על פסק 14241

תאריך:

מחבר המאמר:

הערה בנוגע לפסק מספר 14241
יישר כוח לכבוד הדיינים על פסק דין בהיר ומנומק, יהי רצון שירבו כמותו וככותביו בישראל.

א. בפסק הדין מבואר, שיש שני טעמים לחייב את הנתבע לשלם לתובע, אף שהנתבע לא ידע כלל שהתובע עובד אצלו, וחשב שעובד אצלו מישהו אחר.
ובלשון הפסק - "ראשית, הנתבע ידע שלוי מנהל משרד עם עובדים שעושים את ראיית החשבון הנדרשת, והנתבע לא אמור להכיר את כל העובדים במשרדו של לוי. שנית, על פי דין "נהנה", אדם שנהנה משירות חייב בתשלום, אף ללא הסכמה מראש."
יש לשים לב, שיש הבדל גדול להלכה בין שני הטעמים.
על פי הטעם הראשון, יש לחייב את הנתבע לשלם לתובע את כל הסכום עליו סיכם עם בעל המשרד, ואף אם סכום זה גדול ממה שרגילים לתת על עבודה דומה.
על פי הטעם השני, יש לחייב את הנתבע לשלם לתובע רק על פי כמה שרגילים לשכור פועל בשוק למלאכה דומה, ואם יש הבדלים בשכר הפועלים ויש שנשכרים ביותר ובפחות, יש לחייבו לשלם על פי הפחות שבהם.
הטעם לכך מובן, שבדרך כלל אדם משלם כמה שסיכם משום שכך גמר בדעתו להשתעבד על פעולה זו, והרי הוא משתעבד עליה בקניין, ככל קניין שבעולם שאדם יכול לשעבד עצמו על כל סכום שיהיה. אך כשחייב מדין נהנה ולא מדין שעבוד בקניין, הרי אינו חייב אלא כמה שנהנה, ויש לאמוד את הנאתו על פי השכר הזול ביותר שבשוק, מפני שאם כך אפשר למצוא פועל בשוק, הרי שלא נהנה ביותר מזה.
ונמצא, שעל פי הטעם השני יש לבדוק איזה רואה חשבון בארץ לוקח את הסכום הכי נמוך על עבודה דומה, וזה מה שישלם הנתבע, ולא כפי מה שסיכם עם בעל המשרד.
ואם כן, יש משמעות גדולה להלכה אם החיוב הוא מן הטעם הראשון או מן הטעם השני, וסביר מאד שדבר זה ישפיע על גובה התשלום.
כמובן יש לציין, שלוי בעל המשרד אכן יצטרך לשלם לראובן 'שכרו משלם' על פי מה שסיכמו ביניהם לוי וראובן, אך שמעון הנתבע לא ישלם כלל אלא 'כמה שההנהו', על פי שומת הפועל הזול שבשוק. ממש כמפורש בדברי הגמרא המובאת בפסק, "נותן לו שכרו משלם, וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנהו".

ב. בפסק הדין מבואר, שאם שמעון טוען שעבודתו של ראובן לא היתה טובה, עליו מוטל להביא ראיה, מפני שהפשטות היא שראובן עבד עבודה טובה ועל פי החוק.
ויש להעיר, שלכאורה זה סותר את הדין של "המוציא מחבירו עליו הראיה", שעל פיו היה צריך לומר שהנתבע המוחזק פטור מראיה, והתובע יצטרך להביא ראיה שעשה עבודה טובה, ושלא היתה אפשרות לעשות עבודה כזאת שהנתבע יזכה בה גם בסבסוד וגם בפטור ממס.
אמנם נראה שבכל זאת הדברים שבפסק הדין נכונים בזה, וחובת הראיה היא על הנתבע כאן. מפני שטענה נגד הפשטות, גם אם טוען אותה המוחזק, הופכת את המוחזק להיחשב כמוציא, מפני שהוא מוציא מן הפשטות, והמוציא נחשב כאן כמוחזק. כעין זה מצאנו בגמרא (ב"ב ל.) בעניין "נכסי דבר סיסין", וכך מבואר בפוסקים בכמה וכמה מקומות, ואין כאן מקום להאריך.

שוב יישר כוח גדול לכבוד הדיינים, ויהי רצון שנזכה כולנו לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט.

הרב דוד זאגא