תשס"ג/16
התובע: מר א', איש תחזוקה במוסד.
הנתבעים: מוסד ב', המיוצג ע"י המנכ"ל ב'.
בנושא: תביעת פיצויים.
התובע: עבדתי במוסד בתור איש תחזוקה, קרוב לחמשה חודשים, התחלתי לעבוד בפברואר, וכעבור כמה שבועות ביום ו' אדר ב' ניגש אלי מנהל המשק, והגיש לי מסמך לחתום עליו ושמה כתוב שאני מעוסק בשלב זה באופן זמני לניסיון, אמרתי לו מה זה ניסיון, הרי אמרת לי תעבוד ויהיה בסדר, אמר לי שזה עניין פרוצדורלי וחתמתי. איני מבין מדוע פטרו אותי, עבדתי במסירות ועשיתי כל עבודה שנדרשתי, הפסדתי מקום תעסוקה ועברתי לעבוד במוסד, אני תובע דמי פיצויים עבור 4 חודשים לפחות, שכר הברוטו שלי היה 5,000 ש"ח, היו לי בעיות עם ביטוח לאומי, ומס הכנסה, וסידרתי שממקום עבודה כאן יורידו להם.
הנתבעים: אני באופן אישי לא טיפלתי בקבלתו של מר א' לעבודה, ומנהל המשק נבצר ממנו לבא היום, באם בית הדין יהיה סבור שהוא צריך לבוא אזי יבוא בישיבה אחרת.
א' היה צריך לדעת שהוא על תקן של עובד לא קבוע, בכל מקום שמקבלים עובד הוא אינו קבוע מיד, ומה שעבד יומים לפני כשנה אין זה מהוה אינדיקציה לקבוע כשירות והתאמה לעבודה, הוא חתם על ההסכם ביום ו' אדר ב' ושמה מוזכר מפורשות שהוא לניסיון ואף אחד לא הכריח אותו לחתום.
אם המנהל אמר לו שהוא אינו זורם אתו הכוונה היא שהוא אינו עונה על הצפיות של המוסד, המוסד לא ניצל אותו, הוא עבד ואותם חדשים שעבד שולם עבורם.
עד כאן עיקר הטענות, הצדדים הרחיבו והסבירו את השתלשלות הדברים אולם העיקר זה כפי שנכתב לעיל.
הצדדים חתמו על שטר בוררות.
הבעיה העומדת בפנינו לדיון היא:
האם יש לראות בהעסקתו של מר א' כפועל קבוע?
האם מגיע לו פיצויים?
הנה מכלל הטענות ומכל מה שבית הדין שמע, נראה שלמר א' אין דין של עובד קבע, קודם כל, מפורסם במדינה שאדם שבא לעבודה במקום, זה לוקח די הרבה זמן עד שהוא מקבל קבע, ולא כעבור כמה שבועות.
בנידון שלפנינו מר א' בעצמו חתם על מסמך שכתוב בו מפורשות שהוא בניסיון, למרות שהיתה לו הרגשה שהוא קבוע, אבל אי אפשר לבטל חתימה על מסמך מפורש בגלל הרגשה.
מנהל המשק שאמר לו שאינו זורם איתו, פירושו של דבר שהוא אינו עונה על הציפיות שלו במוסד.
בית הדין באמת התרשם ממסירותו וחריצותו של א', אבל זה לא תואם את הדרישות של המעסיק וזכותו היא להעסיק עובד שיענה על הציפיות שלו, מבלי לפגוע בכבודו של העובד.
ולכן בית הדין סבור שמצד הדין יש זכות למעסיק להפסיק עבודתו של עובד בתקופת הניסיון מסיבות שלו.
העובד אמור היה לדעת שבזה שעבר לעבוד במקום אחר הוא עלול להפסיד מקום עבודה, כנראה שהיו לו שיקולים משלו שכדאי לו העסק הזה, ולכן אין לחייב את המעסיק שכאילו הוא גרם הפסד מקום עבודה לעובד, אלא העובד פעל מרצונו תוך כדי לקיחת סיכון, ביודעו שזה ניסיון.
למרות כל האמור לעיל בית הדין סבור שלפנים משורת הדין יש לפצות את העובד בסיום עבודתו כפי שכותב ספר-החינוך מצוה תפ"ב, כמו שנותנים מענק לעבד עברי ככה ראוי ליתן לפועל אפילו לא עבד הרבה זמן. מן הראוי שהמוסד יפצה את העובד כמחצית משכרו החודשי נטו, דהיינו 1800 ש"ח.