זימון עדים לפני הגשת תביעה

זימון עדים לפני הגשת התביעה

בפנינו בקשת התובע שביה"ד יזמן עדים לדיון עוד לפני שהגיש את תביעתו בביה"ד, בנימוק שאם לא ישמיעו העדים עדותם יוכל אולי הנתבע בהמשך להפיל את התביעה על קרן ח' ולא רק על עצמו שהוא מייצג של קרן ח', והתובע עלול חלילה ליפול בין הכסאות.

לגבי הצעת הנתבע לזמן אותם כנתבעים, הרי שצריך לשמוע פנים אל פנים את תגובתם לכך.

דיון והכרעה:

סדר התנהלות דין תורה נקבע על פי האמור בשו"ע ושם לא מצאנו אופציה של השמעת עדות עד לפני התביעה, שהרי בשו"ע חו"מ סי' יז (ס"ז) פסק בשו"ע:

צריך הדיין לשמוע דברי הבעלי דינים ולשנות אותם וכו'.

ורק אח"כ בסי' יח (ס"א) נאמר:

הביא א' מהבעלי דינים עדים לדבריו מכניסין העדים ומקבלים עדותם כראוי וכו'.

הרי שסדר הדברים, שקודם כל שומע הדיין את דברי הצדדים, ורק לאחמ"כ מביאים עדים, וכך גם מדויק בלשון השו"ע שכתוב, הביא אחד מהבעלי דינים עדים לדבריו, זאת אומרת למה שהוא אמר קודם לכן.

וכן מדויק גם מן הכותרת של סי' יח:

כיצד נושאין ונותנין בדבר ושהולכין אחד הרוב.

הרי ששמיעת העדויות היא חלק מהמשא ומתן בין הדיינים ולא יתכן משא ומתן בין הדיינים כשעדיין לא שמעו את התביעה בעצמה.

ואין לומר שדברי הכותרת אינם מחייבים שהרי כתב הש"ך (חו"מ סי' שפו ס"ק ד) שדברי הכותרת הן מדברי המחבר בעצמם וז"ל:

וגם מלשון המחבר מה שרשם בתחלת הסימן ממה שמדבר הסימן נראה כן שכתב ורשם שפ"ו חילוק שבין גרמא לניזקין לדינא דגרמי.

וכן כתב הסמ"ע בהקדמה לחו"מ:

שבדברי המחבר ש"ע והגהות מור"ם הן דברים כללים ויש בכל סימן וסימן כמה דינים וכו' ואף שכתב המחבר בראש כל סימן ציון פרטי במה הסימן מדבר הלא ידוע לכל מעיין וכו'.

הרי לנו שני מפרשי השו"ע העיקריים בחלק זה שכתבו שדברי הכותרת היא מדבר המחבר.

ואמנם בשו"ת שמש צדקה (או"ח סי' כג) כתב שקבלה בידו ממהר"ש אבוהב שהכותרת של סימן תר"ה בחלק אורח חיים אינה מדברי המחבר, לא ידענו מנין הביא דברים אלה, אך בשו"ת דבר שמואל (למהר"ש אבוהב – סי' רנה) כתב שהסיבה שיש סתירות בדברי השו"ע משום שתלמידי הב"י כתבו אותם ולא אדם אחד ולכן לפעמים יש סתירה ממקום למקום, אמנם כבר מחא לה אמוחא בס' שם הגדולים לרב חיד"א (מערכת ספרים מערכה ש אות עה) וז"ל:

מי יאמין לשמועתו דנראה פשוט שמרן הקדוש לא יניח ספר שעשאו להורות לכל ישראל ביד תלמידיו אף שהיו גדולים שיבא מכשול וכל שכן שלא יחלק ההלכות לזה אחת ולזה אחת או כיוצא דנפיק מניה חורבא. ואם ח"ו היה כן לא היה כותב שהוא חיברו דכל קהל עדתנו עליו יסמוכו והוא לא ידע אלא תלמידיו וח"ו למר"ן הקדוש שתצא תקלה מתחת ידיו.

וא"כ קשה לסמוך על דברים בשם מהר"ש אבוהב בענין סדר השו"ע עכ"פ נגד דברי רבותינו הש"ך והסמ"ע וע"כ ודאי ניתן להביא ראיה מכך להלכה ולמעשה.

ואמנם בסי' טז כבר מדבר השו"ע על עדים אך שם זה עדיין לפני שהשו"ע מתחיל לתאר את סדר הדיון בעצמו ועכ"פ הראיות האחרות (מלשון השו"ע ומן הכותרת) ודאי נותרות וע"כ אין מקום להביא עדים לפני התביעה.

זאת ועוד, אם אכן עדותם של העדים היא 'במקום' תביעה נגדם איזה ערך יש לעדותם, שהרי עד המעיד כשהוא יודע שאם לא תתקבל עדותו הוא יהיה חייב בממון אין עדותו עדות כדאיתא בגמ' (ב"ב כט ע"א):

רבא אמר כגון דאתו בי תרי ואמרי אנן אגרינן מיניה ודרינן ביה תלת שנין ביממא ובליליא. אמר ליה רב יימר לרב אשי הני נוגעין בעדותן הן דאי לא אמרי הכי אמרינן להו זילו הבו ליה אגר ביתא להאי. א"ל דייני דשפילי הכי דאיני מי לא עסקינן כגון דנקיטי אגר ביתא ואמרי למאן ליתביה?

וכתב הרשב"ם:

דייני דשפילי - שאינן בקיאין בדין דייני הכי לקבל עדות אלו אם כבר נתנו שכר הבית למשכיר ומעולם בכי האי גוונא לא איירי רבא.

הרי שזה דבר פשוט שעד שיש השלכה לעדותו ביחס לתביעה אישית כלפיו בהמשך אין ערך לעדותו [ואמנם בגבאי צדקה עסקינן אבל אם יתברר שפשעו התביעה תהיה נגדם אישית].

ביחס להצעת הנתבע שאם התובע רוצה בכך יכול הוא לתבוע אותם אישית, ועל כך עונה התובע שהוא רוצה לדבר איתם פנים אל פנים, אין ביה"ד מכיר הליך שכזה והמקובל הוא שאת מי שרוצים לתבוע מגישים נגדו תביעה בביה"ד והוא מגיע לביה"ד או מבקש להתדיין במקום אחר אבל זכות לדבר איתו פנים אל פנים לשמוע מה התגובה לכך שרוצים לתבוע אותו לא שמענו.