תביעה לתשלום חוב לוועד השכונה בטענה ששיקים שהועברו – לא הופקדו

תביעה לתשלום חוב ישן לוועד השכונה בטענה ששיקים שהועברו בעבר – לא הופקדו

תמצית:

רקע: בפנינו תביעה בגובה 2100 ₪ לכיסוי חוב של דמי חבר לוועד השכונה בטענה ששיקים שנמסרו בשנת 2013 לוועד, לא הופקדו על ידי חברת הניהול שניהלה בזמנו את ענייני וועד השכונה ולא ידוע היכן הם. הוצגה בפנינו רשימה עליה התבסס התובע ממנה עולה כי קיים החוב הנ"ל. נציג הוועד לא הכחיש את עובדת מסירת שני סטים של שיקים על התקופה הנדונה - סט אחד ב 3.2013 וסט שני ב 6.2013 לאחר שנאמר לנתבע שהשיקים הראשונים אבדו. הוצגו הספחים של השיקים שהופקדו. הוצג תדפיס מחשבונו של הנתבע ובו רשימת השיקים שנגבו ממנו במהלך 2013-2014. בתדפיס מופיעים שיקים אחרים שנגבו על ידי הוועד אך לא עבור התקופה הנדונה. לדברי הנתבע, התדפיס איננו מלא. התובע לא הצליח להשיג תדפיס של חשבון הוועד מאותה תקופה.

החלטה:

הנתבע לא חייב לשלם לוועד השכונה. בנספח א' מופיעים מכתבים המופנים לשני הצדדים ובו המלצות שאינן מחויבות מצד הדין ונמסרות לשיקול דעתם הבלעדי של הצדדים במטרה להרבות שלום בעולם.

פסק דין מלא:

בפנינו תביעה לתשלום דמי חבר לוועד השכונה בטענה שאנשי הוועד לא הפקידו חלק מהשיקים במהלך שנת 2013 ושאין כיום בידיהם את השיקים המקוריים שככל הנראה אבדו. הנתבע שוכר דירה בשכונה וטוען שמאז שעבר לשכונה (מרץ 2013), העביר לוועד בראשית כל שנה, מספר שיקים דחויים עבור אותה שנה. חשוב לציין כי למרות שמבחינה חוזית, אין חוזה ישיר בין הוועד לנתבע, התובע והנתבע הצהירו שהם מוכנים ומעוניינים להתדיין בנושא בהרכב הנוכחי ושהם יקבלו עליהם כל החלטה שתתקבל. כמו כן הם יעדכנו את בעל הבית בהסדר ביניהם לכשיקבע (לדברי נציג הוועד, בעל הבית איננו בעל תפקיד פעיל ביחסים שבין הנתבע לוועד). בוצע קניין עם כל אחד מבעלי הדין כך שהוא מקבל עליו את ההרכב ויקיים את הפסק שיינתן.

א. תמצית העובדות

כל בעל בית בשכונה, מחויב בחוזה לשלם לוועד השכונה דמי וועד חודשיים בסך 300 ₪. החל מחודש ינואר 2013 החל הוועד לגבות את דמי הוועד באמצעות חברת ניהול חיצונית. ידוע לכל שהיו בעיות באופן ההתנהלות של חברת הניהול, גם בתחום הגביה. במהלך השנים נערך מעקב על תשלומי התושבים על ידי חברי וועד שונים ונערך רישום בפורמטים שונים, כולל בכתב יד. התובע הציג בפנינו את הרישומים הנוגעים לשנת 2013 אשר נערכו על ידי תושב השכונה, חבר בוועד ורואה חשבון במקצועו, שעקב אחרי חשבון הבנק של הוועד וסימן 'וי' במשבצות של החודשים שעבורם הועבר תשלום או נגבה תשלום עבור הדירה (לא ברור מה היה הבסיס לרישום והאם הרישום בוצע למשל על בסיס דו"ח חודשי שהופק מחשבון הבנק של הוועד. בכל אופן נראה בהמשך כי לשאלה זו, אין נפקא מינה למעשה בנידון דנן). הרישום נערך לפי מספרי דירות ושמות בעליהם ולא על פי מי שגר בפועל בדירות (כגון מי ששוכר דירה). בטבלה זו היה רשום שעבור הבית המדובר, שולמו במהלך 2013 דמי חבר רק עבור החודשים 3,4,5. לאחר בירור עם בעל הבית (המשכיר) הוא העביר תשלום עבור החודשים ינואר ופברואר 2013 (לפני שהשוכר נכנס). הנתבע הציג בפנינו תצלומים של חמישה ספחים של שיקים. בספחים היה רשום שהשיקים שניתנו היו מיועדים לוועד השכונה. גובה התשלום שהיה רשום בספחים היה: 300,300,600,600,600 עבור החודשים 3,6,7-8,9-10,11-12 בהתאמה.

ב. תביעות וטענות

1. טענות התובע

התובע מבקש מהנתבע, בשם ועד השכונה, לשלם את דמי החבר בסך 2,100 ₪ עבור החודשים 6-12 בשנת 2013 לטענתו, לא נגבו מהנתבע דמי חבר עבור חודשים אלו, אם משום שהוא לא העביר שיקים עבור חודשים אלו ואם משום שהוא העביר את השיקים אך הם לא הופקדו בבנק. התובע התבסס על רישומי התשלומים שבטבלת המעקב שבידו אותה ערך תושב השכונה, חבר הוועד שתנדב לסייע לוועד בעייני הכספים באותה תקופה. לדברי התובע, מדובר באדם מסודר שהוא רואה חשבון במקצועו.

פירוט הטענות:

בשנת 2016, מונה התובע למזכיר הוועד (ייתכן והתואר 'מזכיר' איננו מדויק) והחל לעסוק בין השאר בגביית חובות ישנים שהגיעו לגובה של כ 20,000 ₪. פעילות גביית החובות התבססה על רשימות מעקב שנערכו במשך השנים על ידי אנשים שונים ונשמרו בפורמטים שונים (ביניהן טבלאות מסודרות יחסית, ורשימות בכתב יד לא מסודר). מאז 2016 גבה התובע מתושבים חובות בגובה של בין 1400 ₪ ל 80 ₪. היו כמה מקרים של תושבים שטענו שהם אינם חייבים ולבסוף התברר שהם חייבים. במהלך שנת 2016, פנה התובע לנתבע בבקשה להסדיר חוב לוועד בגין החודשים יוני - דצמבר 2013 (7 חודשים כפול 300 ₪ = 2100 ₪). הנתבע סרב לשלם היות ולא היה משוכנע שהשיקים שנתן בעבר אכן לא הופקדו. התובע לא הצליח לקבל תדפיס הפקדות מהבנק בו הוועד ניהל ב2013 את החשבונות היות והוועד העביר את ניהול החשבון לבנק אחר ונאמר לו על ידי הבנק הקודם כי לא ניתן לקבל מידע על החשבון הישן. התובע הוסיף שקיים סיכוי קטן לקבלת התדפיסים אולם להבנתו הפרוצדורה תהיה יקרה ולא משתלמת.

התובע אמר שמבדיקת הרישומים שבידיו, עולה שהוועד הפקיד שיקים של הנתבע רק עבור חודשים 3 ו 4 בשנת 2013 ושהחל משנת 2014, הופקדו השיקים באופן רצוף אולם עבור החודשים 6-12 בשנת 2013, ייתכן שנמסרו שיקים לוועד אך על פי הרישומים, הם מעולם לא הופקדו. לדברי התובע, באותה תקופה הייתה חברת ניהול חיצונית שפעלה בכל ענייני הוועד כולל בענייני גביית התשלומים והפקדת השיקים. התובע הוסיף ואמר שלאורך תקופה זו, היו בעיות בהתנהלות חברת הניהול. כעת דורש התובע מהנתבע להעביר לוועד 2100 ש"ח (300 ש"ח כפול 7 חודשים). התובע חוזר ואומר שעד כמה שהתאמץ לחפש, הוא לא מצא שום אינדיקציה לכך שהשיקים הופקדו ושמניסיונו במקרים דומים ניתן לסמוך על הרישומים הפנימיים שנעשו בזמנו על ידי איש הוועד.

2. טענות הנתבע

הנתבע עבר לשכונה בחודש 3.2013 עוד באותו החודש, הוא מסר לנציג הוועד עשרה שיקים של 300 ₪ לשנת 2013 (הנתבע הציג ספחים של 4 שיקים עוקבים לחודשים 3-6 משנת 2013). בסביבות חודש יוני 2013, פנו אליו מטעם הוועד או חברת הניהול ואמרו לו שאבדו להם כמה שיקים מהמחצית השניה של 2013 וביקשו ממנו שיכתוב כנגדם שיקים חדשים. הנתבע כתב ומסר שיקים חדשים על אותם חודשים - בלי להתווכח (הנתבע הציג ספחים של 4 שיקים עוקבים לחודשים 6-12 משנת 2013). מאז שפנה אליו התובע (בתחילת 2018) בנושא התשלום על חודשים 6-12 לשנת 2013, ניסה הנתבע לברר בבנק שלו אם הייתה גבייה של שיקים אלו אולם דוחות הבנק היו חלקיים. בדו"ח של שנת 2013-2014 מופיעות הפקדות לחשבון ועד השכונה בחודשים 4,5,6 לשנת 2013 משלושה שיקים בעלי מספר שיק עוקב שניתנו לחודשים 3,4,5 לשנת 2013. הסכום בשיקים אלו הוא 300 ₪ לכל שיק. לדברי הנתבע, אם תוצג בפניו הוכחה שהשיקים לא הופקדו הוא יהיה מוכן לשלם. אולם מכיוון שלא הוצגה בפניו הוכחה כזו הוא מבקש להגיע להסכם פשרה עם הוועד.

3. נושאי הדיון ההלכתי

1. האם טענת ברי הנאמרת בשם מישהו אחר נחשבת לטענת ברי?

2. האם טענת ברי הנאמרת מתוך בירור וסברה, נחשבת לטענת ברי?

3. האם ניתן להוציא ממון בטענת ברי כנגד טענת שמא?

4. המסופק אם פרע חובו, והמלווה טוען ברי שלא פרעת (ואין ב"ד מוציאין מידו), האם חייב לשלם כשבא לצאת ידי שמים? מה הדין אם גם התובע מסופק?

5. גם אם הצגת רשימת המעקב 'הפנקס' הייתה נחשבת לטענת ברי, האם אומרים דין זה שניתן לתבוע ע"פ פנקס בתוספת שבועה רק במקרה של חנווני או בכל מקרה בו מציג התובע רשימה שנערכה על ידו באופן מדוקדק.

6. האם יכול מי שאיבד שיק, לחייב את נותן השיק לכתוב שיק חדש?

7. האם מוציאים ממון על פי אומדנא ללא עדים?

4. דיון הלכתי מפורט

1. האם טענת ברי הנאמרת בשם מישהו אחר נחשבת לטענת ברי?

כפי שהדברים נשמעו מפיו של התובע, היה ניתן להתרשם שבפיו טענת ברי בנוגע לכך שהשיקים מעולם לא הופקדו. הטענה המרכזית עליה הסתמך התובע הייתה טבלת מעקב שקיבל מאדם שנאמן עליו.

טענת ברי, כשמה כן היא - כאשר הטוען מדבר מתוך ידיעה עצמית של העובדות כגון שראה וזוכר את מעשה ההלוואה ובטוח שלא היה פירעון. יחד עם זאת, נחלקו הראשונים כאשר הטענה נובעת מהערכה (הסקת מסקנה הגיונית) של הטוען (אומדנא) או ממה ששמע מאחרים שנאמנים עליו (ואפילו מהנתבע עצמו).

נביא להלן את דברי ספר התרומות בלשונו בשער לו חלק ג, אות ג:

וזה מה שהשיב ה"ר אברהם בר' יצחק ז"ל ... על כן יורנו מורינו אי זו טענה קרויה טענת בריא, שאם יטעון אדם לחבירו ידעתי שיש לך משלי כך וכך ויחקרוהו בית דין ויאמרו מנין אתה יודע מה שאתה טוען, ואם הוא יאמר פלני ופלוני אמרו לי שאתה לקחת משלי בפניהם כך וכך, או איש פלוני לבדו, וידעתי שלא יכזב, אם זה נקרא בריא שיוכל להשביעו היסת בטענה זו או לא. והשיב, מה שטוען ואומר לחברו ידעתי שיש לך משלי מפני שפלני ופלני אמרו לי וכו', אם אותן פלוני ופלוני או אותו פלוני לבדו הם כאן, יבאו ויעידו ונשמע מה יאמרו. ואם אינם כאן והוא טוען על פיהם אבל הוא אינו יודע, אינו טענת בריא.

לכו"ע אין דנים דיני עד אחד, המחייב שבועה מדאורייתא, כל עוד הוא לא הופיע בבית הדין, אולם ישנם מקרים בהם יש בכל זאת משמעות הלכתית כאשר התובע מצטט את דברי העד אף בלא שזה הופיע בבית הדין וכפי שמביא כאן הרמ"א שמשביעין את הנתבע שבועת היסט שבאמת הוא לא יודע ונפטר.

כתב השולחן ערוך (חושן משפט סימן ע"ה סעיף כ"ג):

טענו בספק על פי העד, כגון: פלוני אמר לי שנטלת משלי מנה, והוא כופר, והביא העד, משביעו שבועה דאורייתא כאלו היה טוענו טענת ברי. הגה: אבל אם אין העד לפנינו להעיד, לא מקרי טענת ברי מה שאמר ששמע מפי אחרים, ואין משביעין על טענה זו, דהוי טענת ספק (טור בשם הראב"ד). ויש אומרים דכל שאומר שהוגד לו מפי נאמן, אפילו קרוב שלו, משביעין אותו היסת (טור בשם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וב"י בשם הרמב"ן והר"ן ונ"י פ' הדיינים), וכן נראה לי להורות. ודוקא שאותו שאומר מפיו אין נוגע בעדות (ת"ה סי' ש"ח).

וכן פסק בפתחי חושן חלק א, פרק ב' הערה ע"ה מוסיף:

ואם שמע מפי אחרים, עי' רמ"א סימן עה סעיף כג שנחלקו הפוסקים אם יכול לטעון ברי על סמך דברי אחרים, ובקצה"ח סימן רכ"ד סק"א כתב דהיינו לענין שיוכל להשביעו, אבל אינו נקרא ברי כדי להוציא, אפילו שמע מפי מאה עדים כל שלא נחקרה עדותם בב"ד.

היוצא מכאן שהיות והתובע לא מכיר את העובדות ממקור ראשון ומה שיש בידיו זו טבלה שמילא אדם אחר שלא הגיע לדיון, הרי שלא ניתן לומר שבפי התובע יש טענת ברי ברמה שניתן להוציא על פיה ממון. בהמשך נראה שגם אילו היה מגיע אותו אדם שמילא את טבלת המעקב, נראה שלא ניתן לראות את טענתו כטענת ברי באותה רמה של החנווני על פנקסו (שמוציאים מבעל הבית כסף על בסיס שבועה של החנווני).

2. האם טענת ברי הנאמרת מתוך בירור של התובע, נחשבת לטענת ברי?

מצאנו מחלוקת כאשר טענת הברי נובעת מהערכה (הסקת מסקנה הגיונית) של הטוען.

כתב הרמ"א בחושן משפט סימן עה סעיף יז

... הגה: וי"א דמשביעין היסת על טענת שמא כשיש רגלים לדבר, כגון שהיה שמעון בבית ראובן ומצא ראובן תיבתו פרוצה וניטל ממנה מה שהיה בתוכה, והוא חושד שמעון, יכול להשביעו היסת (מרדכי פ' הדיינים ותשובת מיימוני סוף קנין ס"ו) וכן נראה לי להורות.

הש"ך בס"ק ס"ג מסביר שיש שיטות ראשונים שעל פיהם, משביעים גם כאשר הטוען ברי לא טוען על בסיס ידיעה אישית אלא על בסיס אומדנא:

כשיש רגלים לדבר כו'. וכן אם נפל שום דבר ממנו ולא היה שם רק אדם אחד, יכול להשביעו היסת, דזה הוי כטענת ברי, לפי שלא היה שם אחר כי אם הוא, כן נראה מדברי הרא"ש פרק אלו מציאות [סי' ט'] גבי ראה סלע שנפל משנים כו', וכ"כ במרדכי פרק אלו מציאות [סי' ר"ס].

הש"ך מסיים:

ונראה דדברים אלו תלויים בראות עיני הדיין, כשיראה שיש רגלים לדבר שזה מצאו, יוכל להשביעו היסת, שאולי אף הרמב"ם ופוסקים הנ"ל לא קאמרי אלא כשהתובע עצמו טוען שיש לו רגלים לדבר, אבל כשהב"ד רואים שיש רגלים לדבר, מודים, ותיבה פרוצה מיירי שהב"ד רואים שתיבתו פרוצה ונראה להם רגלים לדבר, וא"כ ה"ה בשאר דברים כשהב"ד רואים שיש רגלים לדבר, יכולים להשביעו היסת.

במקרה דנן, נראה שלא ניתן לקרוא למצב בו התובע מסתמך על רשימות שהוכנו על ידי אדם הנאמן עליו כ'רגלים לדבר'. הש"ך דורש שבפני הדיין יוצגו עובדות אובייקטיביות שיצביעו על סבירות גבוהה לאמיתות טענת התובע. עצם הצגת דוחות בנק ופנקסי קבלות חלקיים אינם מובילים למסקנה בעלת סבירות גבוהה מאוד שהשיקים לא הופקדו ואילו הצגת טבלת המעקב דינה כטענת ברי בשם מישהו אחר (נדון לעיל). בכל מקרה, כאשר יש רגלים לדבר באופן שגם לדיין שרואה את העובדות נראה שיש סבירות גבוהה לנכונות טענת התובע, ע"פ הש"ך דנים דין זה כדין טענת ברי לעניין שמחייבים את הנתבע להישבע ולהיפטר אולם לא מוציאים ממון על פי זה אלא במקרים מיוחדים כגון בחנווני על פנקסו (ידון להלן).

3. האם ניתן להוציא ממון בטענת ברי כנגד טענת שמא?

המקור לסוגיה מופיע בכמה מקומות בש"ס.

בבא קמא קי"ח א':

אתמר: מנה לי בידך, והלה אומר איני יודע, רב יהודה ורב הונא אמרי: חייב, ורב נחמן ורבי יוחנן אמרי: פטור. רב הונא ורב יהודה אמרי חייב, ברי ושמא - ברי עדיף; רב נחמן ורבי יוחנן אמרי פטור, אוקי ממונא בחזקת מריה.

בברי ושמא כשאין מוחזק לכו"ע ברי עדיף, וכשיש מוחזק נחלקו האמוראים אם עדיף הברי ומוציאים ממון מהמוחזק או שעדיף השמא כי הוא מוחזק. להלכה אנו פוסקים כדעת רב נחמן ורבי יוחנן, שהטוען טענת ברי (טענה ודאית) אינו יכול להוציא ממון מהטוען טענת שמא (טענת 'אולי') בעזרת טענתו בלבד, שכן עליו להביא ראיה לטענתו. אלא שחכמים חייבו את הנתבע להישבע שבועת היסת שאיננו יודע.

וכן נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן ע"ה סעיף ט'):

מנה לי בידך שהלויתיך או שהפקדתי בידך, והלה אומר: איני יודע אם הלויתני או אם הפקדת בידי, ישבע היסת שאינו יודע, ופטור. ואם בא לצאת ידי שמים, ישלם.

אולם, דין זה אמור רק כאשר הנתבע טוען "איני יודע אם בכלל הלווית לי". אבל אם הנתבע זוכר ומודה שקיבל הלוואה מהתובע אלא שאיננו זוכר אם פרע את החוב - כלומר, טוען הלווה "איני יודע אם פרעתיך" – משנה מפורשת היא (בבבא קמא קי"ח א') שהלווה חייב לשלם.

וכך פסק השו"ע בהמשך הסעיף הקודם:

מנה לי בידך שהלויתיך או שהפקדתי בידך, והלה אומר: יודע אני שהלויתני מנה או שהפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו, חייב לשלם, ואין התובע צריך לישבע אפילו שבועת היסת

במקרה דנן, לכאורה היה ניתן לומר שבכל חודש יש חיוב על התושב לשלם את תשלומי הוועד. והרי זה בבחינת מי שמודה שקיבל הלוואה (שחייב) וטוען 'איני יודע אם פרעתיך' - חייב. אולם בנידון דנן, הנתבע טוען טענת ברי שהוא מסר את השיקים לוועד, כנגד טענה זו אין הכחשה וההפקדות של השיקים שלפני ואחרי המועד הנדון מלמדים שככל הנראה, גם בתקופה הנדונה, הועברו השיקים לוועד. הרי שלפנינו טענת ברי של הנתבע שהוא העביר את השיקים וטענת שמא של התובע שאולי השיקים לא הופקדו. נשאלת השאלה, כיצד יש לדון מקרה בו השיק ודאי נמסר וקיים ספק אם הוא הופקד. האם כ'איני יודע אם הלויתני' או כ'איני יודע אם פרעתיך'? במידה והיה מדובר בשיק פתוח – שיק שכיר, שיש לו ערך ממוני מצד עצמו, הרי שהיה יותר מקום לומר שמסירת השיק נחשבת לפירעון. במקרה זה, במידה ומתעורר ספק בנוגע לשאלה אם השיק הופקד או אבד, הרי שמדובר בעניין חדש לחלוטין. אם קיימת ודאות שהשיק הושמד – כגון שיש עדים שהוא נשרף אזי היה מקום לדון אם אפשר לתבוע מבעל השיק להנפיק שיק חדש מדין השבת אבדה אבל בכל מקרה החיוב לא היה מדין החובה לפרוע את החוב.

וכך מובא בפסקי דין-ירושלים (חלק יא עמוד שפא): "מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א השיב (ביום ד תשרי תשס"ז), שצ'ק נחשב ככסף מזומן, וכשם שבכסף מזומן ששילם למוכר נחשב ששילם אף על פי שהמוכר לא השתמש בכסף - כך בצ'ק". נראה שדובר שם בשיק סחיר שלא היה למוטב בלבד.

וכן פסק הפתחי חושן חלק א (הלואה) פרק ב - חובת הלוה לפרוע חוב הערה צג. (ההדגשות וההערות בסוגריים - אינן במקור):

ואם נתן לו שיק בלי שם (ואבד), ואינו זוכר פרטי השיק שיוכל לבטלו, וגם אינו יכול לברר אם השיק נפרע, נלענ"ד שאינו חייב לפרוע לו עד שיברר שהשיק אמנם נאבד ולא בא לידי גוביינא, ובפרט לסברת הנתיבות המשפט סימן נד סק"א שכשנתן לו שטר והשטר ברור ביד המלוה ויכול לגבות בו דאמרינן דכגבוי דמי והו"ל כאיני יודע אם נתחייבתי (שאין מוציאין מידו) ... מסתבר שאפילו מדיני שמים פטור, וכעין זה כתב בפת"ש שם סק"א לענין שטר ממרני או לכל המוציאו, שכיון שאינו יכול לכתוב שובר על שטר כזה, כמ"ש הסמ"ע והש"ך סימן נ, אינו חייב לפרוע כל שאינו מחזיר לו השטר, ועי' נה"מ שם סוף סק"ה, ודברים אלו תלוים יותר בשיקול הדעת ...

נראה שבעל הפתחי חושן מדבר על שיק פתוח שאבד אולם כפי שנסביר בהמשך, גם בשיק למוטב בלבד, בשמא ושמא – כשלא ידוע אם הופקד, אינו חייב לשלם אפילו כשבא לצאת ידי שמים.

במקרה של שיק למוטב בלבד, היה יותר מקום לחייב את בעל השיק לכתוב שיק חדש – שוב מדין השבת אבידה ולא מתוך החובה להחזיר את החוב.

לכן כאשר ברי לנו שהלווה מסר שיק למלווה, הרי שמבחינת החוב שהיה בין השניים – החוב נפרע. הלווה – הנתבע מילא את חובו. כעת יש מקום לדיון חדש הנוגע להשבת אבידה. כאן התובע טוען שאולי השיק אבד. הנתבע גם לא יודע אם השיק אבד או הופקד. הרי שניתן לומר שנידו דנן הוא כמי שתובע את חבירו מחדש ואומר שמא הלוויתיך וחבירו עונה לו – איני יודע אם הלויתני. במקרה זה לכו"ע – איננו חייב אפילו בבא לצאת ידי שמים (ראו דיון זה להלן).

4. המסופק אם פרע חובו, והמלווה טוען ברי שלא פרעת (ואין ב"ד מוציאין מידו), האם חייב לשלם כשבא לצאת ידי שמים? מה הדין אם גם התובע מסופק?

השו"ע בחו"מ סימן ע"ה סעיף ט' כותב:

מנה לי בידך שהלויתיך או שהפקדתי בידך, והלה אומר: איני יודע אם הלויתני או אם הפקדת בידי, ישבע היסת שאינו יודע, ופטור. ואם בא לצאת ידי שמים, ישלם.

לכאורה גם אם במקרה דנן, אין מקום להוציא ממון בדיינים, יש מקום לדון אם צריך הנתבע לשלם כשבא לצאת ידי שמים.

מהמקורות הבאים נראה שבנידון דנן, הנתבע לא צריך לשלם אפילו כשבא לצאת ידי שמים.

המקור לחיוב כשבא לצאת ידי שמים כאשר הנתבע טוען טענת שמא, נמצא במסכת בבא קמא דף קיח עמוד א

א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: האומר לחבירו מנה לי בידך, והלה אומר איני יודע - חייב בבא לצאת ידי שמים. מפרש שם רש"י, שהסיבה לחיוב הוא משום שהחיוב הממוני הוא ודאי והפטור (ההחזרה) היא מסופקת.

אתמר נמי - דהיכא דבא לצאת ידי שמים אפילו מאן דפטר ליה מדיני אדם מודה דחייב היכא דאיכא קצת טענת ברי ... דהא גזלן ידע דגזליה מעיקרא חייב בבא לצאת ידי שמים.

בעל השיטה מקובצת במסכת בבא מציעא דף לז עמוד א' מביא בשם הראב"ד שהטעם במקרים שחייב לשלם בבא לצאת ידי שמים הוא כאשר היה פגם בהתנהגותו של הנתבע כגון שגזל וכעת איננו יודע אם החזיר.

וכתב מורנו הרב נר"ו בתשובה סימן אלף רל"ד וזה לשונו: ...וטעמא דמילתא דגזלה דעבד איסורא לא יצא ידי שמים אם לא תחזור הגזלה לבעלים ומשום הכי בעינן שיתן מנה לזה ומנה לזה אבל פקדון דלא עבד איסורא השאר יהא מונח.

הטור (חושן משפט סימן ע"ה) מביא מחלוקת בשאלה אם חייב לשלם בבא לצאת ידי שמים כשידוע שהייתה הלוואה ושני הצדדים מסופקים אם היה פירעון.

שלא אמרינן לצאת ידי שמים אלא בטוענו ברי מנה לי בידך והלה אומר איני יודע שאם בא לצאת ידי שמים ישלם אבל כשטוענו שמא כגון שאומר איני יודע כמה או איני יודע אם הלויתיך אין לחייב הנתבע לצאת ידי שמים מפני שלא דקדק דיכילנא למימר דקדק

ושכח שהרי אף התובע שכח ומה היה לו לעשות ויש אומרים כיון שהוא אומר שזוכר שלוה אינו יוצא ידי שמים עד שיתפשר עם המלוה במה שיוכל ...

השולחן ערוך (חושן משפט סימן עה סעיף יח) מביא את שתי הדעות:

טענו שניהם ספק, כגון שטענו: הלויתיך ואינו יודע כמה, והשיבו: אמת שהלויתני ואיני יודע כמה, אין הנתבע נשבע אפילו היסת, ומשלם לו מה שברור לו ויוצא בו אף ידי שמים. ויש אומרים שכיון שזוכר שלוה, אינו יוצא ידי שמים עד שיתפשר עם המלוה במה שיוכל. ובין כך ובין כך יכול המלוה להחרים סתם על כל מי שיודע שהוא חייב לו ואינו פורעו.

הש"ך מוסיף (בס"ק ס"ה): וה"ה אם טען איני יודע אם פרעתיך והשני ג"כ אינו יודע.

ראינו אם כן מחלוקת אם צריך לשלם בבא לצאת ידי שמים במקרה של שמא ושמא כשהייתה הלוואה ושני הצדדים לא יודעים אם היה פירעון. הסיבה שצריך לשלם היא מהחשש שהלווה לא פרע את חובו ונמצא שהוא בגדר הלווה ואינו משלם שזו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם (ע"פ משנה אבות ב' ט'). אבל בנידון דנן, גם על הצד שהשיק לא נפרע, הנתבע עמד בכל המחויבויות שלו (ויותר מכך – שמסר שני סטים של שיקים על אותה תקופה). החברה שמונתה לנהל את כספי הוועד, היא זו שלא תפקדה כראוי (בכך שלא שמר על השיקים ולא גבה את הכספים שהוא הופקד עליהם במיוחד אם הוא הופקד על הכספים עבור אחרים). גם אם נאמר שהשיקם אבדו באונס מלא, עדיין לא ניתן לטעון שהנתבע לא פעל כראוי.

היה גם מקום לדמות את המקרה שלפנינו למובא באחרונים על השו"ע (חו"מ סימן ע"ה סע' ט') בעניין מקרה בו לאחר פירעון ההלוואה, מגיע המלווה וטוען שאחת מהמטבעות הייתה מזויפת. וכך מובא בט"ז (ס"ק ע"ה):

נשאלתי, מי שפרע לחבירו סך מעות, ואחר הפרעון בא המלוה והראה לו מטבע אחת מזויפת מתוכם, ואמר קיבלתיה ממך בפרעון חובי, והלוה השיב איני יודע אם היתה מטבע זו באותן המעות, הלא כבר אני מסולק ממך בשעת הפרעון בחזקת מעות טובות, ועכשיו איני יודע. ויש בזה חילוק בין הדיינים, קצתם מדמים לאיני יודע אם אני חייב לך דנשבע ונפטר, וקצתם מדמים לאיני יודע אם פרעתיך. תשובה. נ"ל כדברי האומר איני יודע אם אני חייב לך... נמצא בנידון זה שכבר פרעו ונסתלק ממנו, ועכשיו נולד הספק במטבע המזויפת, נוקי הדבר כמו שהיה בחזקה עד עכשיו, והוא בחזקת פרעון טוב, דרוב מטבעות אינן מזויפות, והוה עכשיו כתבעו תביעה חדשה וזה טוען איני יודע אם אני חייב לך, שישבע היסת שאינו יודע ופטור, כנלע"ד ברור ונכון:

אמנם קיימת מחלוקת אחרונים בדין זה של מטבע מזויפת אם חייב הלווה לתת מטבע כנגדה כשבא לצאת ידי שמים (קצות החושן) או לא (ט"ז). אך נראה שבמקרה שלנו, אין ספק שהשיק שניתן היה תקין. אמנם השיק היה דחוי ואין תוקפו לגמרי ככסף מזומן אך נראה שיש מקום לפי דין זה להעמיד את המקרה כמקרה של איני יודע אם הלויתני. בנוסף, נציין שבפירוש הדין שבאומר איני יודע אם פרעתיך חייב בבא לצאת ידי שמים, מסביר בעל התרומות (שער ל"ח, ח"ג אות ד) את הסברה לחיוב בכך שהלווה לא היה מפיק אחראי:

"ואף על גב דאמרינן שאם הלוה אומר 'איני יודע אם פרעתי' שהוא חייב, מפני שאין ספק מוציא מידי ודאי, הני מילי בלוה גופיה, דהוה ליה למידק, ומדלא דק ולא ידע אם פרע אם לאו איהו דאפסיד אנפשיה".

בנידון דנן, נראה שמידת חוסר הדיוק של הנתבע (כגון שלא בדק או לא שמר את דוחות הבנק) לא נופלת ממידת חוסר הדיוק שהיה מצופה מאנשי הוועד ולכן מבחינה זו, אין מקום לחייב את הנתבע אפילו כשבא לצאת ידי שמים.

ננסה לתת הסבר לחיוב לצאת ידי שמים באופן שקושר את החיוב לצאת ידי שמים בעובדה שמחילה משמים בעניינים שבין אדם לחברו תלויה בכך שהאדם ירצה את חבירו.

הרמב"ם, בהלכות תשובה בפרק ב הלכה ט כותב:

אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום כגון מי שאכל דבר אסור או בעל בעילה אסורה וכיוצא בהן, אבל עבירות שבין אדם לחבירו כגון החובל את חבירו או המקלל חבירו או גוזלו וכיוצא בהן אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו, אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו, אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים צריך לפייסו ולפגע בו עד שימחול לו.

אמנם הרמב"ם תולה את המחילה בשני אלמנטים – החזרת הממון והריצוי – הפיוס. אולם ברור שהעיקר הוא הפיוס, המחילה בין אדם לחבירו אלא שבנוהג שבעולם, אם אדם בטוח שחייבים לו, הוא לא ימחל עד שישיבו לו את מה שחייבים לו.

במקרים בהם אדם נהג כשורה, אין מקום לחייב אותו, לא בדיני אדם ולא בדיני שמים. דוגמה לכך ניתן להביא מהחיוב בידי שמים למי שהזיק בגרמא, כיון שבכל זאת הייתה רשלנות כלשהי במעשה המזיק אולם בנזק שמקורו 'מכת שמים', שאין לאדם כל אחריות עליו היות ולא היה דופי בהתנהגותו, האדם לא חייב ממון וחבירו וגם לא חייב לרצותו.

וכך כותב הרמב"ם לגבי מכת שמים.

רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ו הלכה ד

היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו ונפלה והזיקה, אם לא היתה מהודקת וחזקה חייב ואם היתה חזקה ומהודקת ונשמטה או שהתליעה הרי זה פטור שזו מכה בידי שמים היא, וכן כל כיוצא בזה.

אם זו מכה בידי שמים, הרי שנראה שפטור במקרה זה גם בבא לצאת ידי שמים.

נציין שקיימים כמה גדרים של חיוב לצאת ידי שמים. שוב אנו רואים שם מדרג שקשור לדרגת הדופי במעשיו של הנתבע.

פתחי חושן חלק א (הלואה) - הערות פרק ב - חובת הלוה לפרוע חוב הערה עו,

ובעיקר חיוב לצאת ידי שמים כתבו האחרונים בשם המאירי בפרק הכונס שהוא חיוב גמור, ונקרא רשע ופסול לעדות עד שישלם, אלא שמדיני אדם א"א להוציא ממנו, ומ"מ בדין א"י אם נתחייבתי כתב הש"ך בסימן פח ס"ק לו שאינו אלא ממדת חסידות, ובודאי שאינו נקרא רשע אם באמת אינו יודע, ושאני התם בפרק הכונס דאיירי בגרמא בנזקין שבאמת גרם לו הפסד

הרב אשר וייס בשיעור על 'גדרי לצאת ידי שמים ולפנים משורת הדין (תשע"ה)' דן לגבי היחס בין מה שנאמר בגרמא בנזיקין 'חייב בדיני שמים' לבין מה שנאמר במשנה בב"ק קי"ח. 'האומר לחבירו מנה לי בידך, והלה אומר איני יודע - חייב בבא לצאת ידי שמים'. הרב וייס טוען, בשונה משיטת ר' שמעון שקופ (שערי יושר, שער ה' פט"ז), שהמושג חייב בדיני שמיים, חמור יותר מאשר 'בא לצאת ידי שמים'. וזו לשונו: 'דהנה כאשר ברור שעשה עול לחבירו אם ע"י מעשיו ככל הני דגרמא בניזקין או ע"י העדר מעשיו כגון בכובש עדות, וברור גם שחבירו נפסד וניזוק על ידו אלא שאין דינו מסור לבי"ד משום דגרמא בניזקין פטור, באלה אמרו דמ"מ חייב בדיני שמים. אבל כאשר יש ספק בעצם החיוב והנזק, אם במקרה שיש ספק בעצם החיוב, אם כשיש ספק למי הוא חייב, ככל הני דלעיל, כל כה"ג אין עליו חיוב אף לא בדיני שמים, אלא דמ"מ אם בא לצאת שמים חייב לשלם.

אנו טוענים שהחיוב לשלם בבא צאת ידי שמים קשור לעניינים של מחילה בין אדם לחבירו. במקרה שיש סימטריה מלאה בין שני הצדדים – לא שייך לדרוש מצד אחד לשלם לשני על מנת שתהיה מחילה. נסביר זאת על מקרה שראובן תובע את שמעון ואומר שמא הלוויתיך ושמעון עונה לו – איני יודע אם הלויתני. אם שמעון ישלם לראובן והאמת היא שלא הייתה הלוואה הרי שנמצא שבידיו של ראובן יש כסף שלא מגיע לו. מאותה סיבה שדרשנו משמעון לשלם לראובן (על מנת לצאת ידי שמים), נדרוש גם מראובן להחזיר את הכסף ששולם לו ואיננו מגיע לו (על מנת לצאת ידי שמים). רק במקרה שמישהו היה לא בסדר, או שאנו חוששים שהוא לא בסדר יותר מהשני, יש מקום לחייב לצאת ידי שמים.

5. גם אם הצגת רשימת המעקב 'הפנקס' הייתה נחשבת לטענת ברי, האם אומרים דין זה שניתן לתבוע ע"פ פנקס בתוספת שבועה רק במקרה של חנווני או בכל מקרה בו מציג התובע רשימה שנערכה על ידו באופן מדוקדק?

נברר את מידת המהימנות של רשימות המעקב. התובע הציג בפנינו אסופה של דפים המכילים תיעוד של תשלומי התושבים לוועד השכונה. וכן פנקס קבלות בו יש העתקי קבלות שניתנו לתושבים ששילמו דמי חבר. התובע ציין שבפנקס שהוצג יש קבלות משנת 2013. אך שם הוא לא מצא קבלות על שם הנתבע. יחד עם זאת ציין התובע כי קיימים עוד פנקסי קבלות מאותה תקופה וכן ציין כי ייתכן ולא ניתן להשיג את כל פנקסי הקבלות מאותה תקופה. הבדיקה שהוא ערך הייתה מדגמית והיא הראתה שלא נמצאו עובדות שיכחישו את רישומי מעקב התשלומים שבידיו.

יש לדון האם מי שטוען ברי על סמך פנקס (מדוייק ומוקפד) של מישהו אחר, יש לו מעמד של טוען טענת ברי? ראשית ננסה להבין את תוקפה של טענת ברי של החנווני המוציא ממון (בשבועה) על פי טענת (ועדות) עצמו. מסכת שבועות פרק ז משנה א (ההדגשות וההערות בסוגריים - אינן במקור):

כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ואלו נשבעין ונוטלין (מדרבנן) השכיר והנגזל והנחבל ושכנגדו חשוד על השבועה והחנוני על פנקסו ...

פירוש המשנה לרמב"ם (שם).

אבל מדרבנן תקנו שבועה כשבועת התורה על אלו ואף על פי שהם תובעין, ונשבעין ונוטלין.

שם משנה ה:

והחנוני על פנקסו כיצד לא שיאמר לו כתוב על פנקסי שאתה חייב לי מאתים זוז אלא אמר לו תן לבני סאתים חטין תן לפועלי בסלע מעות הוא אומר נתתי והן אומרים לא נטלנו הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין ...

פירוש המשנה לרמב"ם שם:

טעם היות השבועה על החנוני הוא מפני שהוא צוהו ליתן.

שולחן ערוך חושן משפט הלכות טוען ונטען סימן צא סעיף א :

חנוני נאמן על פנקסו, כיצד, בעל הבית שאמר לחנוני: תן לפועלים סלע, והוא מודה שא"ל כן, או שיש עדים בדבר, והחנוני אומר: כבר נתתי להם, והפועלים אומרים: לא קבלנו ממנו כלום, שניהם נשבעים כעין של תורה, ונוטלים מבע"ה. וצריכים שישבעו כל אחד בפני חבירו, חנוני בפני פועלים, ופועלים בפני חנוני, כדי שיתביישו יותר...

ובשו"ע בסעיף ד' שם:

יש מי שאומר שאפילו אין החנוני טוען ברי שנתן, אלא טוען שמצא בפנקסו שנתן לפועלים כך וכך, הרי הוא כברי, הואיל ויש רגלים לדבר, שהרי צוהו בעל הבית לתת לפועלים.

(ויוכל לישבע על זה. והוא הדין דיוכל לישבע בכל דבר על פנקסו שסומך עליו שהוא אמת), (תשובת הרא"ש כלל פ"ו וכלל ק"ג סי' כ"ג /ב'/).

הש"ך מדייק מהלשון המובאת בשו"ע שרק כאשר הפנקס מתאר עובדה שעל פי ההתנהגות המצופה, היה צפוי שתתרחש אזי המסתמך על הפנקס יכול להוציא בשבועה כגון בחנווני שבסך הכל מעיד שהוא מילא אחר ההוראה בעל הבית.

ש"ך ס"ק כד

אבל אם יאמר מצאתי בפנקסי שאתה חייב לי לא סמכינן אפינקסיה. כ"כ הרא"ש בתשובה (כלל פ"ו סי' א'). ודקדק כן מהמשנה [שבועות מ"ה ע"א], ומביאו הטור [בסעיף ו']. ומשמע דלא סמכינן כלל אפנקסו בזה, וא"כ אינו יכול להשביע את הנתבע אפילו היסת כיון דליכא רגלים לדבר, דאל"כ מאי איריא פנקסו אפילו ברי ליה נמי אינו נשבע ונוטל.

בהמשך, מגדיר הש"ך מקרה נוסף בו חנווני יכול להוציא ממון על פי פנקסו גם כשאין רגליים לדבר, כגון במקרה שידוע שדרכו של החנווני היא להקפיד ולדקדק בכל מה שהוא כותב בפנקסו.

ש"ך שם:

ולפ"ז צריך לומר דמה שכתבו הרא"ש והר"ב דהוא הדין דיכול לישבע בכל [דבר] על פנקסו שסומך עליו שהוא אמת, היינו שידוע לו בבירור שפנקסו הוא מדוקדק היטב דזה הוי כרגלים לדבר. וכן משמע מלשון תשובת הרא"ש +כלל ק"ג סי' ב'+ וז"ל, יראה, שאדם שכותב כל דבריו בפנקסו בדקדוק כדי שיהא זכור מהם כו' יכול לישבע [על] זה כו'. והיינו שכתב הר"ב שסומך עליו שהוא אמת. ר"ל שידוע לו שפנקסו מדוקדק הוא ואינו מוטעה בשום פעם, או שידוע לו רגלים לדבר כה"ג. ולפ"ז אין חילוק בין לישבע להוציא או להשביע הנתבע על פי פנקסו.

מצאנו אם כן שני מקרים בהם ניתן לסמוך על רשימה כמו על פנקס של חנווני:

1. כאשר יש רגליים לדבר. הכוונה שמה שכתוב ברשימה הוא הדבר שהיה צפוי להיות כתוב. הדבר שהיה אמור להיות כתוב אילו כל הנוגעים בדבר היו פועלים כמצופה מהם.

2. כאשר מדובר ברשימה מדוקדקת היטב שמעולם לא נמצאה בה טעות.

כאשר אנו באים לבחון אם הרשימה להציג הנתבע עומדת באחד משני הקריטריונים הללו נראה שהתשובה שלילית.

1. פעילות תקינה של הנוגעים בדבר הייתה אמורה להוביל להפקדה של השיקים. התובע מבסס את טענתו על כך שברשימה לא כתוב שהשיקים הופקדו. מצב זה נחשב למצב בו 'אין רגלים לדבר'.

2. שבמקרה שלפנינו, במשך שש השנים האחרונות, ביצעו אנשים שונים את המעקב, המידע נשמר בצורות שונות, לעיתים בטבלאות מודפסות ומסודרות (בשנים 2013-2014) ולעיתים ברשימות בכתב יד. קשה לומר שרמת המהימנות של הרשימה היא כשל פנקסו של חנווני שמנהל ביום יום את ענייניו ושהיא מגיעה לרמת מהימנות כפי שמובא בש"ך לעיל ש'ידוע לו שפנקסו מדוקדק הוא ואינו מוטעה בשום פעם'.

כאן המקום להאיר נקודה נוספת המבדילה את המקרה שלפנינו בו מצפה התובע שהנתבע יאמין ויקבל את נתוני הטבלה ('הפנקס') שהוצגה בפניו למקרה של חנווני התובע על פי פנקס שהוא מציג בפני הנתבע.

רשימת המעקב שהציג התובע בפנינו, בה בשבעת החודשים האחרונים של 2013 לא היה מסומן 'וי', היא לכל היותר כמשקל פנקסו של החנווני שהיה מקפיד לאורך זמן לרשום כל הכנסה והוצאה ומעולם לא התגלתה טעות בפנקס. בפנקסו של חנווני (כשהוא מדוקדק) נפסק שהחנווני יכול להוציא, בשבועה.

גם אם היינו מניחים שרמת המהימנות היא גבוהה הרי שמעיקר הדין, לא בכל מקרה מוציאים מאדם כסף על בסיס רשימות שניהל התובע בצורה מסודרת. במקרה כזה, הרשימה – כוחה לכל היותר כחיזוק לטענת הברי של מחבר הרשימה. אך אין כוחה אפילו ככוחו של עד אחד שהרי את הרשימה בפנקס של החנווני חיבר החנווני שהוא נוגע בדבר. הסיבה שאצל חנווני מוציאים על פי הפנקס (בתוספת שבועה של החנווני) היא שבעל הבית מודה (או שיש עדים על כך) שהוא הסכים מראש לקבל על עצמו את נאמנות החנווני ופנקסו כמחייבים לעניין שיוכל החנווני להוציא ממנו בטענת ברי בתוספת שבועה.

הסבר זה מובא בלבוש (חושן משפט סימן צא סעיף ד) ההדגשות וההערות בסוגריים - אינן במקור:

יש מי שאומר שאפילו אין החנוני טוען ברי שנתן לפועלים מה שציוהו, אלא אומר שנמצא כן בפנקסו שנתן לפועלים כך וכך, הרי הוא כטוען ברי שנתן ונשבע שכן מצא בפנקסו ונוטל, ואף על פי שהפועלים טוענין ברי שלא נטלו והוא אינו טוען ברי, כיון שנשבע שכך מצא בפנקסו הרי הוא כטוען ברי, ולא משום שכל מה שאדם מוצא הוא הוכחה וטענת ברי כנגד כל אדם, כגון אם יאמר אחד מצאתי בפנקסי שאתה חייב לי כך וכך שיהא נחשב כטוענו ברי, דודאי לא סמכינן אפנקסו של כל אדם, אלא הכא גבי חנוני האמינו הואיל ואיכא רגלים לדבר (שהאמינו), כיון שמודה הבעל הבית (שהאמינו) או שיש לו עדים שכן ציוהו הבעל הבית, ומכל מקום כיון שאמרו שיוכל לסמוך עליו ולישבע וליטול, הוא הדין כל מה שאדם מוצא בפנקסו וסומך עליו שהוא אמת ומוצא רגלים לדבר יוכל לסמוך עליו ולישבע.

גם מדברי הפתחי חושן בחלק א' פרק ב' בהערה ע"ה, ניתן ללמוד שהחיוב לשלם או להישבע במקרה שאין שני עדים, תלוי בנאמנות של הנתבע במקור המידע (ההדגשות אינן במקור):

כתב בשער משפט סימן לג סק"א שאם עד אחד מסייע לתובע, ואפילו קרוב או אשה, והנתבע מאמין לו, חייב מן הדין לשלם אפילו באיני יודע אם נתחייבתי. ומבואר בשו"ע סימן צא סעיף ה ובאחרונים שם שסומך אדם על פנקסו לתבוע ברי, ויכול אפילו לישבע על סמך פנקסו, ובלבד שהוא רגיל לכתוב כל עסקיו בפנקסו, ובנתיבות המשפט שם כתב שהכל לפי הענין הפנקס והאדם.

לכן, מצד מידת הנאמנות של הפנקס, התובע לא יכול לטעון טענת ברי על בסיס הפנקס משום שאין הוא מדוקדק היטב ואין רגלים לדבר שמה שכתוב בו הוא נכון וכן שהנתבע מעולם לא הביע את נאמנותו למי שהכין את הרשימה (לא במפורש ולא באופן שהשתמע מעצם התנהגותו).

את המקרה שלפנינו יש אם כן לדון כמקרה של 'שמא ושמא' שבו אי אפשר מצד הדין להוציא מהנתבע כסף.

6. האם יכול מי שאיבד שיק, לחייב את נותן השיק לכתוב שיק חדש?

אילו היה התובע מביא ראיה וודאית שהשיקים לא הופקדו (מה שלא נעשה במקרה זה), למרות שיש שיטות שרואות מתן שיק כמתן מזומן, היה מקום לדרוש מהנתבע לשלם על החודשים שלא הופקדו השיקים עבורם ובלבד שתובע היה מתחייב ונותן ערבות לפצות את הנתבע במקרה שתהיה בעתיד גבייה של השיקים שאבדו.

אנו מסתמכים בעניין זה על מאמרו של הרב חיים בלוך, אב בית דין בבית הדין 'גזית' בירושלים וראש הכולל במכון משפטי ארץ, על 'מעמדו ההלכתי של שיק והדין כשאבד'. להלן חלק הסיכום של המאמר (משפטי ארץ, כרך ד', עמ' 151)

סיכום

על פי החוק לשיק יש משמעות כפולה: האחת, כחלק מדיני שליחות - הוא הוראה לבנק לתת כסף למחזיק בשיק מתוך הפיקדונות של כותב השיק. והשנייה, כחלק מדיני שטרות - התחייבות של כותב השיק אותה ניתן לממש בבית המשפט.

בעקבות כך, נחלקו האחרונים בשאלת מעמדו ההלכתי של שיק. יש שסברו שדינו רק כהוראה לתשלום, יש שסברו שדינו ככסף מזומן ויש שסברו שדינו בהתאם למקובל כדין התחייבות (בנוסף על היותו הוראה לתשלום).

המחזיקים בדעה השלישית, השוו שיק לשטר למוכ״ז ("ממרגי") שמעמדו נדון בהלכה באריכות, ונקבע שיש לו תוקף הלכתי על פי מנהג הסוחרים. במסגרת זו נחלקו אחרונים בשאלה האם יש להחיל את תקנת השוק המגנה על מי שקיבל שטר למוכ״ז בתום לב לאחר תשלום תמורה. ברוח זו כתב בשו־ת מנחת יצחק שגם בנוגע לשיק יש לקבל את החוק המגן על אוחז כשורה, בתמורה ובתום לב, כיוון שהחוק מקביל לתקנת השוק.

סוגיה נוספת שנדונה היא דינו של שיק סחיר שניתן עבור חוב, ואבד - האם במקרה זה יש לחייב את כותב השיק לשלם את החוב למרות שישנו חשש שהוא ייתבע לשלם אותו שוב בעניין זה הובאה מחלוקת משולשת בין האחרונים, ולמסקנה הוצע לקבל את העמדה ההלכתית המחייבת את כותב השיק לשלם בתמורה לקבלת התחייבות לשיפוי במקרה של תביעה כפולה. זאת, כיוון שעמדה זו זהה לקביעת החוק ובמקרה שהתוק "מכריע־ במחלוקת יש לו תוקף, ובן בגלל שעל דעת כן השיק ניתן.

7. האם מוציאים ממון על פי אומדנא ללא עדים?

נושא זה של הסתמכות על אומדנא נדון מפוסקים באופן רחב. נזכיר בהקשר זה את דברי הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק כ"ד הלכה א'):

יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אף על פי שאין שם ראיה ברורה ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן הוא שהוא דן כפי מה שיודע, ... הואיל וסמכה דעתו של דיין על דברי זה, אפילו היתה אשה או עבד נאמנים אצלו הואיל ומצא הדבר חזק ונכון בלבו סומך עליו ודן, ואין צריך לומר אם ידע הוא עצמו שזה חשוד וכן כל כיוצא בזה שאין הדבר מסור אלא ללבו של דיין לפי מה שיראה לו שהוא דין האמת, אם כן למה הצריכה תורה שני עדים שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים ידון על פי עדותן אף על פי שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר.

בשולחן ערוך (חושן משפט סימן טו, סעיף ד) מובא:

ואם נראה לו באומדנא דמוכח שהוא חייב, יחייבנו, אם הוא דיין מומחה ויחיד בדורו ...

הנתיבות בס"ק ב' מצמצם את המקרים בהם יש לדיין (מומחה ויחיד בדורו) לפסוק על פי אומדנא רק למקרים בהם הדיין מסתמך על מידע ברור שכל מי שמידע זה יוצג בפניו, יסיק את אותן מסקנות אולם לשיטתו, כאשר מדובר על הערכה גרידא, לא נתנה התורה לדיין סמכות להוציא ממון על פי זה אלא רק "על פי שנים עדים":

"נראה דוקא אומדנא שהוא אומדנא לכל העולם, כגון ידענא ביה בחסא דלא אמיד, דכשם שידוע לו, כך ידוע לכל העולם, ובדבר שהוא אומד של כל העולם אין זה בגדר עדות כמש"כ התוס' ר"פ האשה רבה, אבל בדבר שהוא רק ידוע לדיין, פסלו רחמנא בגזירת הכתוב."

כאן המקום להפנות למאמר בנושא הסתמכות על אומדנא בפסיקת בית הדין, בעריכת הרב עדו רכניץ, מנכ"ל "גזית" – איגוד בתי הדין לממונות, ורכז המחקר במכון משפטי ארץ. המאמר פורסם בספר אור המשפט, פסקי דין ובירורי הלכה בענייני "חושן משפט" לזכרו של יאיר כ"ץ ז"ל.

לדברי הרב רכניץ, בחלק מהמקרים מוצגות בפני בית הדין ראיות נסיבתיות שונות. המאמר דן במקרים בהם יוכל בית הדין להכריע בשאלות עובדתיות על פי אומדנא. הרב רכניץ מביא שיטות שעל פיהן יש מקום להסתמך עם אומדנות רק על מנת להחזיק ממון (שו"ת הרדב"ז, תורת אמת, בעי חיי, שואל ומשיב, משפטים ישרים, וכך מקובל לפסוק בפסקי דין רבניים) ושיטות שניתן על פיהן להסתמך על "אומדנא דמוכח" גם כדי להוציא ממון (שו"ת רא"ם, מהרשד"ם, מהרי"ט צהלון דרכי נועם, עבודת הגרשוני, אבני שיש, תבואות שמש, וכן במקצת פסקי דין רבניים).

לדברי הרב רכניץ, כיום, כאשר מקובל שבתי הדין פועלים על פי הפשרה (הקרובה לדין), סמכות הפשרה מאפשרת לבית הדין להכריע בשאלות עובדתיות על פי אומדן דעת.

לעניינינו, נראה שכיוון שלא הוצגו דוחות בנק מלאים, לא של התובע ולא של הנתבע, אין במקרה דנן די מידע שמוביל לכדי אומדנא מוכחת שהשיקים הנידונים לא הופקדו. נציין עוד כי מבדיקת דו"ח הבנק של חשבונו של הנתבע (מצ"ב בנספחים), גם עשרת השיקים שמספריהם קודמים לשיקים הכפולים (שנמסרו בפעם השניה על ידי הנתבע בסביבות חודש יוני 2013) לא מופיעים בדו"ח ההפקדות. מה שמעלה את ההשערה שקיימים פערים משמעותיים בדו"ח הבנק של הנתבע.

לסיכום בדיקת הנתונים שהובאו בפנינו: למרות שבחיפוש שנעשה לא נמצאו אינדיקציות להפקדת השיקים, היות ולא הגענו לתמונה מלאה ואמינה של כל ההפקדות של השיקים של הנתבע בתקופה המדוברת, הרי שניתן לומר שאין אומדנא מוכחת שהשיקים לא הופקדו.

5. סיכום הדיון ההלכתי

1. טענת ברי הנאמרת בשם מישהו אחר לא נחשבת לטענת ברי

2. טענת ברי הנאמרת מתוך בירור וסברה, יש מקום לדונה כטענת ברי לעניין חיוב שבועה אך לא להוציא ממון אם מדובר בעובדות אובייקטיביות (כגון שנפל סלע ורק חברו היה לידו). לכן, גדר טענת התובע היא טענת שמא. ברי, משמעו שהטוען בטוח על בסיס ידיעה עצמית ברורה של העובדות – כעדות ולא על בסיס אמירות או רשימות של מישהו אחר.

3. ככלל, לא ניתן להוציא ממון במקרה של ברי ושמא וכן הדין במקרה דנן. יש אמנם במקרים מסוימים בהם הטוען טענת ברי יכול להוציא ממון במידה וישבע על טענתו.

4. המסופק אם פרע חובו, והמלווה טוען ברי שלא פרעת (ואין ב"ד מוציאין מידו), חייב לשלם כשבא לצאת ידי שמים. אם גם התובע מסופק אם הלווה פרע, גם אז יש מקום לחייב לצאת ידי שמים כיוון שיש כאן ברי קצת – שבוודאי היה חיוב ולא ידוע אם החייב ביצע את המוטל עליו אבל בנידון דנן, שהנתבע ביצע את המוטל עליו ומסר את השיקים (פעמיים), פטור אף בבא לצאת ידי שמים.

5. חוזק הראיה מרשימת המעקב איננה כשל פנקסו של החנווני. א. התובע איננו נאמן על הנתבע באותה מידה בה החנווני נאמן על הקונה. ב. במקרה דנן, הוועד לא ביצע את שהיה מוטל עליו ומצופה ממנו – להפקיד את השיקים ולכן אין כאן גדר של 'רגליים לדבר' כפי שיש בפנקסו של חנווני שהתבקש לשלם לפועלים ורשום בפנקסו שכך עשה.

6. מי שאיבד שיק שניתן לו ועליו רשום 'למוטב בלבד' ויש וודאות מלאה שהשיק לא הופקד כגון באמצעות הצגת דו"ח של הבנק, יכול לחייב את נותן השיק לבטל את השיק הקודם ולעביר לו שיק חדש. התובע ישלם את דמי ביטול השיק.

7. דיינים יכולים להוציא ממון על פי אומדנא כשאין עדים ובתנאי שמדובר בראיות נסיבתיות שלא משאירות מקום לספק. בנידון דנן – איכות הראיות שהוצגו, לא מגיעות לרמת וודאות שניתן להוציא ממון על פיה.

6. מסקנות

1. ודאי לנו שהנתבע היה חייב לוועד דמי חבר על שבעת החודשים הנידונים. אנו מניחים שהנתבע מסר לוועד סט כפול של שיקים על התקופה הנידונה ואנו מסופקים אם שיקים אלו או חלקם נפדו.

2. נפסק שלמרות שאומרים 'ברי ושמא, ברי עדיף' – זה לא נאמר להוציא ממון למעט במקרים מיוחדים ובשבועה (מדרבנן) כגון חנווני על פנקסו או בלווה שמודה שלווה ואומר איני יודע אם פרעתי. במקרה דנן, לא שייך להוציא ממון גם אילו הייתה טענת ברי מכמה טעמים: א. אין כאן מצב של 'רגלים לדבר' שמחזק את טענת התובע אלא להיפך, ההתנהלות התקינה הייתה אמורה להוביל להפקדת השיקים – כנגד מה שכתוב ברשימת המעקב. ב. פנקס החנווני יכול לשמש כבסיס לטענת ברי רק כאשר בעל דינו הביע במעשיו אמון בו (למשל בכך שביקש ממנו לשלם לפועלים בלא שדרש שיהיו לכך עדים וכפי שכל מי שקונה בהקפה אצל חנווני, נותן בו אמון). להלן יפורטו סיבות נוספות שבגינן אין אנו דנים את טענת התובע כטענת ברי.

3. מידת החוזק של הראיה המרכזית עליה הסתמך התובע, קרי טבלת המעקב, הוא נמוך של המהימנות של פנקסו של החנווני שמנהל בדקדוק את פנקסו ולעולם לא נמצאה בו טעות הן בשל האופן בו התנהלו הרישומים במהלך השנים, הן בשל העובדה שהרישום מצביע על התנהלות לא תקינה של מי שהתעסק בענייני הכספים (אי הפקדת שיקים ואיבוד שלהם) והן בשל העובדה שבמקרה זה הנתבע, מעולם לא הביע אמון ברשימות.

4. במקרה דנן, שהנתבע נתן שני סטים של שיקים עבור אותה תקופה בלא שביקש הוכחות לאי גביית השיקים הראשונים ובלא שביקש ערבויות לפיצוי במידה וימצאו ויגבו השיקים הראשונים, כל עוד אין וודאות שהשיקים לא נגבו, אפילו בבא לצאת ידי שמים או לפנים משורת הדין, אין חיוב על הנתבע לשלם.

נספח א' מכתב לבעלי הדין:

מתוך מגמה להשכנת שלום בין איש לרעהו, אנו מוסיפים כאן פניה לכל אחד מבעלי הדין.

לנתבע היקר הברכה והשלום,

נביא להלן כמה דברים בשבחם של העוסקים בצרכי ציבור.

מובא בירושלמי במסכת ברכות פרק הלכה א':

רבי ירמיה אמר העוסק בצורכי ציבור כעוסק בדברי תורה

התוספתא במסכת ברכות פרק ב הלכה פוטרת אפילו מקריאת שמע את העוסקים בצרכי ציבור.

כותבי ספרים תפלין ומזוזות מפסיקי' לקרית שמע ואין מפסיקין לתפלה ר' או' כשם שאין מפסיקין לתפילה כך אין מפסיקין לקרית שמע ר' חנניה בן עקביא או' כשם שמפסיקין לקרית שמע כך מפסיקין לתפלה אמר ר' אלעזר בר' צדוק כשהיה רבן גמליאל ובית דינו ביבנה והיו עסוקין בצרכי צבור לא היו מפסיקין שלא להסיע מלבו.

לא קל למצוא מי שינהל את ענייני הציבור. לפחות חלק מאנשי הוועד, פעלו במשך השנים בהתנדבות, ותרמו ממרצם ומזמנם למען הכלל. אתה, כמו שאר תושבי השכונה, זכית ליהנות מפרי עמלם. אמנם נראה שמן הדין, היות ואין וודאות שהשיקים לחודשים 7-12.2013 לא הופקדו, אין דרך 'משפטית' מצד דיני תורה (וככל הנראה גם לא בכל דרך אחרת) לחייב אותך לשלם כעת על התקופה הנידונה למרות שעדיין קיים ספק בנוגע לשאלה אם השיקים הופקדו. נוסיף לכך את העובדה שלא נמצאה אפילו אינדיקציה אחת הסותרת את הכתוב בטבלת המעקבים בדבר חוב שנותר על החודשים הנידונים.

לכן, מתוך הערכה לעוסקים בצרכי ציבור שנחשבת לעבודת קודש ממש, ובפרט בימים אלה שאתם להבנתנו עומדים לעזוב את השכונה לאחר שנים שנהניתם מפעילות הוועד במשך השנים, אנו ממליצים לשקול בחיוב, נתינת מתנה לוועד (ובעצם לחבריכם ושכניכם בשנים האחרונות), מעין מתנה פרידה, מתוך מחווה של רצון טוב והבעת הערכה על פעילות חברי הוועד הגם שנפלו, ככל הנראה, שלא במתכוון, פגמים בהתנהלות במשך השנים. לגבי גובה המתנה, יש מקום להתחשב בכך שקיים סיכוי לא זניח שהתשלומים על התקופה הנידונה מעולם לא נגבו בזמן שאין ספק בכך שנהניתם בתקופה זו מכל השירותים של הוועד בדיוק כמו כל שאר התושבים. בכל מקרה, גובה המתנה יקבע אך ורק על ידכם. במקרה שאכן תתנו מתנה כזו, יהיה מקום לבקש מהוועד, להמציא מכתב המשחרר אתכם מכל חובה לוועד השכונה גם את יתגלו בהמשך עובדות חדשות שישפכו אור על כמה מסימני השאלה שעלו המהלך השנים האחרונות והמסגרת הליך בוררות זה. בכך, תוכלו להמשיך בדרככם, בלב שקט בידיעה שאין מי שיש בליבו עליכם. אנו מקווים שהוועד ותושבי השכונה, יראו בעין יפה מחווה כזו מצדכם ואף יאחלו לכם המשך חיים שמחים ומבורכים במשכנכם החדש. בכך בעזרת ה' תוכלו לראות את העניין כסגור.

לתובע היקר הברכה והשלום,

ברור מניין מגיעה המוטיבציה להשלים את מלאכת גביית החובות שלא שולמו על ידי תושבי השכונה לאורך השנים. ועד השכונה הנו גוף שמרבית אם לא כל הפעילים בו עושים זאת בהתנדבות, מתוך רצון של עשייה למען בכלל, אם בענייני טכניים ואם בפעילויות שונות לאורך השנה. אל כספי הוועד יש להתייחס ככספי ציבור ואין להתייחס בביטול למי שלא משלם שהרי בסופו של דבר נמצא שהוא (שאיננו משלם) גוזל חס וחלילה את הרבים.

אולם במקרה דנן, על פי דבריך, המקור לכל התסבוכת הוא בקשיים בתפקוד החברה המנהלת בתקופה הנידונה. היות ואין ראיה חד משמעית לכך שהשיקים לא הופקדו, לא ניתן להוציא מהנתבע את התשלום בבית הדין למרות שקיים סיכוי שהשיקים לא הופקדו. ייתכן שבעתיד יעלה בידכם להשיג ראיות חדשות/נוספות שיובילו לוודאות שהשיקים מעולם לא הופקדו (כגון שהשיקים יימצאו). או אז, תוכלו לפנות שוב לבית הדין ולתבוע את התשלום על חודשים אלו. יחד עם זאת, במידה והנתבע יפנה לוועד בבקשה לוותר על האפשרות לגבייה עתידית, ובפרט אם הנתבע ישלם חלק מהסכום שנתבע ממנו, על דעת עצמו, מתוך הערכה לפועלו של הוועד לאורך השנים, אנו קוראים לשקול להיענות לבקשתו בחיוב, במיוחד לאור העובדה שבעבר כבר העביר הנתבע באופן מיידי סט שני של שיקים על התקופה הנידונה וייתכן ששיקים אלו הופקדו. באופן זה תשחררו את הנתבע מקפידה של מאן דהו שעלול לחשוב שהנתבע עזב את השכונה והשאיר חובות מאחור. באופן זה, העניין ייסגר באווירה טובה מתוך ברכה הדדית להצלחה בהמשך.

ויהי רצון לפני מי שאמר והיה העולם, שהדברים יפלו על אוזניים קשובות ולב פתוח.

והאמת והשלום אהבו