בס"ד
מס. סידורי:1489
האם יש בפרסום הלכתי בשם פוסק לשון הרע על מי שכתב אחרת בשמו
שם בית דין:בית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירור יוחסין
דיינים:
הרב לוין אברהם דב
הרב ביבס שמואל
הרב שרגא ברוך
הרב ביבס שמואל
הרב שרגא ברוך
תקציר:
הנתבע פרסם חוו"ד הלכתית בשאלה רפואית הלכתית בשם רב פלוני, והתובע שידוע שהוא אומר אחרת שם אותו רב, תבע את הנתבע בטענה שפרסום כזה בשם אותו רב מוציא עליו לשון הרע.
פסק הדין:
התביעה היא קנטרנית אין בדברים משום לשון הרע, והתובע צריך לשלם את הוצאותיו של הנתבע בדיני שמיים.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:
פד"ר ירושלים כרך ב' עמ' יז-כ תיק מס׳ 163- נג
הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא.
פס"ד להוצאות הדיון בתביעה קנטרנית
הטענות
מדובר בתביעה להוצאת שם רע שהגיש התובע כנגד הנתבע בטענה שהלה פרסם
חוו"ד הלכתית בשאלה החובקת זרועות עולם בהלכה וברפואה, ואף נתלה באילן גדול
של דברי מורו ורבו של התובע שהיה מגדולי הפוסקים של הדור האחרון, ובכך ראה התובע
עצמו נפגע מאותו פרסום בהיותו תלמידו המובהק של אותו פוסק, והוא עצמו פרסם בעבר
חוו"ד שונה בשם רבו הפוסק, ולטענתו דברי הנתבע המכחישים את דברי התובע בקשר
לעמדתו ההלכתית של אותו פוסק מעמידים את התובע באור שלילי בעיני העולם כתלמיד שאין
שמועותיו מכוונות, וע"כ תובע הוא שהנתבע יחזור בו מדבריו ויתנצל כלפי התובע.
התובע מציג מכתב מבנו של אותו פוסק המערערים את דברי הנתבע כאילו שוחח
הנתבע אתו והלה לא הכחיש את האפשרות של פירוש הנתבע בדברי אביו, ולפי המכתב שהתובע
מציג בביה"ד אין זה נכון.
הנתבע משיב שמעולם לא התבטא כלפי התובע לא בפרסומיו בכתב ולא בשיחות
בע"פ בביטוי פוגע כלשהוא, ולא היתה בפרסומיו כל הוצאת שם רע כלפי התובע אלא
רק חוו"ד הלכתית כפי שהוא מבין את דעתו של אותו פוסק, וזכותו לפרש את דברי
רבותיו כפי הבנתו, לא פחות מזכותו של התובע לפרשם כהבנתו, מה גם שגדולי הדור
מסכימים עם הנתבע בפירוש דברי אותו פוסק. הנתבע מסתייע במקורות בש"ס שנחלקו
אמוראים בדברי רבותיהם ואף נשבעו כל אחד על צדקת דבריו, ועם כל זה לא מצינו
שהויכוח גרם לתביעת הוצאת ש"ר אחד כלפי חבירו כתלמיד ששמועותיו אינן מכוונות.
הוא מציג מכתב של שלושה מגדולי הדור שנשלח מיד לאחר הגשת התביעה הנוכחית
לביה"ד בו מבקשים הם שהתובע יסיר את תביעתו שהיא חסרת טעם ויסוד.
בענין המכתב של בנו של אותו פוסק שהתובע מציג בביה"ד המערער על
דברי הנתבע שהסתמך על שיחה עמו, משיב הנתבע שהוא עומד על דבריו בענין השיחה האמורה
עם בנו של הפוסק.
הופיע עד מטעם הנתבע שבעבר פרסם את עמדתו של הנתבע בשאלה האמורה בקובץ
מדעי שהוא עורך, מול עמדתו של התובע, ומעיד שהוא עצמו מצדד בשאלה האמורה בעמדתו של
התובע ואף מיודד אתו אישית, אך לדעתו יש חובה להציג בפני הציבור המתעניין את שתי
העמדות המנוגדות והבוחר יבחר, ואין בדברי הנתבע כל הוצאת שם רע על התובע אלא רק
חוו"ד מנקודת ההבנה שלו. כמו כן הוא מעיד ששוחח רבות עם הנתבע בענין זה ולא
שמע ממנו אף לא פעם אחת ביטוי פוגע כלפי התובע.
הנתבע דורש לדחות את התביעה ולחייב את התובע בהוצאות הדיון שנגרמו לו
ללא כל סיבה, והתביעה כולה היא קנטרנית.
פסק דין
התובע חייב לצאת ידי שמים להחזיר לנתבע את הוצאות הדיון שהוציא.
השאלות לדיון
א. תביעה שאין לה הצדקה ובסיס, האם חייב התובע בהוצאות הדיון של
הנתבע.
ב. עדות בדבר איסור והיתר שאינה צריכה הגדה בבי"ד, האם יש לה
תוקף כשנאמרה בבי"ד, יותר מעדות כזו שאינה נאמרת בבי"ד.
ג. עד מפי עד, אם הכחישו הראשון ואמר שלא אמר כמו שמעיד העד השני בשמו,
מי נאמן יותר, ומה הדין כשעדות השני נשמעה בבי"ד, והכחשת הראשון לא היתה
בבי"ד.
ד. האם יש איסור לשון הרע לומר על דברים שאומר פלוני שאינם נכונים, כשיש
תועלת בדבר.
תשובה
א. בתביעה שאין לה בסיס יש לחייב את התובע בהוצאות משפט
עי' פד"ר כרך ג עמ' 19 עפ"י שו"ע חו"מ סי' יד שאם
התובע בא בעלילות דברים בעלמא, על המפסיד בדין לשאת בהוצאות המשפט, ובכלל זה גם
שכר עו"ד, ועיי"ש בארוכה שחיובו מדין גרמא. ועי' תקנות הדיון פרק יב (סעיף
קח).
ע"כ בנידון דידן שהתובע נתבקש בראשית מהלכי התביעה הנוכחית שלו
ע"י שלושה מגדולי הדור לסלק את התביעה משום שאינה מוצדקת, והתובע לא שת לבו
לדברים והמשיך בתביעתו שנתבררה אכן כחסרת טעם ובסיס, חייב הוא לצי"ש בהוצאות
שגרם לנתבע ובכלל זה גם שכר העו"ד.
ב. עד שמעיד בעדות שאינה ממונית מחוץ לבית דין יכול לחזור בו מעדותו
כתב בשו"ת הר"ן סי' מז:
"עד אחד שהעיד בעדות מיתה חוץ לבי"ד, ה"ז חוזר ומגיד בבי"ד אע"פ שמכחיש דבריו הראשונים, לפי שאין אדם מדקדק בדבריו במה שאומר חוץ לבי"ד, וראיה מתוספתא כתובות פ"ב ה"א עדים שהעידו לטמא ולטהר לרחק ולקרב לאסור ולהתיר לפטור ולחייב, אם עד שלא נחקרה עדותם בבי"ד אמרו בדאים אנו, הרי אלו נאמנים, משנתקבלה עדותם בבי"ד אין נאמנים, מוכח מהתוספתא שאפי' בעדויות שאי"צ הגדה בבי"ד, כלאסור ולהתיר, כל שלא נתקבלה עדותם בבי"ד יכולים לחזור בהם ולומר בדאים אנחנו".
(וכ"כ בקצוה"ח סי' לח, ועיי"ש בנתה"מ ומשובב
נתיבות).
וכתב בקובץ הערות יבמות סי' עח אות א עפ"י דברי שו"ת
הר"ן שהגדה בבי"ד יש לה כח עדות, אבל חוץ לבי"ד חשובה הגדה פסולה
(ועיי"ש שתמה על דברי הש"ש בדעת הר"ן שאפי' העיד חוץ לבי"ד,
אם עשו בי"ד מעשה על פיו חשובה עדותו כאילו נתקבלה בבי"ד, ותמה בקובץ
הערות שלפי טעם הר"ן אין מקום לחלק בזה).
ולפי"ז אף בעניננו שהנתבע מעיד בפני בי"ד בשם בנו של הפוסק
דברים שיש בהם אישור לנקיטת עמדה בדברי הפוסק כפי שהנתבע פרסם, והרי זו עדות
איסורין שאינה צריכה בי"ד, מ"מ עפ"י דברי שו"ת הר"ן יש
נפ"מ בין אם מעיד אותה חוץ לבי"ד לבין כשמעיד אותה בבי"ד, שכשמעיד
אותה חוץ לבי"ד אינה חשובה הגדת עדות, אבל כשמעיד אותה בבי"ד היא מקבלת
תוקף של עדות.
ג. עד מפי עד כשהעד הראשון מכחיש את
דבריו
פסק בשו"ע אבהע"ז סי' יז
סעי' ח לענין אשה שהעידה מפי עד מת בעלי, אם בא העד שאמרה בשמו ואמר שלא אמר מת,
אינה נאמנת, וכן פסק הרמ"א בשו"ע יו"ד סי קפה סעי' ג שאם אמרה פלוני
חכם טיהר לי את הכתם והחכם אומר שמשקרת, החכם נאמן וטמאה. וכתב הב"ש
אבהע"ז שם ס"ק כג שכ"ד הרמב"ן שהביא הרא"ש שבועות
פ"ד סי' יז והר"ן שם וכתובות עב א, ולא כש"ג בשם ריא"ז סוף
יבמות. אמנם בשו"ת מהר"י מינץ סי' יד כתב בשם האגודה והראבי"ה שהאשה
נאמנת אע"פ שהראשון מכחישה, וכ"כ בשו"ת מהרי"ל סי' עד.
ובסברת הרמב"ן כתב בשו"ת רדב"ז ח"א סי' רמב שכיון שתלה עדותו באחר ובטל הדברים מכחישו, לא עדיף מגברא דאתי מחמתיה, ובסברת הריא"ז כתב בתשובת ב"י דיני מסל"ת סי' ד שהרי על גוף העד הראשון הוא מעיד שדיבר כך, והרי זה כמו עדים המעידים על פלוני ופלוני שעשו כך או דברו כך, אע"פ שאותם פלוני ופלוני מכחישים בדבר, לעדים המעידים עליהם שומעים, ועי' חזו"א אבהע"ז סי' נח אות יח.
ונסתפק הח"מ אבהע"ז סי' יז ס"ק יז אם העיד עד כשר בשם
עד פסול עדות מיתה, האם נאמן הפסול להכחיש את הכשר ולומר שלא אמר לו כן, ועי׳
קונטרס עגונות סי׳ שה שבאופן כזה מקבלים את דברי הכשר ולא את דברי הפסול.
ולפי"ז בנידון דידן שדברי הנתבע בשם בנו של הפוסק נשמעים
בבי"ד, ואילו ההכחשה עליהם אינה אלא מתוך משמעות מכתב, אפי' נניח שיש בדברים
הכחשה מפורשת, גם אז אין משקלה של ההכחשה כמשקלה של העדות, שאינה דומה עדות
בבי"ד לעדות חוץ לבי"ד, וכמו שכתב הקובץ הערות עפ"י שו"ת
הר"ן שעדות ע"א בבי"ד ה"ז הגדת עדות, אבל עדות חוץ לבי"ד
ה"ז הגדה פסולה, והכריעו אחרונים שעד כשר מפי עד פסול מקבלים דברי העד הכשר
אפי' הוכחש ע"י הראשון.
ד. לשון הרע לתועלת מותר
כתב בספר חפץ חיים כלל ד סעי' ב שאם יש תועלת בדבר, מותר לומר שדבר
פלוני שספר חבירו הוא שקר.
תגיות
בכדי להתייחס לפסק דין זה, לחץ כאן
