סילוק מחרחר ריב מבית הכנסת

פד"ר ירושלים כרך א' עמ' רמד-רמה תיק מס׳ 153 ־ נא

בהרכב הדיינים: הרב דוד עובדיה, אב״ד; הרב אברהם דב לוין; הרב שמואל ביבס.

פס''ד בענין הרחקת מחרחר ריב מביהכנ''ס

נושא התביעה

התובע שימש בביהכנ"ס של הנתבעים כבעל קורא וכמלמד נערים, ונתמך על ידם בסך 200 ש"ח לחודש. הנתבעים שהם גבאי ביהכנ"ס והרב החליטו להדיחו מכל פעילות בביהכנ"ס ואסרו עליו את הכניסה לביהכנ"ס בגלל התנהגות שמפריעה למתפללי ביהכנ"ס, אם כי מוכנים להמשיך ולשלם לתובע לפנים משוה"ד סך 200 ש"ח. התובע מכחיש את הטענות נגדו, ומסרב לקבל מתנת חינם, ותובע להחזירו לחזקות שהחזיק בהם, ולהחזיר לו את שמו הטוב כדי שבני הקהילה יחזרו ויכבדו אותו בלוויות המת ולהבדיל בשמחות נישואין ובר מצווה, כפי שהיו נוהגים לכבדו בעבר, ובגלל טענות הנתבעים עליו הפסיקו לכבדו. הצדדים נתבקשו להביא עדים לטענותיהם.

ביום ג יט אדר הביאו הנתבעים שני עדים ממתפללי ביהכנ"ס והם העידו שהתובע גורם בהתנהגותו בביהכנ"ס לחילול השם ומרחיק מתפללים מביהכנ"ס, וכי בחודשים האחרונים שהתובע הורחק מביהכנ"ס מורגשת הקלה גדולה אצל המתפללים. התובע טוען שיביא עדים שהעד האחד מחלל שבת, וכן שהרים יד על חבירו להכותו ופסול לעדות.

פס"ד

לאחר שמיעת הצדדים והתרשמות ביה"ד מהמצב הבלתי נסבל בביהכנ"ס, ביה"ד סמך את ידיו על החלטת הגבאים ורב ביהכנ"ס להרחיק את הנתבע מביהכנ"ס.

המקורות לדיון

פסק הרמ"א בשו"ע יו"ד סי' רמה כב:

"רב היושב בעיר ולומד לרבים יכול חכם אחר לבא וללמד ג"כ שם, אפי' מקפח קצת פרנסת האחד" וכו'.

ומקורו מתשובות הרא"י שם חילק בין הלכה זו לדין מחזיק במצוה כמה שנים דמשמע מלשון הר"מ שבמרדכי שיש לו חזקה שלא יוכל אחר לדחותו בכולו ממנו, דשאני התם דרגילים לקנות חזקה כה"ג מהציבור ולהנות לצדקה והקדשות, אבל כתר תורה ושררה דידה מונחת כהפקר לכל מי שירצה לזכות בה, עכ"ל, וכתב בשו"ת הראנ"ח ח"ב סי' ע דס"ל למהרא"י דאפי' מתבטלת חזקת הא' לגמרי אינו יכול לעכב, דאין חזקה בשום מצוה מהמצות זולת בדבר הרשות בכבוד בעלמא.

ובדעת הרמ"א הקשה הרעק"א בשו"ת תניינא סי' יב שסותר עצמו לשו"ע או"ח סי' קנג, שם פסק מרן המחבר שיש חזקה במצוות, והרמ"א לא הגיה עליו כלום, ותי' הרעק"א בכוונת המהרא"י, דכל מידי דמצוה שהוא הפקר לכל מי שירצה ליטול את השם, כגון ללמד לרבים, ולסדר גיטין, הרשות בידו דלא שייך בזה חזקה, אף דהציבור קבלו לזה לרב, היינו שקצבו לו שכירות כדי שישעבד עצמו ויחייב לעשות המוטל עליו, אבל בגוף התעסקות הלימוד וכיוצא, לא התחייבו הציבור לזכות לו בהם, ודוקא בדבר שרגילים למוכרם כדי שתיפול הנאה להקדש הסכימו שלא יהיה רשות לכל אחד לחטוף המצוה, עיי"ש.

ומעתה בנידון דידן שטוען התובע שהיתה לו חזקה ללמד וכיוצא, אינו יכול למנוע מרב אחר שיתעסק במצוות אלו, וכנ"ל. ועי' שו"ת דבר שמואל סי' מז שיכולים הקהל להוריד מי שהוחזק להוציא הרבים יד"ח, לפי שמתחילה שיירו הקהל רשות לעצמם למנות בכל זמן שירצו את מי שיהיה יותר בקי.

וכל זה במי שמתנהג כשורה, אבל בנידון דידן שהעידו עליו עדים שלא התנהג כשורה והפריע לביהכנ"ס, בהנחה שאלו עדים כשרים, כל זמן שלא העידו לפוסלם, באופן כזה פסק בשו"ת הרדב"ז ח"ד סי' אלף פה דמי שהחזיק בשום מינוי מהקהל אם אינו מתנהג כשורה במינוי יכולים לסלקו.