בס"ד, י' באב תשע"ז
02 לאוגוסט 2017
תיק 77018
בעניין שבין
התובע מר ש' |
הנתבע מר י' שכנו של מר ש' |
א. להפוך את צו המניעה על המשך הבניה
לקבוע, וכן שהצו יחול על דירה מס' 10 כך שגם מי שיקנה אותה מהתובע לא יוכל לבנות.
ב. ליתן צו להרוס את יחידת הדיור הנפרדת
הקיימת.
ג. להרוס את הבניה שכבר בוצעה עד לקבלת
היתר בנייה.
ד. לאסור שימוש של התובע והשוכרים ממנו
בגג המשותף.
ה. בנייה מחדש של הקיר בין המרפסת של
התובע לבין הגג המשותף.
1.
הוספת יחידת דיור בבניין דירות, על פי
ההלכה.
2.
החוק ומעמדו ההלכתי
3.
דיון בסעדים אותם ביקש הנתבע.
4.
הוצאות משפט.
במשנה (בבא בתרא נ"ט ע"ב) נאמר:
"לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין. לקח בית בחצר אחרת – לא יפתחנה בחצר השותפין. בנה עלייה על גבי ביתו - לא יפתחנה לחצר השותפין, אלא אם רצה - בונה את החדר לפנים מביתו, ובונה עלייה על גבי ביתו, ופותחה לתוך ביתו".
והסבירה הגמרא (בבא בתרא ס' ע"א):
"לקח בית בחצר אחרת - לא יפתחנו לחצר השותפין. מאי טעמא? מפני שמרבה עליהם את הדרך".
ופירש הרמב"ן (חידושי הרמב"ן בבא בתרא נ"ט ע"ב):
"מפני שמרבה עליהן את הדרך. כלומר
שהיום או מחר ישכירנו לאחרים או מעכשיו יושיב אכסניים הרבה בביתו כיון שיש לו פתח
אחר בחצר ולא יכנסו דרך ביתו מה שלא היה יכול לעשות מקודם לכן והדרך מתרבה עליהן..."
וכן פסק הרמב"ם (הלכות שכנים פ"ה ה"ח):
"אחד מן השותפין בחצר שלקח בית בחצר אחרת אינו יכול לפתוח פתחו לחצר השותפין שלו, אפילו בנה עלייה על גבי ביתו לא יעשה לה פתח לתוך החצר לפי שמרבה עליהן את הדרך, נעשה כמי שהיה לזה שכן אחד ונעשו לו שכנים הרבה, אבל פותח הוא פתח עלייה לתוך ביתו, ואם רצה לחלוק חדרו לשנים חולק".
וכן פסקו השולחן ערוך והרמ"א (חושן משפט קנ"ד, א):
"אחד מהשותפין בחצר שלקח בית בחצר אחרת, אינו יכול לפתוח פתחו לחצר השותפים שלו. (שכל אחד מבני החצר אין לו רשות לשנות כלל, אלא כמו שבנאו או קנאו או ירשוהו יש להם לנהוג בו) (טור סע"ב). אפילו בנה עלייה על גב ביתו, לא יעשה לה (פתח) לתוך החצר, לפי שמרבה עליהם את הדרך, נעשה כמי שהיה לו שכן אחד ונעשו לו שכנים הרבה. אבל יכול הוא לבנות עלייה על גב ביתו בנין חדש, ובלבד שלא תהא פתוחה לחצר אלא לתוך ביתו. ואין צריך לומר שאם רצה לחלוק (ביתו) לשנים, חולק, כיון שאינו פותח פתח אחר לחצר..."
[הראשונים נחלקו האם מותר לאדם להרבות דיורים בתוך ביתו, כשאינו פותח
פתח חיצוני אלא הכניסה מתוך ביתו, אך מכיוון שלא זה המקרה שבפנינו, לא נתייחס
למחלוקת זו.]
במשנה ובגמרא מדובר על פיצול יחידת דיור לשתיים ופתיחת שתי היחידות לחצר
השותפים. אך במקרה של פתיחת היחידות למבוי מקובל לומר שאין לשכנים זכות להתנגד בטענת
ריבוי הדרך (עי' שו"ת הרשב"א ב, מז – מח; ג, קעה; ד, לה; בית יוסף חושן
משפט קס"א; כנסת הגדולה הגהות בית יוסף חושן משפט קס"א אות ד).
אם נאמר שחדר מדרגות דינו כמבוי, משום שאין עושים שם תשמישים צנועים
כמו שהיו עושים בחצר, אם כן לא שייכת טענת ריבוי דרך בחדר המדרגות. וכן משמע
לכאורה מדברי הרשב"ם (בבא בתרא ס' ע"א) שפירש:
"שמרבה עליהן את הדרך - שרוב בני אדם יוצאין ונכנסין עכשיו בחצר יותר מבתחלה וליכא צניעות כדמעיקרא".
ומשמע שבמבוי או בחדר מדרגות שלא עושים תשמישי צניעות אין בעיה של
ריבוי הדרך.
אולם נראה שאין ראיה מדברי רשב"ם אלו משום שבמשנה פירש הרשב"ם
(בבא בתרא נ"ט ע"ב):
"לא יפתחנה - שהרי הוסיף דיורין בחצר ומטריח על בני החצר שמרבה עליהן דריסת הרגל."
משמע שלאו דווקא נקט "צניעות" אלא כדוגמה לאחד ממיני ההיזק
הנגרמים.
כך נראה גם מההגדרה הרחבה שמביא ספר העיטור (אות מ – מחאה)
ל"ריבוי הדרך", שלאחר שכתב שריבוי הדרך גורם לבעיה בצניעות, הוסיף:
"ואיכא דמפרשי ריבוי הדרך שנתרבה תשמיש החצר ומכניס ומוציא כליו וחפציו מן הבית שקנה לחצר דרך הפתח והחלון שפותחין... ומסתמא כל תשמיש שנתחדש בחצר מחמת בית אחד שקנה ולא היה בו מתחילה הוא, שהמרבה פתחים מרבה דרכים בביאה ויציאה..."
וכן מדויק בלשון המאירי (בבא בתרא נ"ט ע"ב, אע"פ שמסביר
את המקרה קצת אחרת):
"נמצאו בני חצר נזוקים במדרס אחרים אם בראייה אם בשאר מיני היזק וזהו שפירשו את הטעם בגמ' שמרבה עליהם את הדרך כלומר שמזמין מקום להרבות שם דרך עוברים ושבים..."
ולפי זה נראה שחדר המדרגות של ימינו דומה לעניין זה לחצר השותפים, וגם בו שייכת טענת ריבוי הדרך, משום ששימוש נוסף בחדר המדרגות מוסיף
לכלוך וצפיפות.
וכן נראה מדברי שו"ת מהרש"ך ח"א סי' ק"א (הובא גם
בכנסת הגדולה הגהות טור חושן משפט סי' קנד):
"יראה דמלתא דפשיטא היא דאכסדרה זו שלפני העליות דין חצר השותפין יש לה".
וכן כתב, על יסוד הנ"ל, בשו"ת מנחת אשר (ח"א סי'
צ"ד) שחדר מדרגות דינו כחצר השותפים לעניין זה, וגם בחדר מדרגות יש טענת
"מרבה את הדרך" משום "תוספת רעש ולכלוך ודוחק וצפיפות... דאם בחצר
אסרו קל וחומר בחדר מדרגות שהוא מקום צר וצפוף", אף שטענה זו לא קיימת במבוי
"כיון שהוא מקום גדול ורחב כעין רשות הרבים גמור, ומשום כך לא אמרו כל עיקר
הלכה זו במבוי" (עי' שם שאסר גם אם הפתח של יחידת הדיור אינו פתוח ישירות
לחדר המדרגות, אלא פתוח למבואת דירת המשכיר, ומשם לחדר המדרגות). גם בפתחי חושן (חלק
ו פרק ט"ו הע' נו) כתב שחדר מדרגות דינו כחצר לעניין זה (וכן כתב גם שלמי
מנחם פרק ב סי' ו עי"ש בהערה א).
במקרה שלנו חסם התובע את המעבר בין יחידת הדיור שעל הגג, לבין דירתו,
ויצר פתח בקיר שבין גגו לבין הגג המשותף כדי שהשוכר יוכל לצאת ממנו לחדר המדרגות. מהאמור
לעיל עולה שאסור לדייר לעשות כן, ללא הסכמת כל השכנים.
כאמור, התובע טען שההתנגדות של הנתבע היא מטעמים לא ענייניים, שהרי ישנן
יחידות דיור נוספות בבניין זה אליהן הנתבע לא התנגד. אולם, הנתבע הסביר מדוע פיצול
הדירה הסמוכה לדירתו מפריעה לו, בשעה שפיצול יחידות בקומת הכניסה אינו מפריע לו.
הסבר זה מתקבל על הדעת ולכן בית הדין מקבל את טענת הנתבע. יתירה מזו, על פי ההלכה
זכותו של אדם להתנגד לפיצול יחידות דיור, ואין לשלול זכות זו בטענה שאין עימה הוכחה
ברורה.
נמצא אם כן, שהתנגדותו של הנתבע ליצירת יחידת דיור נפרדת הפתוחה לחדר
המדרגות – יש לה מקום על פי ההלכה, וטענת הנתבע בעניין זה מתקבלת.
מלבד ההלכה האוסרת הוספת יחידות דיור הפתוחות לחדר המדרגות, הדבר אסור
גם על פי החוק, שיש לו תוקף הלכתי. החוק אינו מאפשר הוספת יחידת דיור בבניין
מגורים, ללא היתר בניה מיוחד (סעיף 37ב' לצו בדבר חוק תכנון ערים, כפרים, ובנינים
(יהודה ושומרון) (מס' 418), תשל"א – 1971. ועיינו גם חוק התכנון והבניה התשכ"ה
1965, סעיף 145,(א) (2)).
לחוק זה יש תוקף הלכתי מכוח הכלל "דינא דמלכותא – דינא" (בבא בתרא נ"ד ע"ב), כיון שיש לו בסיס
תורני כפי שנתבאר לעיל (ראו מדיניות בית
הדין בעניין זה[1]).
אולם, במקרה זה, בו ההגבלות מבוססות גם על תקנות עירוניות, נראה שיש להן
משנה תוקף, כיוון שחוקי הבניה המוניציפאליים מחייבים לכל הדעות מדין תקנות בני
העיר, כדברי הגמרא (בבא בתרא ח' ע"ב):
"ורשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים, ועל שכר פועלים, ולהסיע על קיצתן".
וכן פסק הרמב"ם (מכירה פי"ד ה"ט):
"רשאין בני העיר לקוץ להם שער לכל דבר שירצו ואפילו בשר ולחם ולהתנות ביניהם לכל מי שיעבור יענשו אותו כך וכך"
וכן פסקו השולחן ערוך והרמ"א (חושן משפט רלא, כז-כח):
"רשאים בני העיר לקוץ להם שער לכל דבר שירצו, ולהתנות ביניהם שכל מי
שיעבור קונסים אותו כך וכך...רשאים בעלי אומנות (לעשות תקנות בענין מלאכתם כגון)
(טור) לפסוק ביניהם שלא יעשה אחד ביום שיעשה חבירו וכיוצא בזה, וכל מי שיעבור על
התנאי יענישו אותו כך וכך".
וכן פסקו בפד"ר (י"ב עמ' 15):
"אפי' לדעת חכמי הצרפתים המובאת בתשובת הרשב"א "תולדות האדם" סי' קל"ד ובר"ן נדרים כ"ח ע"א שבא"י אין אומרים דינא דמלכותא דינא, בניגוד לדעת הרמב"ם, זה רק בנוגע למסים וארנונות כמבואר שם בר"ן וברשב"א, אבל בנוגע לחוקי בניה המוניציפאליים, בודאי שרשאין אפי' בני העיר לתקן תקנות ולקבוע חוקי בניה, כמבואר במס' ב"ב ח' ע"ב, ורשאין בני העיר להתנות על המדות וכו', ובשו"ע חו"מ סי' רל"א סעי' כ"ז כ"ח".
אמנם, בנוגע למתן תוקף לחוקי הכנסת על בסיס תקנות בני העיר היו רבים
שפקפקו בגלל שחברי הכנסת אינם עומדים בדרישות שכתב הרמ"א (חושן משפט סימן לז,
סעיף כב) שניתן למנות רק מי שכשר להיות דיין:
"טובי הקהל הממונים לעסוק בצרכי רבים או יחידים הרי הן כדיינים ואסורים להושיב ביניהם מי שפסול לדון משום רשעה".
אולם, במקרה שלפנינו, מדובר על עיר חרדית שחזקת נבחריה שהם שומרי
מצוות, ולכן יש תוקף לתקנות העירוניות. בשולי הדברים יש להעיר לצורך הדיוק: על פי
טענות הצדדים המגבלה על פיצול יחידות דיור מקורה בתב"ע, והתב"ע נקבעת
בוועדות תכנון שאינן של הרשות המקומית. אולם, על פי הידוע לבית הדין, הרשות
המקומית יכולה להגיש בקשה לשינוי תב"ע, ולעמדתה ניתן משקל רב. כיוון שלא נטען
שבמקרה זה הרשות המקומית הגישה בקשה לשינוי תב"ע, ולהיפך, לטענת הנתבע, הרשות
המקומית החלה לפעול לאכיפת החוק, הדעת נותנת שהרשות המקומית תומכת בתב"ע
הקיימת, ולכן יש לראות בתב"ע החלטה של הרשות המקומית.
[עוד היה מקום לדון האם יש תוקף לתקנות העירוניות ללא אישורו של אדם
חשוב (שולחן ערוך חושן משפט רלא, כח). אלא שהדברים אמורים רק במקום בו ישנו אדם
חשוב "הממונה על הציבור" (שם, וראו עוד: שו"ת אגרות משה חו"מ
א, נט). מעבר לכך, כיון שכפי שראינו התקנות בעניין זה תואמות את ההלכה, לפחות בכך
שהן אוסרות פתיחת יחידת דיור אל חדר המדרגות, הרי שבוודאי יש תוקף לתקנות,
ואכמ"ל].
כמו כן מחייבים חוקי המדינה המצריכים אישורי בניה, מדין מנהג המקום
כמו שכתב הרב אליעזרוב בשם הרב אלישיב (פד"ר י"ב עמ' 354):
"סיבה נוספת נראה דיכולים למחות דנתברר מאישור שהגיע מעירית אשדוד שכל יעוד שאיננו מגורים חייב בקבלת היתר לשימוש חריג ואישור מהוועדה המקומית וכן מהוועדה המחוזית באר שבע, ואם קיימת התנגדות שכנים סביר להניח שהוועדה לא תאשר זאת. וכל זאת לאחר בירור בין המבקש והמתנגדים.
אשר לכן מכיון שקיים חוק כהנ"ל הוה כמנהג שעל דעת כן נכנס לדירה, ויש לו זכות להביע התנגדות לשימוש חריג, וכן שמעתי ג"כ מהגרי"ש אלישיב שליט"א, מגדולי הפוסקים בדורנו כנזכר לעיל".
ואין לומר שמנהג המקום בעיר הוא לבנות בלא אישורי בניה, משום שאף אם
רבים בונים בלא אישורי בניה, ייתכן שברוב המקומות השכנים לא הביעו התנגדות, אך אם
השכן מתנגד נראה שזו זכותו, גם בעיר. וכן כתב שם הרב אליעזרוב (פד"ר י"ב
עמ' 354):
"אשר על כן נראה דיכולים לעכב, ואין לומר על זה דהרבה רופאים פותחים מרפאות בלא לקבל אישור, והוי כמנהג. דשם אפשר שהשכנים לא הביעו התנגדות והדבר לא הפריע להם, ואשר על כן אין מי שיעורר זאת, אבל כששכן בא בטענה שמפריע לו בודאי שהחוק נותן לו את הזכות להתנגד, וגם על פי דין תורה זכותו להתנגד וכנ"ל דעל דעת כן נכנס לדור שתהא לו הזכות להתנגד בכל מקרה של שימוש חריג וכמו שנתבאר..."
מכל מקום, לכל הפחות, אין ראיה לומר שהנתבע נוהג שלא כפי מנהג המקום בעיר,
בזה שמתנגד ליחידות דיור נוספות.
אשר על כן, כיון שחוקי התכנון אוסרים פיצול יחידות דיור, יש לכך גם
משמעות הלכתית, ולכן יש לקבל את התנגדות הנתבע גם מסיבה זו.
לאור כל האמור, באופן עקרוני טענות הנתבע
מתקבלות. כעת נדון במפורט בסעדים אותם בקש הנתבע:
א.
הריסת יחידת הדיור הנפרדת, ובניית הקיר בין המרפסת של התובע לבין
הגג המשותף – בית הדין מקבל את טענת הנתבע לאסור את פיצול היחידה, השכרתה, ופריצת
מעבר דרך הגג המשותף לחדר המדרגות. למעשה, ניתנת לתובע ארכה עד ט"ו בחשוון תשע"ח
לפנות את היחידה, ולאחר מכן ארכה נוספת עד ט"ו בכסלו תשע"ח לחבר בחזרה
את החדר אל הדירה כדי שהוא לא יישאר יחידה נפרדת, ולבנות מחדש את הגדר בין המרפסת
שלו לבין הגג המשותף.
ב.
מתן צו מניעה קבוע כנגד בניית תוספת הבנייה, והריסת מה שנבנה בלא
היתר – כיון שהתובע טוען שהוא אמור לקבל בקרוב היתר בניה מהרשות המקומית, ניתנת לו
ארכה של שלושה חודשים לקבלת ההיתר, עם אפשרות לארכה למשך שלושה חודשים נוספים. אם
עד סוף הארכה לא יקבל התובע היתר בנייה יהיה עליו להרוס את מה שנבנה בתוך שלושים
יום נוספים.
ג.
אם יתקבל היתר מהרשות המקומית, יוכל התובע לבנות בדיוק לפי ההיתר
שניתן וללא חריגה ממנו, ובכל מקרה לא לפצל את הדירה ו/או את התוספת ליחידה נפרדת.
מדיניות בית הדין היא שבמקרה בו שני
הצדדים נהגו באופן סביר והגון, הם יתחלקו באגרת בית הדין, במקרה זה, כל אחד
מהצדדים שילם 1000 ₪ ולכן אין צו להוצאות.
פסק הדין ניתן ביום י' באב תשע"ז, 02 לאוגוסט 2017.
בזאת באנו על החתום
_______________
הרב מבורך טויטו
|
_______________
הרב עדו רכניץ, אב"ד
|
_______________
הרב שי ויסבורט
|