ריבית על הלוואת השקעה

פסק דין - ריבית על הלוואת השקעה

‏תיק מס' 71067,

בעניין שבין

א.      תמצית העובדות

הנתבע לווה ב-11.1.05 מן התובעים סכום של 50,000$ בשקלים. הכסף נועד לאפשר לנתבע להשתתף במיזם בניה בעל פוטנציאל רווח גבוה.

תנאי ההלוואה בין הצדדים נקבעו בהסכם שבין הצדדים.

הלווה התחייב לשלם תוך שנתיים, רווח של 100%, כל זאת בתנאי שיהיו לו רווחים מן הפרוייקט. וכפי שנכתב בחוזה ההלוואה (סעיף 4.1) "שישולם מרווחי צד א' בפרוייקט". התנאי על פיו הריווח ישולם רק אם יהיו רווחים בהשקעתו של הלווה, נאמר במפורש גם על ידי התובעים במהלך הדיון, ולא היה נתון במחלוקת. דהיינו שאם ההשקעה לא תימצא רווחית, התובע ישיב רק את הקרן, ללא תמורה נוספת. יש לציין לשני סעיפים נוספים בחוזה. סעיף 4.3 קובע שיתן להקדים את פירעון ההלוואה ולשלם ריבית בהתאם לתקופת הלוואה. סעיף 4.4 קובע שבמקרה של עיכוב או הקדמת פירעון ההלוואה הריבית תעלה באופן יחסי, ובתנאי שלא תפחת מ-25%.

בהסכם סעיף של היתר עסקה.

לאחר מעט יותר משנה וחצי ב-9.8.06 השיב הנתבע לתובעים סכום של 50,000$, על פי השער היציג של אותו יום.

לטענת הנתבע, עם השיבו את הכסף, הוא אמר לנתבעים, שישלם להם ריבית כפי שנקבע על שנה וחצי, כשיתאפשר לו. התובעים מכחישים טענה זו.

הוא אכן נתן לתובעים, בנוסף לפרעון ההלוואה, כספים בסכום כולל של 150,000 ₪ , דהיינו 75% מן הסכום שלווה על פי שער של 4 ₪ לדולר.  הנתבע מודה שעדיין נותר לו חוב קטן להשלמת התשלום שאמור לכלול גם מע"מ על העסקה.

כעת, כעבור 5 שנים, משהתברר למלווים שהפרוייקט המדובר מתחיל לשאת רווחים הם פנו בתביעה לבית הדין.

ב.      טענות התובעים ותביעתם.

התובעים טוענים שהחוב צובר ריביות על פי ההסכם, כל עוד ההלוואה לא נפרעה במלואה. לטענתם, כיוון שביום השבת הכספים, בשיעור של 50,000$, חובו של התובע עמד כבר על 87,500$ (קרן בתוספת ריבית על שנה וחצי), נמצא שלא השיב את כל ההלוואה אלא רק את חלקה.

הסכום שנותר לתשלום, אמור לצבור ריביות על פי ההסכם.

בהתייחס לריבית העצומה הנגבית עבור החוב (100% עבור שנתיים), טוענים התובעים שההסכם סביר, משום שהם לקחו על עצמם סיכון גבוה מאוד לאי פרעון. בנוסף, הריבית נגבית רק מתוך הרווחים אם יהיו. אילו לא הרוויח הנתבע – לא היו תובעים דבר. אך הנתבע הרוויח, ולכן הוגן הדבר שישתף ברווחיו את המלווים שאפשרו לו את הצעד הראשון, כל זאת בהתאם להסכם.

להיפך, הם רואים חוסר הגינות בכך שברגע שהתאפשר לנתבע הוא ניסה לעצור את ההלוואה שלהם על פי ההסכם.

לטענתם הסכום ששולם היה בעיקר על חשבון הריבית שהיה חייב להם ואילו שאר הסכום- 37,500$ נותר חוב והמשיך לצבור ריבית (כך בכתב התביעה), או לחילופין, יש לראות את הסכום ששולם – שחלקו קרן וחלקו ריבית (כך טענו בדיון). לדבריהם הם לא שמעו ממנו דבר על כך שהתשלים הוא פירעון קרן החוב, והיה ברור להם שהנתבע  מחזיר חלק מהכסף על חשבון הריבית.

כמו כן לטענתם, פרשנות החוזה הוא שהם זוכים לרווחים "בריבית דריבית", דהיינו שגם החוב של סכום הריבית הופך לקרן וצובר גם הוא ריביות. וכן כל שנתיים נוספות הריבית  מצטברת שוב, הופכת להיות קרן ומחייבת גם היא בריבית נוספת, על פי חשבון של 100% ריבית על הקרן.

לדבריהם סכום החוב הנותר צמח מחוב של 37,500$ ב2006- לסכום של  165,188$. אך הם מוכנים ללכת לקראת הנתבע, להפחית את הסכום ולהסתפק רק ב-400,000 ₪.

לסיכום, התובעים מעמידים את סכום התביעה על סך של 400,000 ₪.

ג.       טענות הנתבע

לטענת הנתבע הוא עמד בהסכם ההלוואה בהשיבו לתובעים את הקרן לאחר כשנה וחצי. באותה עת, לא היו לו רווחים בפרוייקט. לפיכך, עם השיבו את הכספים היה פטור מכל תשלום נוסף. אלא שלפנים משורת הדין, הוא תכנן לשלם להם את הריבית אם וכאשר יישא הפרוייקט רווחים, והתשלום התעכב עד לתקופה שאכן הפרוייקט החל לשאת רווחים.

הוא טוען, שבעת שהשיב 50,000$, הפרוייקט היה עדיין במצב שאין בו רווח, כיוון שהעסקה לא יצאה אל הפועל, והאפשרות להפסד כל ההשקעה היתה גדולה. הקרקע נרכשה רק כחצי שנה לאחר השבת ההלוואה, ואחר עליות ומורדות במשא ומתן כאשר הספקות היו רבים לאורך כל הדרך. ההלוואה הוחזרה בשלב מוקדם יותר, כשנכנס משקיע שנכון היה להעמיד את כספו בסיכון רב והיה מוכן להעמיד סכום גדול בהרבה ששימש זמן רב לאחר מכן למימוש העסקה. חלק מההסכם איתו היה הלוואה שתוכל להחזיר למלווים קודמים את כספם. התובע טוען שהחזיר את הכספים למלווים (וכן למלווים אחרים), על מנת 'לנקות את השולחן'.

לדבריו הוא אמר בבירור שסכום זה הוא עבור החוב. גם הסכום שניתן על ידו תואם באופן מדוייק 50,000$ שהם סכום הקרן, ולדבריו מוכח מכך שסכום זה ניתן בוודאי עבור הקרן של החוב.

כך שטענתו היא כפולה. הוא לא היה חייב את הריבית באותו הזמן, וממילא גם לא שילם אותה אלא רק את הקרן ועל כן בוודאי שלא צבר ריבית על הקרן מעבר לריבית אותה הוא שילם בפועל מרצונו הטוב.

ד.      דיון

1. פרשנות החוזה:

התובעים הסבירו שעל פי ההסכם מדובר על תמורה גדלה והולכת, באופן שבו הופכת הריבית לקרן שנושאת גם היא ריבית, אינה מבוססת בהסכם. אף שניתן ליצור ריבית דריבית בהיתר עיסקא (ט"ז יו"ד קעז,לא ברית יהודה לח,לב), הדבר צריך להיות מפורש בחוזה.

בסעיף התמורה (4) נקבע כי התובעים יהיו זכאים לתמורה כדלקמן:

4.1  סכום זהה לסכום ההלוואה שהועמדה, דהיינו 100% רווח על ההלוואה שישולם מרווחי צד א' בפרוייקט בגין העמדת ההלוואה לתקופה של 24 חודש.

ובסעיף 4.3 נקבע כי:

במידה ותקופת העמדת ההלוואה תפחת או תעלה על התקופה הצפויה של 24 חודש, יוגדל או יופחת תגמולו של צד ב' באופן פרופורציונלי.

אין בסעיפים אלו רמז על תמורה בצורה של ריבית דריבית. גם לא נעשה שימוש במונחים של ריבית, שאולי בהם מקובל לפרש את ההסכמה לכך שגם הריביות תשאנה בריביות נוספות. אך לא כך נוסחה התמורה בהסכם זה.

לסיכום, בית הדין לא מצא בחוזה חיוב בדרך של "ריבית דריבית".

2. הגדרת רווחי העסקא

באשר לתשלום הריבית עצמה, ראשית יש לדון במקרה של כספים שניתנו בהיתר עיסקא ועיסקה זו לא הניבה ריווח. שאלה זו נידונה רבות בהקשר להלוואות הניתנות על ידי הבנקים לאנשים לצורך קניית דברים שאינם מניבים ריווח (ראה ברית יהודה פרק לח הערה יח באריכות וכן בהערה ו) ובשו"ת חלקת יעקב (יו"ד עד) כתב שעצם נתינת ההלוואה לצורכו של הלווה היא ההנאה הגדולה ששוויה הוא הריווח של העיסקא.

אמנם במקרה דידן העיסקה מיועדת לדבר מסויים שמרווחיו אמור להיות התשלום. והשאלה העולה היא האם אכן יש ריווח מהעסקה?

בכתב התביעה טענו התובעים כי כבר בתקופת השבת הכספים בסכום של 50,000$ "הפרוייקט מומש חלקית".

התובעים לא חזרו על טענה זו בדיון. אך חשיבות הטענה בכתב התביעה היא דווקא בכך שמדברים אלו עולה, שגם להבנת התובעים אם בעת ההשבה לא זכה הנתבע לרווחים – הם אינם זכאים לתמורה שניתנה להם על פי החוזה.

בבית הדין התברר שאכן לא ניתן היה להגדיר את הפרוייקט כרווחי בעת השבת הכספים, גם לדעת התובעים, ממילא בעת שהשיב התובע את הכספים, כפי הנראה עמד בדרישות על פי החוזה באופן מלא, ולא היה חייב בתשלום הרווח.

לכאורה יש לטעון שעל פי היתר העיסקא המופיע בחכמת אדם (קמג) בירור הטענה שלא היה ריווח או שהוא פחות מהסכום שנקבע כשותפות ברווח יכול להיעשות רק על ידי שבועה חמורה שישבע הלווה, וכן הנוסח כולל הודאה של הלווה שהיה ריווח. אם כן לכאורה, יש להניח שהנתבע הרוויח גם בנדון דידן. אך במקרה שהמלוה יודע שלא היה ריווח בעיסקא זו אין לו היתר להשביע לדעת הרבה פוסקים (ראה ברית יהודה פרק לח הערה ו, וראה גם שו"ת חלקת יעקב (יו"ד פב) שעמד על החילוק בין המקרה הזה להלוואה ללא מטרת ריווח וכן כותב בשו"ת אגרות משה יו"ד ב,סב-סג). על כן, כיוון שהדבר אינו במחלוקת, בית הדין דן על פי הקביעה שבאותה עת, לא היה ריווח בעסקה.

התובעים הוסיפו וטענו שמכיוון שהסכום שהם נתנו הניע את גלגלי העסקה יש מקום להגדיר את הרווחים שנוצרו לאחר תקופת ההלוואה כרווחים על העסקה לעניין זה. טענה זו אינה נראית הולמת את לשון חוזה ההלוואה כפשוטו, וכידוע "יד בעל השטר על התחתונה (שו"ע חו"מ מב,ה). אך בלאו הכי אין אנו נדרשים להכריע בה שכן הנתבע אכן התחייב לשלם את הריווח  על ההלוואה לפי הזמן בו היא ניתנה, ועשה זאת.

לסיכום – בית הדין מקבל עובדתית את הטענה שהעסקה טרם השיאה רווחים בעת השבת ההלוואה. נכונותו של התובע לשלם רווחים עד לעת השבת ההלוואה – על בסיס רווחי העתיד, מייתרת את הדיון האם הוא חייב בתשלום זה מן הדין.

3. גביית החוב עבור הקרן או הריבית

התובעים טענו שגביית הכסף על ידם הייתה עבור הריבית ועל כן נותר חוב של חלק מהקרן והוא המשיך לשאת ריבית על פי התחשיב של ההסכם. צריך אפוא לדון בשאלה כיצד מבררים על מה הייתה הגבייה של התובעים. בעניין זה עלו בבית הדין שתי גישות:

א. הריבית מסופקת ועל כן הגבייה היא מהחוב המבורר שהוא הקרן

לדעה אחת, גם אם נפרש את החוזה שעל הלווה, לשלם את התמורה גם אם בעתיד הרחוק יזכה הפרוייקט להצלחה ולרווחים, עדיין, אם משיב הנתבע את כספי ההלוואה בשעה שאין רווחים ברורים – אין כל הגיון שסכום שספק אם חייב הלווה – ישא ריביות.

על כן, התובע השיב את כספי ההלוואה במלואם, ולכל היותר עמד עליו הסכום שנקבע בחוזה כתמורה, כחוב מסופק, שיתברר בעתיד אם קיים או שכלל אינו קיים.

להרחבת העניין נאמר, שעל פי ההלכה, כאשר חייב החייב שני חובות כלפי הזכאי, הזכאי הוא בעל הזכות לקבוע עבור איזה מהחובות יתקבל תשלום אותו משלם החייב. שכך נפסק בשו"ע חושן משפט סימן פג  סעיף ב:

"אם הלוה מודה בשתי הלואות, ושתיהן עבר זמנן, ונתן לו מנה, סתם, ולא פירש והמלוה אומר שרוצה לחשוב אותם בפרעון החוב שאין לו כח על הלוה כל כך, ובאחרת יש לו כח יותר, כגון שיש לו ערב, והלוה רוצה לחשוב אותם בפרעון המלוה שיש לו בה ערב, כי אומר שלאותה נתכוין, אין שומעין לו (טור ס"ג בשם בעה"ת)".

והוסיף הרמ"א:

"ואפילו אומר בפירוש: לא אפרע לך אלא מחוב פלוני, והמלוה אומר: לא אקבלם אלא מחוב אחר, הדין עם המלוה. הגה: ואפילו שתק כשקבלם, יכול אחר כך לומר: מה ששתקתי כדי שתתן לי המעות, ולא אקבלם רק על חוב אחר (ר"ן פ' הכותב)".

לכאורה אם כן, זכותם של התובעים לקבוע שיש לקבל את הסכום עבור התמורה ולא עבור ההלוואה.

אך מדיוק לשון השו"ע עולה, שזכות זו היא דווקא אם הגיע זמנם של שני החובות. וכך כתב בעל קצות החושן (חושן משפט סימן פג ס"ק א):

"ואם החוב שיש עליו ערב [דהיינו אותו מבקש הלווה לפרוע] כבר עבר זמנו, והחוב שאין עליו ערב עדיין לא הגיע זמנו אין המלוה יכול לומר מחוב שאין עליו ערב קבלתי כיון דעדיין לא הגיע זמנו ובע"כ צריך לקבלם על החוב שעבר זמנו".  

קל וחומר הדברים, שאין לטעון שהתקבלו כספים על חשבון חוב מסופק, בעת שיש חוב וודאי בין הנתבע לתובעים.

לאור העובדה שהסכום שולם עבור הקרן, וכפי שהסברנו לעיל (סעיף 1), אין בחוזה ביטוי למציאות של תמורה על עיכוב בתשלום התמורה, גם אם היה עיכוב בשלב כלשהו של תשלום התמורה, אין בסיס לחיוב נוסף.

ב. אין עדיפות לגביית הריבית מהקרן, אף שחיוב הרווח אינו מסופק.

לפי דעה שנייה, אין להתייחס לחיוב תשלום הריווח כחיוב מסופק, ולמרות זאת, בנדון דידן, מתקבלת עמדת הנתבע שהשבת הכספים הייתה עבור הקרן. מכיוון שהלווה הסכים לשלם את הריבית והייתה דעתו לשלמה, והדבר אף מותר לו מן הדין כמבואר בפוסקים (חכמת אדם קמב, י וראה ברית יהודה פרק לח הערה ט), הרי שהיה ברור לתובעים שהכסף יגיע אליהם ושהלווה מתכוון לשלם וכפי שהוא עצמו הודה שאמר להם כמה פעמים שישלם, אין מקום להתייחס לתשלום הריבית כחיוב מסופק.

אמנם, לשיטת התובעים עצמם, שגם הריבית נושאת ריבית כמו הקרן, לא הייתה להם שום עדיפות מבחינתם בגביית הריבית על פני הקרן. במקרה המובא ברמ"א (פג,ב) על פי הר"ן (כתובות מב,ב בדפי הרי"ף ד"ה סיטראי) מדובר על מלוה הטוען שגבה דבר שיש לו עדיפות לגבות מסיבות שונות, ואזי הוא נאמן לטעון שהגבייה הייתה דווקא עבור דבר זה. ונראה שדוגמא זו היא אינה מקרית, שכן אם היה המלווה מעדיף באופן אקראי הלוואה אחרת מאשר הלווה, בלא טעם לעדיפות זו, לא היה נאמן לטעון על כך למפרע. ממילא נראה שטענתם כיום שהייתה להם עדיפות לגבות דווקא את הריבית קודם אינה מסתברת.

אף שסברה זו מחודשת (ואינה מוכרחת בלשון הר"ן והרמ"א) הרי שבשים לב לכך שסכום ההחזר היה שווה באופן מדוייק לסכום ההלוואה. כמו כן לטענת הלווה הוא גם דיבר על כך שזהו סכום ההלוואה ומעולם לא התווכחו איתו, למרות שהתובעים מכחישים כעת ששמעו ממנו דברים כאלו בעבר. אף שהתנאי של הר"ן והרמ"א הוא שהייתה שתיקה של המלוה בעניין בשעת הקבלה, ועל כך אין לנו טענה של הלווה שלא היה במקום בשעת הפירעון אלא שלח את אביו בכדי לפרוע עבורו.

על כן נראה שאי אפשר כיום לבוא ולטעון שלא הייתה זו גבייה של ההלוואה כי אם של הריבית. מסתבר שגם לנאמנות זו צריך להיות בסיס הגיוני ואחיזה במציאות. ומצאתי בשו"ת דברי שלום (רש"י מזרחי, חו"מ א):

"ונ"ל שאף לד' הר"ן דוקא שאמר מיד אחר שתפס שבשביל חוב אחר תפסם, דבכה"ג הוא דאיכא למימר מאי דשתק לאו משום אודויי אודיי ליה אלא כדי לתפוס הוא דשתק, אבל אם עבר זמן משתפסם אינו נאמן לומר שתפסם עבור חוב אחר, אלא אמרינן דשתיקתו כהודאה היא".

(לגבי מה שכתבו בעניין זה בפד"ר ירושלים יא, עמ' ק והוכיחו מדברי שו"ת מהר"ש הלוי יז שהמלווה יכול תמיד לקבוע עבור מה ניתנה ההלוואה, נראה שזהו דווקא במקרה שמלכתחילה הדבר לא נתברר וכדוגמת המקרה המובא שם שערב שילם חלק מסכום שהיו חייבים שני לווים ולא בירר עבור מי שילם, אך אם מלכתחילה שילם הלווה עבור חוב מסויים ובירר זאת, נראים דברי מהר"ש הלוי שאין לאחר מכן נאמנות למלוה להחליף ובכך כפי הנראה הסתפק המהרי"ל דיסקין המובא אצלם ונטה לומר שאין נאמנות, ואף אם לא ראה את דברי המהר"ש הלוי אין סתירה בין הדברים ולא ניתן לומר בקלות "נעלמו ממנו" דברי מהר"ש הלוי ולדחות את דבריו).

לסיכום דעה זו, מכח ההשבה המדוייקת של 50,000$, ניכר שהנתבע התכוון להשיב את הקרן. על פי עמדת התובעים שההלוואה זוקפת רווחים בריבית דריבית אין עדיפות לגביית הריבית או הקרן, וכיוון שהתובעים לא טענו שגבו את הכספים ככספי ריבית אלא לאחר זמן, מתקבלת עמדת הנתבע שהשבת הכספים היא עבור הקרן. על פי הכרעת בית הדין פרשנות ההסכם היא שאין תשלום "ריבית דריבית" – וממילא אין מקום שיתרת החוב (עבור הרווחים) תשא ריבית נוספת.

ה.     החלטה

1. תביעת התובעים נדחית.
2. בית הדין לא דן בפרטי התשלומים, כיוון שהנושא לא עלה על ידי התובעים.
3. אין צו להוצאות.
4. פסק הדין ניתן ביום כ"א באב תשע"א, 21 באוגוסט 2011.