עוזיאל (חלק ד סימן מב אות ח), וכן מתבאר מתשובת הרדב"ז (חלק א סימן רצג), ועיין באריכות בפתחי חושן (שכירות פרק ח  סעיף ו ובהערה עב). 

לכן לדבריו יש לשלם על שעה נוספת כמו שעה רגילה, וכפי תביעת התובע, בניכוי אותם 20%, סה"כ (על שתי שעות נוספות): 360 ₪.

לדעת דיין שני, אם החיוב הוא מדין נהנה, יש מקום לומר שהנתבע פטור לחלוטין, שהרי בפועל הוא לא נהנה. אבל יותר נראה שהחיוב הוא מצד השכירות הראשונה, שהרי שניהם היו שם, ונראה ששני הצדדים מודים שזה הכל המשך השכירות הקודמת, ומדוע שנאמר שיש כאן 'עשייה שלא מדעת' שהיא נכנסת לגדרי נהנה? אמנם יש מקום לומר שנתבע חשב שהזמן הנוסף הוא 'בהתנדבות', ולכן אי אפשר לחייב מצד שכירות פועלים, כי הוא לא הסכים לשלם עוד על הזמן הנוסף, אלא רק מצד נהנה. אבל למעשה נראה שברור שאדם לא עובד סתם, ולכן חובת ההוכחה היא על הנתבע להביא ראיה שיש מנהג המקום למחול על שעות נוספות, וכל עוד לא הוכיח כן – הרי יש כאן דין שכירות פועלים ולא רק של נהנה (ולכן חייב גם אם לא נהנה). אבל, מכיוון שהשעות הנוספות אינן כלולות בחוזה, ולא סוכם עליהם שום דבר, לכן הוא יכול לתת לו כמו פחות שבפועלים על אותם שעות. 

לדבריו, אין לדמות זה לדינו של הרמ"א בסימן שלג (סעיף ח, עיין גם ש"ך וט"ז שם), שכאשר היה חוזה וממשיכים לעבוד בשתיקה לאחר סיום החוזה, יש לשלם על פי תנאי השכר הראשונים שסוכמו בחוזה. הטעם לכך הוא שכאן מדובר על מקרה שלא ברור לחלוטין שיש בו תשלום נוסף על השעות הנוספות. (יש כמה סיבות לחלק בין דינו של הרמ"א, שבו אדם ממשיך לעבוד לאחר תום זמן ההעסקה מבלי סיכום חדש, לבין המקרה כאן: א. בדרך כלל תשלום על שעות נוספות כתוב במפורש בחוזה, ולכן יש יותר מקום לטענת הנתבע שלא ידע שהוא ממשיך לשלם, וממילא אי אפשר לומר שהתכוון להתחייב לפי  התעריף הראשון. ב. קצת ראיה לכך יש מהעובדה שהצלם עצמו לא תבע את השעות הנוספות בתחילה, ואם כן מוכח שהתשלום על שעות אלו אינו דבר המתקיים תמיד, וממילא שוב יתכן שלא הייתה דעת בעל הבית על התעריף הראשון. ג. יש כאן זמן קצוב לעבודה, וממילא ייתכן שדעת בעל הבית היא רק לשלם על כך לפי התעריף הראשון ולא מעבר לכך, כאשר ההמשך העבודה הוא מועט וטפל לעצם העבודה.) ועיין בספר משפט החושן על שכירות פועלים עמ' כט-לד

לאחר בירור נראה ששעת עבודה הכי זולה של צלם מקצועי עולה 170 ₪, ולכך על שעה וחצי יש לחייב 255 ₪, לדבריו, כאן אין להפחית את ה-20% שלעיל, שכן התשלום אינו מכוח החוזה אלא מכוח שכר הפחות שבפועלים. 

לדעת הדיין השלישי, בפועל התובע לא עבד יותר שעות, כיוון שכל הצילום התחיל מאוחר עקב העיכובים שאירעו. אמנם הוא הגיע בזמן ונכח בשטח את כל השעות, אך בפועל לא צילם יותר שעות ממה שסיכמו ביניהם שיצלם. לכן אין מקום לחיוב על שעות נוספות. גם אם הוא הגיע בזמן על פי בקשת הנתבע, והעיכובים לא היו באשמתו, יש לדמות זאת לנפסק בשולחן ערוך וברמ"א (סימן שלד סעיף א):

השוכר את הפועל להשקות השדה מזה הנהר, ופסק הנהר בחצי היום, אם אין דרכו להפסיק, או אפילו שדרכו לפסוק והפועל יודע דרך הנהר, פסידא דפועל ואין בעל הבית נותן לו כלום, אף על פי שגם בעל הבית יודע דרך הנהר. אבל אם אין הפועל יודע דרך הנהר, ובעל הבית יודע, נותן לו שכרו כפועל בטל. הגה: וכן בכל אונס שאירע לפועל, בין ששניהם היו יודעין שדרך האונס לבא או ששניהן אינן יודעין, הוי פסידא דפועל. אבל אם בעל הבית יודע והפועל אינו יודע, הוי פסידא דבעל הבית.

דהיינו, כאשר קרה אונס שלא באשמת הצדדים שגרם לכך שאין צורך לבצע את העבודה, בעל הבית חייב לשלם את שכר הפועל רק במקום שהוא היה יכול להיות מודע לכך שיקרה האונס והפועל לא היה יכול להיות מודע לכך. בנידון שלנו, העיכוב אירע שלא באשמת אף אחד מהצדדים, ולא נראה שלנתבע יש יכולת לדעת מראש יותר מאשר לתובע שיהיה עיכוב. גם אם נאמר ששכיח שיהיו עיכובים באירועים כאלו, אזי גם התובע, שיש לו ניסיון בצילום אירועים, צריך להיות מודע לכך. לכך לדעה זו אין צורך לשלם על שעות נוספות.

לסיכום: נפסק בדעת רוב, שיש לשלם על שעות נוספות, את סכום התשלום יש להעמיד על פי הדעה המפחיתה (שכן יש רוב שלא צריך לשלם יותר): 255 ₪.

ז. תשלום על זמן עריכה נוסף

כאמור לעיל, התובע דורש תשלום נוסף על הזמן שהשקיע מעבר לרגיל, זאת בשתי טענות:

1. הוא השקיע זמן רב בלנסות להשיג את הנתבע ולהידיין עמו.

2. הנתבע לא עמד בתנאי החוזה, ולפיהם עליו להחזיר תשובה על הסקיצה תוך 24 שעות.

הנתבע מודה שאכן כך אירע, אולם הוא טוען, שלא היה מודע לתנאי החוזה של 24 שעות, וגם הוא בדיוק התגייס באותה תקופה, ולכן היה פחות זמין, ולא עשה כך בכוונה.

לגבי הטענות על הזמן שהושקע בהשגת הנתבע: 

בית הדין דוחה את הדרישה לשלם על כך. מקובל במצבים שבהם יש עבודה שצריך להשלים, שיש דיונים בין הצדדים. הדיונים יכולים להימשך לעיתים זמן רב, ומנהג המדינה הוא שהם חלק מהתחשיבים של זמני העבודה. גם אם כאן נדרש זמן מעבר לרגיל, לא נראה לבית הדין שכמה שיחות טלפון (גם אם לא נענו) והתכתבויות בווטסאפ מעבר לרגיל, יכולים להצדיק דרישה לתשלום נוסף, ודאי לא להכפיל את התשלום לעריכה. גם הטיעון על כך שלא ניתן היה בינתיים לקבל עבודות נוספות, לא גובה בשם ראיה, אינו נראה לבית הדין, ובכל מקרה אף אם היה מוכח, הוא אינו מעבר ל"מניעת רווח", שאין עליה חיוב בדיני אדם (ראו ירושלמי בבא מציעא פרק ה הלכה ג מדין המבטל כיסו של חברו, רא"ש בבא קמא פרק ב סימן ו, שולחן ערוך סימן תכ סעיף יא וש"ך סימן סא ס"ק י)..

לגבי אי העמידה בתנאי החוזה על החזרת הסקיצה תוך 24 שעות: אם היה קנס בחוזה על עיכוב, ומדובר היה בקנס סביר, היה מקום לדון על כך מדין האמור בבבא מציעא (קד ע"א): "אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא". אך מכיוון שלא הוזכר בחוזה שום קנס על כך, ממילא לא שייך לחייב על העיכוב.

לסיכום: יש לדחות את תביעת התובע לתשלום על משמרת עריכה נוספת. 

ח. תשלום על הדיון שבוטל

התובע טוען שהוא יצא לדיון וגם הפסיד יום עבודה. הנתבע טוען שלא היה מודע לתאריך. בית הדין בדק את הדברים אצל מזכירות 'לכתחילה', והתברר שהודיעו לנתבע על התאריך מראש. במצב כזה, יש לראות בכך שהנתבע טעה בתאריך פשיעה שלו, שכן עליו הייתה מוטלת האחריות בעניין לאחר שקיבל הודעה. יש לדמות מצב כזה למצב של: "לך ואני אבוא אחריך" (סימן יד סעיף ה), שבו אם התובע יצא לדרך והוציא הוצאות, יש להחזיר לו את הוצאותיו. אמנם, על ביטול יום עבודה אין חיוב מעיקר הדין, שכן מדובר בגרמא (עיין סימן תכ סעיף יא). בשטר הבוררות של בתי הדין 'לכתחילה', יש אפשרות לחייב גם על דברים שאינם מעיקר הדין. אולם בנידון כאן, התובע לא הביא שום ראיות על כך שנאלץ לבטל יום עבודה (הדיון היה אמור להתקיים רק אחר הצהריים), וגם לבית הדין הסכום שהוא דורש על הביטול נראה מוגזם.

כמו כן, בית הדין פוטר את הנתבע גם מתשלום עלות החניה, שכן בפועל ההודעה על ביטול הדיון הגיעה כשעה עד שעתיים לפני קיומו, כך שגם אם סביר להניח שהתובע יצא כבר לדרך לקראת הדיון ממקומו, אין זה סביר שהוא הספיק להגיע ולחנות, ודאי לא חניה שיש עליה תשלום משמעותי. לכן יש לחייב תשלום רק על הוצאות הנסיעה.

בעניין שומת ההוצאות, כתב הרמ"א (סימן יד סעיף ה):

כשהסרבן צריך לשלם ההוצאות אין אומרים שיישבע כמה הוציא, וייטול, אלא צריך לברר כמה הוציא, או הבית דין ישומו לו הוצאותיו וכזה ישלם לו.  

כיוון שהתובע לא בירר כמה הוציא, עלינו לשום לו את הוצאותיו. וראה פת"ש (שם ס"ק טז), שהכוונה היא שאם בירר הוצאותיו, בית דין ישומו אם הגיוני להוציא הוצאות כאלו, ואם אינו מברר הוצאותיו, על בית הדין לשום כפחות שבהוצאות.

נראה שאין לדרוש מהתובע לנסוע בתחבורה ציבורית למקום הדיון, כיוון שאין תחבורה ציבורית ישירה בין יישובו לבין תל אביב, ולכן יש לקבל נסיעה ברכב. בעניין השומא, יש לשום כפחות שבהוצאות, ולכן יש לאמוד את ההוצאה בסך של 1 ₪ לק"מ, אף שיש ששמים יותר מכך (במיוחד שיש להתחשב שייתכן שההודעה לתובע הגיעה באמצע הנסיעה, ואז הנסיעה הייתה קצרה יותר).

מרחק הנסיעה בין מקום מגורי התובע לבין מקום הדיון בתל אביב הוא כ-75 ק"מ לכל כיוון, ובסך הכל כ-150 ק"מ, לכן יש להעמיד את תשלום ההוצאות על סך 150 ₪.

לסיכום: יש לחייב תשלום הוצאות על הוצאות הנסיעה בסך 150 ₪, על הדיון שנקבע, שאליו לא הגיע הנתבע ללא הודעה מספקת מראש.

ט. תשלום הוצאות 

ככלל, במשפט העברי אין חיוב מן הדין על תשלום הוצאות משפט, למעט מקרים חריגים. שטר הבוררות עליו חתומים הצדדים, נותן לבית הדין את האפשרות להפעיל שיקול דעת ולחייב בהוצאות משפט. אולם בית הדין עושה שימוש באפשרות זו במשורה, ולא מחייב כדבר שבשגרה את הצד המפסיד בהוצאות, אלא אם כן מדובר ברשלנות או בפשיעה שלו, או שמדובר בעניין שלא היה צריך להתברר כלל בבית הדין.

המקרה שלפנינו, בהחלט היה ראוי להתברר בפני בית הדין, ומעבר לכך ראינו שבחלק מהסעיפים מסקנתנו הייתה שהצדק עם התובע ובחלק הצדק עם הנתבע. הרוצה לעיין בשאלה מתי נראה שיש לחייב הוצאות, גם שלא מן הדין, יוכל לעיין בשו"ת משפט כהן (חלק ב סימן מח סעיף ח). 

לכן תביעתו של התובע לחיוב הוצאות משפט (מעבר לחיוב על הדיון שהתבטל) נדחית, למעט סכום של 75 ₪, מחצית מאגרת הדיון, שעל פי מדיניות בית הדין מתחלקת בין הצדדים בכל מקום שבו מסקנת הדין היא שהייתה תביעה שראויה להתברר.

י. סיכום והוראות למעשה

1. תביעתו של התובע לתשלום על עבודתו מתקבלת באופן חלקי, הנתבע ישלם על סעיף זה על פי דעת רוב: סך 1,504 ₪.

2. תביעתו של התובע לתשלום שעות נוספות מתקבלת בדעת רוב באופן חלקי, הנתבע ישלם על סעיף זה סך 255 ₪.

3. תביעתו של התובע לתשלום משמרת עריכה נוספת נדחית.

4. תביעתו של התובע לתשלום על ביטול הדיון המקורי על ידי הנתבע מתקבלת באופן חלקי, הנתבע ישלם על סעיף זה סך 150 ₪.

5. תביעתו של התובע לתשלום הוצאות משפט (מעבר לביטול הדיון) נדחית.

6. סך הכל לתשלום: 1,909 ₪ ועוד 75 ₪, מחצית מאגרת בית הדין, סך הכל: 1,984 ₪.

7. על הנתבע להעביר לתובע את התשלום תוך 14 יום מהחתימה על פסק דין זה.

8. באנו על החתום היום י"ג בתמוז תשפ"ג (2/7/23)

 הרב שלמה בן רחמים הרב אריה כץ הרב מנשה צימרמן

דיין אב בית הדין דיין