פנייה להוצאה לפועל

לכבוד הרב א' והרב פ' - נאמני הקדש ג' - צפת

במענה לשאלתך האם מותר לכם לפנות להוצל"פ נגד ה"ה מ.ק. כאשר בתאריך י"ט אדר א' תשפ"ד כתב הגרצ"ב שליט"א מכתב אישי לב"כ של ה"ה מ.ק. הרב פ.א. שליט"א, ללא שקיבלתם העתק מכך, ובמכתב שפורסם נגדכם (סע' 7 - 8) גיליתם כי נאסר עליכם לעשות מספר דברים בנכסי ההקדש, כדלקמן:

לדעת ביה"ד, לאחר שהח"מ שמע את דברי הצדדים בפירוט, דעתנו כי עליהם החיוב להגיע לביה"ד לבירור, כפי הנדרש ע"פ ההלכה, ואי הגעה לביה"ד, וק"ו ביצוע פעולות בניגוד לכך היא בניגוד להלכה ושו"ע, כל כל המשתמע מכך, וד"ל. עשיית פעולות פינוי וכדו', או גביית כספים ללא הסכמת ביה"ד, תגרור תוצאות כמתחייב ע"פ השו"ע, וד"ל.

לאחמ"כ בתאריך י"ט סיון השנה קיבלתם מכתב מרשם ההקדשות, לפיו (סעיפים 2 – 3) עליכם להוציא לפועל את פסק ביהמש"פ כדלקמן:

במסגרת פסה"ד ביהמש"פ הורה על סילוקו של הנתבע מהנכס מושא ההליך. נבקשכם לפעול למימוש פסה"ד ולעדכן אותנו בפעולות שבוצעו מטעמכם בענין.

לאחמ"כ בתאריך כ"ד סיון השנה כמה ימים לאחר המכתב הראשון קיבלתם מכתב התראה נוסף שעליכם לפנות את הנכס על פי פסק ביהמש"פ וממילא אין לכם אפשרות להתדיין על כך בדין תורה, כיון שעליכם לפתוח הליך של פינוי ולא הליך של דיון נוסף בדי"ת.

לאור מכתביו של רשם ההקדשות שלא היו בפני הגרצ"ב שליט"א בעת מתן ההחלטה ולאור העובדה שבעצם לא קיבלתם את המכתב מהגרצ"ב, אתם מבינים שהוא מבחינתו ניתק קשר עמכם, ולכך פניתם אלינו.

דיון והכרעה:

תחילה יש לציין שביה"ד מפקפק אם אכן הגאון הנ"ל הוציא מכתב ללא משלוח לצד שני דבר המנוגד להלכה שהרי נפסק בשו"ע (חו"מ סי' יט ס"א):

אחר שנשאו ונתנו בדבר מכניסים הבעלי הדינים וגדול שבדיינים אומר וכו'

הרי שפסק הדין צריך להנתן בפני שני הצדדים וגם אם נשלח בדואר הרי צריך הוא להשלח לשני הצדדים, בנוסף מקריאה של המכתב עולה כי הכותב סותר את עצמו לאורך כל הדרך אם מדובר בהחלטה של דיין יחיד או של ביה"ד והדבר תמוה ממ"נ שכן אם מדובר בהחלטה של דיין יחיד מתוך שלושה צריך להבין מה קרה לשנים האחרים שהרי אם ביה"ד דן והזמין אותכם לדיון למה בסופו של יום ההחלטה יוצאת על ידי דיין יחיד, ואם מדובר בהחלטה של שלושה שאחד חותם ומעיד עליה שזה דבר חריג מאד שיקרה [ויודגש לא מדובר במזכיר המעיד שזו החלטה של הדיינים אלא באחד מההרכב שמעיד שיש החלטה של הרכב], מלבד זאת הדיין במכתב מעיד שהוא שמע את שני הצדדים לבדו ואיך יתכן שלאחר ששמע את שני הצדדים לבדו החליטו הדיינים יחד הרי הם לא שמעו את הצדדים, ואילו הדיין נחשב כעד אחד ולא ניתן לסמוך עליו כדי להוציא החלטות בלא שמיעת הצדדים ובלא תיעוד של פרוטקול שלא היה לפחות בפגישה של הצד שלכם עם הגאון הנ"ל, כמש"כ בשו"ת הרשב"א (אלף קכו) שניתן לדון על פי גביית עדות של דיין אחד רק אם היה קנין שמתחייבים לדון בפניו מה שלא היה כאן, משכך ביה"ד מתייחס בספקנות לכך שיש אכן מכתב כזה בכלל ושלא מדובר במעשה זיוף. 

עם זאת עלינו לדון על הצד שאכן מדובר במכתב אמיתי אם יש מקום לביה"ד להיענות לשאלה זו במקרה זה מאחר שיש כאן כבר פס"ד של דיין ששמע שני צדדים והכריע, והרי כאן שאלה זו לא עמדה בפני מותב קמא שדן בענין זה שהרי פסק הדין יצא בי"ט אדר א' ואילו הוראת הרשם היא מתאריך י"ט סיון כמה חודשים לאחמ"כ א"כ יש בפנינו שאלה חדשה ובזה מאחר ואין הכרעה של מותב קמא ודאי שאין צורך לחזור לשאול אותם שאלה חדשה, והגם שכבר ניתן פס"ד כיון שיש ראיות חדשות הרי השאלה נפתחת מחדש למרות שפסק הדין כבר בוצע כפי שנפסק בשו"ע (חו"מ סי' כ) וז"ל:

מי שנתחייב בב"ד והביא עדים או ראיה לזכותו סותר הדין וחוזר, אע"פ שכבר נגמר. ואפי' אם פרע כבר כל זמן שהוא מביא ראיה סותר.

הרי שניתן לפתוח את התיק מחדש אפי' לאחר ביצוע פסק דין, והגם שהרב שלמה שפירא - דיין ביה"ד הגדול בתיק 1146574/7 כתב שבקשה לסתירת דין צריך שתוגש בפני אותו ההרכב שדן בה שאם לא כן הרי בכל עת הרכב אחד יבטל את דברי חברו וחוזר חלילה, עכת"ד, אלא שטענה זו אינה נכונה שכן לא ניתן להגיש בקשה לסתירת דין אא"כ יש טענות או ראיות חדשות וא"כ לא יוכל הרכב אחד לבטל את דברי משנהו בכל עת, דבר זה מוכח גם מתשובת הרא"ש (כלל פ"ה סי' ה, הו"ד בדרכ"מ חו"מ סי' כה ס"ק ו) וז"ל:

ולא יתכן לי לכתוב פסק אחר על דין שפסקו כבר אנשים גדולים ונכבדים אמנם אם יש בו דבר סתום שצריך פירוש או הוסיפו בטענות אחרות מה שלא טענו לפני הדיינים שלח לי פסק הדיינים והחזירו הטענות ואבאר הדין לכל הצורך.

הרי כתב הרא"ש שא"א לו לכתוב החלטה במקום בו כתבו כבר אנשים רבים ונכבדים החלטה בענין אמנם יש טענות חדשות [ועל אחת כמה וכמה ראיות חדשות] ניתן לכתוב החלטה ואין צריך להחזיר את התיק למותב קמא שדן בתיק, ואם כי יש הגיון לנהל את ההליך בביה"ד שמכיר את התיק אבל אין בכך איסור, ואם השואל מרגיש סתימת טענות לאחר שהתברר לו שיתכן שהוצאו הוראות ביחס להתנהלותו ואף אחד אפי' לא טרח לעדכן אותו ודאי במקרה כזה ניתן ליתן החלטה בבי"ד אחר.

כל שנותר לנו לדון אם אכן מה שעמד בבסיס החלטת ביה"ד היא העובדה שזכות הצדדים להתדיין בבוררות נוספת למרות שמתקיים כבר הליך בביהמש"פ או לא, והנה מבדיקה של כתב הטענות שהוגש על ידי הרב פ.א. ב"כ ה"ה מ.ק. בתאריך טז תמוז תשפ"ג נמצא כי אכן עובדה זו היא בבסיס הטענות שכן הוא טוען שם (סע' 5) כדלקמן:

בכל מקרה לא הציגו כל הוראה שכזו, וגם טענה זו לא מתקבלת על הדעת, משום, שרשם ההקדשות כמו כל גוף אחר גדול כקטן במדינה הולכים לבוררויות, וכן ידוע שרשם ההקדשות מתנהלים רבות בבתי דין רבניים, כך שהייתה לנתבעים הברירה לכל הפחות לפנות לבי"ד רבני, וגם זאת לא עשו.

נמצא כי אם מסד הנתונים שעמד בפני כבוד הגרצ"ב שליט"א הינו שניתן להתדיין בבוררות ולא הוצגה כל הוראה מרשם ההקדשות וכעת התברר שיש הוראה מרשם ההקדשות ניתן לדון בכך מחדש.

אמנם גם בבואנו לדון מאחר וההחלטה לא מנומקת עלינו לדעת אם חובה עלינו לחשוש שמא פסק הדין ניתן בכל אופן דהיינו למרות שיש הוראה כזו של רשם ההקדשות בכל אופן חלה חובה להתדיין בביה"ד ולסכן את מעמדם כנאמני ההקדש עד למצב שההקדש יועבר לידים אחרות שערכיהם שונים ולא בטוח שישקפו את רצון המקדישים. ונראה שאין מקום לחשש זה שהרי לגבי האומר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני פסק הרמ"א (סי' יד ס"ד) ומקורו בנימוק"י שאין צריך לנמק אלא לכתוב הדין והטענות בלבד וז"ל:

וכשצריכים לכתוב לו מאיזה טעם דנוהו אין קביעות זמן לדבר אלא כל זמן שבא לכתוב לו כותבין ונותנין לו (מרדכי ס"פ זה בורר) וא"צ לכתוב לו הטעמים והראיות רק כותבין להם הטענות והפסק דין (נ"י שם).

וכתב שם הסמ"ע בטעם הדבר שאין צריך לכתוב לו הטעמים והראיות וז"ל:

ואין צריכין לכתוב לו הטעמים והראיו': דכל ב"ד יפה כששומעין הטענות יודעין לפסוק עליהן דתורה אחד לכולנו.

הרי אין ביה"ד צריך לחוש לכך שיש טעם נסתר אלא כל שעומדים בפניו הטענות ופסק הדין יכול ביה"ד לדון בפסק הדין ולראות מה טעמיו וע"פ זה לקבוע את ההלכה ואם שם מדובר בערעור על פסק הדין כאן אין מדובר בערעור אלא בזכות לפתיחת התיק מחדש על ידי הבאת ראיות חדשות ובכך נדון כאן.

והשאלות שעומדות בפנינו לדיון הינן:

א. האם תובע שתבע נתבע לביהמש"פ והנתבע הסכים לכך ובא להתדיין בפני ביהמש"פ ולא קבל עליו בפני ביה"ד ורק לאחר שהשופט אמר לו שהוא הולך להפסיד הלך לביה"ד האם במקרה כזה ביה"ד נזקקין לו.

ב. האם נאמן האפוטרופוס של ההקדש בביה"ד לטעון הצעתי לו בתחילה ללכת לדין תורה וסירב.

ג. בלי קשר לשתי השאלות הראשונות, האם ממונה של הקדש שקיבל הוראה מרשם ההקדשות שעליו להוציא לפועל פסק דין של ביהמש"פ חייב להתדיין בדין תורה נגד ההוראה שקיבל.

ותחילה בנוגע לשאלת אין נזקקין לו הנה נפסק בשו"ע (חו"מ סי' כו ס"א):

ועיין לקמן סי' שפ"ח מי שהלך בערכאות של עכו"ם ונתחייב בדיניה' ואח"כ חזר ותבעו לפני דייני ישראל י"א שאין נזקקין לו (מהרי"ק שורש קפ"ח) וי"א דנזקקין לו (מרדכי בפרק הגוזל בתרא) אם לא שגרם הפסד לבעל דינו לפני עכו"ם (מהר"מ מירזבורג) והסברא ראשונה נ"ל עיקר.

הרי שמי שהתדיין בפני הערכאות ורק לאחר שנתחייב רוצה לשוב לדין תורה אין נותנים לו זכות זו שכן הכריע הרמ"א, אלא שיפה טען ב"כ הנתבע שדין זה נאמר בשו"ע ביחס לתובע ולא ביחס לנתבע, וא"כ מנין הרגלים לומר שבמקרה של נתבע יש גם דין של אין נזקקין לו?

אמנם כבר כתב הלבוש (שם ס"ג):

ואם אחד הלך ברצון טוב בפני גוים בין תובע בין נתבע ונתחייב בדיניהם, ואחר כך חוזר ותובעו לפני דייני ישראל, אף על פי שבדינינו היה זוכה אין נזקקין לו, ואסמכוה אקרא (דברים פכ"ה פס' כב) "כדי רשעתו", רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתי רשעיות, ואפילו לשלם לחברו מה שגרם להפסידו בדיניהם אין נזקקין לו משום מיגדר מילתא.

א"כ זכינו שהלבוש כותב במפורש שאפי' הנתבע אם הלך בהסכמה לביהמש"פ והפסיד שוב אינו יכול לבקש להתדיין בפני ביה"ד וגם מה שהפסיד לא יחייבוהו לשלם כיון שהלך לביהמש"פ, והגם שנחלקו האחרונים בכך אם מותר לו לגבות בביהמש"פ מה שלא מגיע לו לפי דין תורה הנה הפירוש הבסיסי של 'אין נזקקין' לו היינו דווקא במקום בו יש לו מה להרויח לפי דין תורה כמש"כ בב"י (חו"מ סו"ס כו) וז"ל:

ועיין במהרי"ק (שורש קפ"ח) ישראל שהוליך את חבירו לפני הערכאות וחייבו לאותו שהוליך את חבירו וכשראה כן חזר ותבעו בדיני ישראל היה ראוי לומר שאין נזקקין לו אם זוכה בדיני ישראל.

הרי שדווקא במקום יש לו זכויות עדיפות לפי דין תורה על מקום כזה כתבו הרמ"א והלבוש שאין נזקקין לו וכפי שהוכחנו שזכותו וחובתו של אפוטרופוס לומר קים לי לטובת העניים על כן חובה עליכם לגבות סכום זה בהוצל"פ.

ואין לומר שזכות ביה"ד לומר אנו רוצים להזקק לו בכל אופן שהרי חזינן מטעם הדבר שחכמים קנסו את המסכים לילך לערכאות אף שהוא נתבע שלא יתקיימו הליכים נוספים ויותר מזה כתב בביאור הגר"א (שם ס"ק ד):

מי שהלך. כיון דעבד איסורא ודמיא להא דאמרי' בנדרים בסוף פ"ב מי שנזר ועבר כו' בי דינא דמזדקקי כו'.

וכדי להבין את דברי הגר"א עלינו לראות דברי הגמרא במלואם וז"ל שם (נדרים כ ע"א):

אלא עונשין היכי דמי? כדתניא: מי שנזר ועבר על נזירותו, אין נזקקין לו עד שינהוג בו איסור כימים שנהג בהן היתר, דברי רבי יהודה; אמר רבי יוסי: בד"א - בנזירות מועטת, אבל בנזירות מרובה דיו ל' יום. אמר רב יוסף: הואיל ואמרי רבנן אין נזקקים לו, בי דינא דמזדקקי לא עביד שפיר; רב אחא בר יעקב אומר: משמתינן ליה.

הרי כתב הגר"א דכיון שקנסוהו למיגדר מילתא אם ביה"ד ירצו להזדקק לו אין עושים כדין ולרב אחא בר יעקב אף משמתין את ביה"ד הזה, ופסק הרמב"ם (נזירות פ"ד הט"ז) כדעת רב אחא בר יעקב.

אלא שיתכן שביה"ד שם דייק את לשון הלבוש שהלך לשם ברצון טוב היינו דווקא בהסכמה ולא שנגרר לשם בלית ברירה והרי כיום אין אפשרות לאדם לומר לערכאות שאינו רוצה להתדיין שם, וא"כ אולי אין זה ברצון טוב ומאידך ניתן לומר שהלך ברצון טוב הכוונה שלא ניסה לגרור את ההליכים לביה"ד וא"כ יתכן שאם ביה"ד מוכנים לדון בכך שלא ניתן לומר שאין נזקקים לו.

מאידך כיון שהתובעים טוענים שהציעו לו ללכת לביה"ד קודם לכן והוא סירב דבר המספיק לפי דין תורה כדי ללכת לערכאות וכפי שקיבל מביה"ד מכבוד מנהל בתי הדין הרבניים ודיין בבית הגדול הרב שמחה מירון זצ"ל כפי שקיבל מהגרי"ש אלישיב זצ"ל כששאל אותו איך ראוי להתנהל בענין של הזמנה לערכאות והשיב לו שאין חובה להזמין לדין תורה או לשלוח הצעה בכתב ודי בהצעה בע"פ א"כ הר"ז נחשב שהלך ברצון טוב, נציין כי מטעם זה לבד גם מותר ללכת נגד הנתבע לערכאות.

אלא שיש לומר שאין להאמין לתובעים שהם בעלי דבר בענין, אמנם זאת ניתן לומר באופן רגיל אך כאן אין התובעים בעלי דבר בענין שאינם אלא אפוטרופסים על הקדש של צדקה והרי בזה אינם נחשבים בעלי דבר אלא יש להם נאמנות שכך פסק בשו"ע (חו"מ סי' לז ס"ח) וז"ל:

פשרנים או דיינים או אפוטרופסי' כשרים להעיד.

אלא שמכיון שאין מדובר בשנים הכשרים לעדות אלא באב ובן אינם נאמנים כשני עדים אלא רק כעד אחד, והרי באופן זה יכול הנתבע לכאורה להשבע ששקר ענה בו העד שהרי עד אחד אינו מוציא ממון אלא מחייב שבועה, אלא שנראה שבמקרה זה לא ניתן להשביע אותו שהרי המדובר כאן על נכס שההקדש יושב ב 10% ממנו והנתבע איננו טוען שקיבל רשות כפי שטען ב"כ במכתבו הנ"ל (סעיף 6):

לידיעת ביה"ד הנכבד, טענת הנתבעים שעלתה גם בביהמש"פ, שהם מחזיקים 10% מהנכס המדובר בלבד, כך שלא מדובר בפלישה כפי שמנסים לתאר את הדברים.

הרי שאין לו טענה שאינו פולש כי כבר שילם או שיש לו זכויות וכל הטענה שלו שאתם מחזיקים רק בחלק קטן מהנכס והרי הוא מודה שאת החלק הזה הוא גוזל מכם זמן רב ואינו משלם וא"כ מי שגוזל ממון פסול להשבע כמש"כ בשו"ע (חו"מ סי' צב ס"ג):

וכל מי שחשוד ליקח ממון חבירו, חשוד על השבועה, ודוקא שיש עדים שלקח ממון חבירו, אבל בלא עדים אינו חשוד, דשמא (ספק) מלוה ישנה יש לו עליו שבשביל כך תפס אותו.

הרי שדין חשוד לו ואינו יכול להשבע, אמנם בזה הדין הוא שחזרה שבועה לתובע כמש"כ (שם סע' ז, ט) הן בשבועה דאורייתא או דרבנן, ואמנם כיום אין נוהגים להשביע ונראה שדי לפדות שבועה זו ב'הן צדק' שהרבה פעמים מצאנו שמחליפים בזה את השבועה ראה לדוג' בפת"ש (חו"מ סי' רנט ס"ק ג), ושו"ת יגל יעקב (חו"מ סי' כ ד"ה וכתבת) לענין קבלת חרם, ובבאר מרדכי (פארהנד – סו"ס ג), ופסקים וכתבים (ח"ט חו"מ סו"ס כא), וברכת שלמה (בינעטה – מכתב הגר"י ואזנר – ע' תקל) לענין שבועה, וע"כ די באמירת הן צדק ע"י כדי לקבל את טענתכם בזה ואין לקבל את טענתו ככל שיטען שהלך שלא ברצון טוב מאחר שאתם הצעתם לו לבא לדי"ת וגם אם לא הוא לא ביקש להתדיין בדי"ת עד שהלך להפסיד ובלא"ה לדעת רוב הפוסקים מאחר וההליך נפתח כדין ודאי חובה עליו היתה כשהחל לשמור מצוות להעביר את ההליך לדי"ת ולא להמתין עד שיראה שעומד להפסיד ולכן מדי"ת אין נזקקין לו ועכ"פ זכותכם לומר קים לי שאין נזקקין לו ואינכם חייבים לבא עמו לדין תורה.

[ואין הכוונה שהגזברים בעצמם אומרים קים לי אלא שכסף והוא הדין זכות שבאו ליד גבאי נחשב הדבר שכבר בא הדבר ליד העניים והעניים הם האומרים קים לי כמש"כ בחוו"ד (יו"ד סי' קס בי' ס"ק י, הו"ד גם בדרכ"ת שם ס"ק קמב) וא"כ לאחר שהעניים אומרים קים לי והוא שלהם ודאי אין לכם זכות לפעול נגד זכות זו, וע"ע בדרכי חושן להגר"י סילמן שליט"א (ח"ג קונטרס קים לי ע' צז) שהביא מכנה"ג וגנזי חיים שיכול אפוטרופוס לומר קים לי עבור מי שהוא מחזיק עבורו].

אמנם טען ב"כ הנתבע שמוכח מכך שאינכם מוכנים לנהל דיון עכשיו שמעולם לא הייתם מוכנים ואך שקר היא הטענה שהוצע לנתבע לנהל הליך בפני בי"ד \ דיין מוסכם, והנה מלבד שמסברא א"כ לדחות עדות, הרי שגם סברא אין כאן שהרי כל שטענתם שאינכם מוכנים לנהל הליך מיותר לאחר שההליך שהתחלתם בע"כ עומד בפני סיומו, וא"כ מה הראיה? וכי חובה עליכם לאחר כעשר שנות דיונים להתחיל הליך נוסף?

וכעת עלינו לדון אם מותר היה לסיים את ניהול ההליך בערכאות כיון שהתחיל בהיתר או מסיבות אחרות שהוזכרו האם מותר לגבות את הכסף? הרי הבאנו את דברי הלבוש והגר"א שהטעם שאין נזקקין לו הוא קנס שיפסיד על ההליכה לערכאות וע"ע בס' ישועות ישראל שם, ודברי גאונים (סי' נב אות ג) ואמרי בינה (דיני דיינים כלל כו) שגם הם ס"ל כן, וזה אפי' במקרה שלא הציעו לו ללכת לדי"ת כפי שהצעתם לכן מותר לכם לקחת את הכסף.

וכעת נבא לדון בשאלה האחרונה מאחר ויש הוראה של רשם ההקדשות שאינכם יכולים ליקח את הענין שוב לדיון מחדש בדי"ת אלא עליכם להוציא אותו לפועל האם יתכן שתחול חובה עליכם לדון בדין תורה? התשובה לכך נמצאת בשו"ת תשב"ץ (ח"ב סי' רצ) שכתב וז"ל:

וכן כת' רבינו שרירא ז"ל כל המורד בדין מתרין בו תחלה התראה מפורסמת ואם אינו מקבל מעידין בו וגובין ממנו דכי אמרינן לפניהם ולא לפני עכו"ם במקום שאתה יכול לגבות החוב בישראל או בדיין מומחה אל תזקק להדיוטו'. אבל במקום שאין ב"ד מומחה בהדיוטו' נידון ואל יאבד...

הרי דעיקר הדין כן הוא שאם אין בי"ד שיכול לדון בדיני ישראל מכל סיבה שלא תהיה מותר לילך לערכאות וכ"כ נכדו בחוט המשולש (טור ג סי' ו), ובאמת כן משמע גם בשו"ת הרא"ש שכתב (שו"ת כלל סח סי' יג):

והא דכתבי' בשטרות בין בדיני אומות העולם יש לפרשו שלא לעקור דברי תורה כגון אי גברא אלימא הוא ואין רשות וכח דייני ישראל שולטת עליו אז יש לו רשות להביאו בערכאות של עובדי כוכבים קודם שיפסיד ממונו, כההיא קרית לחברך ולא ענייך דחי גודא ושדי אבתריה. 

לסיכום:

ביה"ד גילה כי מכמה טעמים נפרדים היה מותר לכם לנהל את ההליך בביהמש"פ ומשום כך גם מותר לכם לנהל הליך בהוצל"פ ופעלתם כדין.

1. הואיל ופניתם קודם הדיון והצעתם לנתבע ללכת לדין תורה והוא סירב הרי דינו מבואר בשו"ע (חו"מ סי' כו ס"א) שמותר לילך נגדו לערכאות, ולאחר שניהלתם הליך בערכאות והשופט אמר לצדדים שהנתבע הולך להפסיד הרי שדינו שאין נזקקין לו ומותר לגבות ממנו מה שהפסיד בביהמש"פ ואין לזה קשר אם הייתם מקבלים את זה בדי"ת או לא, כי הטעם שמותר לגבות את הכסף הוא משום קנס על כך שהוא לא פנה לדין תורה כשיכול היה.

2. בנוסף הואיל ויש לכם הוראה חד משמעית מרשם ההקדשות שעליכם לדאוג לקיים את תוצאות המשפט זכותכם וחובתכם כיד עניים לפעול ולהציל את כספי העניים.

3. הואיל והנכם האפוטרופסים של ההקדש והעניים הם שאומרים קים לי אין לכם זכות לוותר על הגביה של הכסף.

פסק הדין

מותר לכם לפנות להוצל"פ למימוש פסק הדין.