קבלן שלא השלים מלאכתו

יז בטבת תשע"ב

12 בינואר 2012

תיק מס' 71072

פסק דין - קבלן שלא השלים מלאכתו

  בעניין שבין

א.      העובדות

בתאריך 24.8.10 חתמו התובע, שהינו בעליה של דירה, והנתבע, שהינו קבלן שיפוצים, הסכם לתוספת בניה ושיפוץ הדירה.

לאור היקפו של השיפוץ, התובע ומשפחתו עזבו את הדירה וגרו בדירה חלופית בשכירות וכן פינו חפצים שלהם מן הדירה.

בהסכם שהוגש, נקבעו העבודות לביצוע, והסכם לתשלום, שעמד על: "225,000 ₪ לא כולל מע"מ (מתוך זה סך של 50,000 ₪ עבור פיקוח, כוללים מע"מ).". בהסכם זה לא מצוין תאריך סיום העבודה.

במסמך 'נספח להסכם' החתום על ידי שני הצדדים, נקבע תאריך סיום לעבודה – 26/11/10. וכן מנגנון פיצוי על עיכוב בסיום העבודה: "כל חריגה מתאריך סיום הבניה ישלם הקבלן כ-5,000 ₪ + הוצאות לחודש עבור שכירות דירה בלי צורך להביא מסמך כל שהוא. הסכום הנ"ל יקוזז מתשלום שהקבלן אמור לקבל".

הנתבע לא סיים את העבודה במועד שנקבע. לאחר תקופה ביקש התובע מן הנתבע לעזוב את הדירה, ושהוא ישלים את המלאכה באמצעות קבלנים אחרים.

ב. טענות התובע ותביעותיו:

את טענות התובע ותביעותיו, ניתן לחלק למספר היבטים:

איחור בהשלמת העבודה, שגרם לשהייה ארוכה מחוץ לבית. על פי ההסכם, נקבע סכום של 5,000 ₪ לחודש.

השלמת עבודות הבניה, אותן חייב היה הנתבע להשלים על פי החוזה. התובע שילם הוצאות אלו מכיסו.

לטענת התובע ישנם תשלומים רבים ששילם במהלך הבניה, שהיו מוטלים על הנתבע.

לטענתו, סך התשלומים ששילם הוא:

ב.      טענות הנתבע:

הנתבע חולק על משך הזמן בו איחר בהעמדת הדירה, ולטענתו המדובר בתקופה קצרה הרבה יותר, אם כי לא ידע לתארך את הדברים. הוא טוען, שכשסיים את העבודות, הראה לנתבע ולאשתו את הדירה, ואז קיבל רק רשימה קצרה של ריג'קטים, אותם תכנן לבצע. על כן, למעשה הדירה היתה מוכנה תקופה ארוכה לפני שהנתבעים נכנסו בפועל.

ביחס להשלמת העבודות – הוא מודה שהיו כמה דברים שצריך היה להשלים, אך בדיון חלק על הרבה מן הפרטים אשר לטענתו לא היה מחוייב בהם על פי החוזה, ולכן אם נעשו – אין זה מחובתו לשלם עליהם.

בנוסף, גם על התמחור של השלמת העבודות, הוא חולק מכל וכל. לטענתו, נלקחו מן התובע סכומים לא סבירים עבור חלק מן העבודות. לטענתו, הסכומים צריכים להקבע על פי 'מחירון דקל', שהוא המחירון הסטנדרטי לעבודות בניה, בו נקבע מחיר סטנדרטי על פי היקף העבודה.

לגבי קיזוז הוצאות שנעשו על ידי התובע- הוא חולק. לדוגמא, ביחס לדלת, התובע החליף דלת וקנה דלת יוקרתית. בחישוביו, "זיכה" התובע את עצמו בסכום של 2,000 ₪ עבור הדלת. לטענת הנתבע העלות שלו לדלת סטנדרטית הוא כ400 ₪ בלבד, וזה הסכום שניתן לזכות בו את התובע בלבד.

כמו כן, לטענתו, התשלום לרצף הסיני הוא מוגזם, וגם הוא שילם לרצף הסיני. הוא לא מבין למה שולמו לו 5,000 ₪.

בנוסף לאמור, טוען הנתבע שביצע מספר תוספות שלא נקבעו בחוזה, עליהן נדרש התובע לתוספת תשלום.

הנתבע הגיש פירוט של התוספת שביצע.

תמצית העבודות הנוספות:

·         הריסת 2 קירות , ובניית קירות חילופיים.

·         חציבת פתח בתקרת הבטון, בגודל 60*60.

·         פתח בקיר בלוקים ובניית פיר מבלוקים.

·         הרחבת שטח התוספת.

·         מע"מ על ה50,000 ₪- פיקוח.

הסכום הכולל של העבודות הנוספות, בעניינן טוען התובע הוא 14,057 ₪ ובנוסף, 8,000 ₪ מע"מ.

נציין שבדיון, הודה הנתבע על חלק מן העבודות הנוספות.

ביחס לקיר (קיר אחד), הודה שצריך לשלם.

ביחס לפריצת חור בתקרה – הודה שנעשתה עבודה זו, אך טען שהשכנה שילמה לנתבע.

ביחס לתוספת בחדר של הילדה – טען התובע שבמהלך העבודה, אמר הנתבע שיעשה עבודה זו ללא תמורה.

ג.       דיון
בפתיחת הדברים, נבהיר, שכלל גדול בדין הוא – המוציא מחבירו עליו הראיה. על כן, בבוא בית הדין להכריע בתביעות, חובתו לוודא שהטענות מבוססות על ראיות, ואל לו להסתמך על טענות הצדדים בלבד.

בית הדין פנה לצדדים כמה וכמה פעמים, בבקשה לספק ראיות בנושאים הנדונים, ובשל כך התעכב מתן פסק הדין, והוא ניתן כעת, כאשר ברור כי הצדדים, ככל הנראה, נואשו מהאפשרות לספק ראיות נוספות.

ד.      הכרעת בית הדין לפי סעיפי התביעה וההגנה.  

1.      תשלומים ישירים

התובע הביא ראיות ברורות על תשלומים בסך של 193,000 ₪.

לטענתו, שילם עוד 5,000 ₪ לנתבע ללא קבלת קבלה. הנתבע הכחיש תשלום זה. התובע לא הביא ראיה נוספת בעניין.

2.      תקופת העיכוב.

התובע טען שנכנס לדירה ב1/4/2011, אך לא הביא ראיות ישירות למצבה בזמנים שונים.

הנתבע הודה שהיה איחור, אך לא ידע בכמה זמן. הוא הסביר את העיכוב בריצוף, בכך שהיה חורף קשה, ולא ניתן היה לרצף בגג בשל הגשמים האינטנסיביים. בנוסף טען, שהדירה הייתה מוכנה ברמה סבירה קודם שהתבקש לצאת מהמקום.

התובע לא הוכיח שבין הרגע בו עזב הנתבע את דירה לכניסה, היו עבודות משמעותיות הכרחיות שלא נעשו. להיפך, נראה היה שעיקר השלמת העבודה נעשתה לאחר הכניסה לדירה. על כן, יש מקום לטענת הנתבע שניתן היה להיכנס לדירה זה מכבר, לפני ה1/4.

ממסמך פירוט התשלומים שהוגש לבית הדין על ידי התובע, עולה שהריצוף נעשה בתאריך 10/1/11 (מועד התשלום לסיני), והדלת הותקנה ב19/1/11. מסמך זה נרשם כפי הנראה תוך כדי עבודה (לפי תומו של התובע), וגם הנתבע לא חלק עליו בהיבט של התאריכים. למעשה, הודה הנתבע בדיון בתאריך זה כתאריך שנעשה בו הריצוף והותקנה הדלת, ועל כן יש כאן הודאת בעל דין שהריצוף לא היה מוכן עד לתאריך 10/1/11, והדלת ב19/1/11 , וממילא הדירה בוודאי לא היתה מוכנה לכניסה.

בית הדין דוחה את הטענה של הנתבע שהעיכוב היה בשל גשמים. הנתבע התחייב על מועד להעמדת הדירה, כאשר היה ידוע לו שיתכנו גשמים בתקופה זו. הגשמים שירדו לא היו בלתי סבירים יחסית לעונה, ועל כן היה עליו למצוא את התאריכים המתאימים לריצוף, כך שיוכל לעמוד בתאריך אליו התחייב.

ברור מהראיות שהובאו, כי העיכוב הוא לכל הפחות חדשיים, והמשמעות היא – שבסעיף זה הנתבע חייב לפחות ב 10,000 ₪.

[אכן, הסברא נותנת עוד כשבועיים של התארגנות, אך בשלב זה אנו סוקרים רק את הסכומים עליהם יש ראיה ברורה]

יצויין, כי לו היה בית הדין דן כאן אך ורק בתביעה זו, הרי היה צריך לחייב את הנתבע בכל הסכום. באשר יש כאן הודאה במקצת, ומאידך הנתבע אינו יכול להישבע, כי טען בדיון שאינו זוכר במדוייק את התאריך שבו סיים את העבודה והביא את הדירה למצב שניתן להיכנס אליה. מצב כזה מתואר בגמרא כ"עסק שבועה – ומתוך שאינו יכול להישבע משלם" (ב"מ צז ע"ב, וראה שו"ע חו"מ סי' עה, וכן סי' צ סע' י, וסי' רח"צ סע' א).

אך מכיוון שיש לנתבע כאן טענת "יש לי בידך כנגדו", דהיינו, הנתבע למעשה אינו מודה שהוא חייב אפילו שקל אחד, מכיוון שלטענתו לא שולם לו כל הסכום, וכן עליו לקבל תשלום עבור תוספות בנייה, כפי שנביא בהמשך, אין כאן למעשה הודאה במקצת. בשלב הסיכום נראה, כי למעשה אין אפשרות להווכח כי יש כאן חוב כלשהו, לכל אחד מהצדדים.

3. העבודות שהיה על הנתבע להשלים

התובע דרש סכום של 20,000 ₪ , וגיבה דרישה זו בקבלות ששילם ל'א' עיצובים'.

בעניין זה, לא הביא התובע ראיות ישירות. נציין, שהנוהג במצבים כאלה הוא לצלם את הדירה על מנת שניתן יהיה להוכיח כמה העבודה לא הושלמה ולתת לבעל מקצוע אובייקטיבי להעריך את היקף העבודה שנותרה.

התובע לא צילם את הדירה עם עזיבת הנתבע וכך נוצר מצב בו לא ניתן לעמוד על העובדות לאשורן.

מאידך, הנתבע לא חלק באופן מוחלט על כך שהיו עבודות להשלים. לגופם של דברים, הוא חלק על התמחור הגבוה, ועל חלק מן העבודות שלטענתו לא היו נדרשות, או לא היו חלק מן החוזה. (פירוט בפרוטוקול).

נציין, שביחס לשני המרכיבים המרכזיים בתמחור (במסמך שכותרתו: "הנדון: הצעת מחיר"), טען הנתבע שאינו מחויב על פי חוזה בצביעה צבע חוץ נגד מים – שתי שכבות – בסך של 8,000 ₪. וכמו כן, שהקיר היה בגימור מספק מבחוץ, ועל כן אין מקום לחיוב בסך של 4,800 ₪ עבור צמנט בורד (ובנוסף טען שהפתרון של חיבור צמנט בורד מאוד מסוכן).

מאידך, למרות דרישת בית הדין, הנתבע לא התייחס באופן פרטני לכל אחת מהעבודות הנטענות, ולא הגיש הערכת שיווי של העבודות על פי מחירון דקל.

אי הגשת ראיות במקום שהדבר ניתן מהווה בעיה, כדברי איסי בן יהודה "הא יש רואה יביא ראיה ויפטר" (ב"מ פג), ומכיוון שבידו להביא ראיה, ולא הביאה, הרי ניתן לחייבו לשלם.

אמנם, הדברים אמורים במקרה שבו יש כבר חיוב שבועה, אך הדבר בהחלט משמש עילה לפשרה בנדון. שוב, אילו היה ברור שניתן לחייב בתשלום, הרי שהיה מקום לבית הדין לקבוע סכום כפשרה לפי שיקול דעתו, אלא, כפי שכבר אמרנו, נראה שהמצב רחוק מאד מכך.

[אכן, במצב כזה בסמכות בית לחייב גם על פי אומד הדעת סכום חלקי – כשליש הסכום הנתבע; אך כפי שיתבאר להלן, אין מקום לכך שכן הפער בין הסכום שהוכח ששולם לסכום שעומד לזכות הנתבע על פי החוזה גדול.]

4. דוח עיריה

בית הדין מקבל שיש לזכות את התובע בסכום המלא של דו"ח העיריה על אי פינוי פסולת 660 ₪

5. תשלומים שביצע התובע במהלך העבודות, על חשבון הנתבע

לטענת התובע, ביצע תשלומים שהיו מחובתו של הנתבע בסך של 11,000 ₪

בסעיף זה, נכלול גם את הסכום של 5,000 ₪ אשר לטענת התובע שילם לפועל הסיני.

בעניין הכסף ששולם לסיני, מקבל בית הדין את טענת הנתבע, לפיה לא היה על התובע לשלם. גם על פי החוזה המצב היה כך. התובע לא היה המעסיק של הסיני, וטענתו "הייתי בלחץ" שנשמעה בדיון בעייתית מבחינה משפטית.

דבר זה מקביל בהלכה למצב בו שילם לווה לאשתו ולבניו של התובע, שאם אין האשה "נושאת ונותנת בתוך הבית" הרי אין הדבר נחשב כפרעון (ראה רמב"ם הל' טוען ונטען פרק ו הל' א, חו"מ סי' עה סע' א, ובנו"כ שם). ברור ופשוט שהסיני אינו אמון על הנתבע כנמען הולם לפרעון, ועל כן שגה התובע ששילם לו, אף אם נאמין לטענתו בעניין זה (שלא הוכחה). על כן מזכה בית הדין את הנתבע מתשלום זה.

לגבי הדלת, מקבל בית הדין את טענת הנתבע, שיש לתמחר אותה בסכום של 400 ₪ בלבד. לא מדובר בדלת כניסה עיקרית לדירה, אין לראות כמובן מאליו התקנת דלת פלדלת. אילו מדובר היה בדלת כניסה, הרי שכאן מנהג המדינה היה לטובת התובע. לפיכך אנו מוחקים מהסכום שנטען ששולם עוד 1600 ₪.

על כן מחייב בית הדין את הנתבע, על פי סעיף זה, בסכום של 4400 ₪.

6. סיכום

נסכם את תביעות התובע ונציין אלו תביעות הוכחו:

התובע טען כי הסכום הכולל את מה ששילם, הפיצוי שמגיע , והשלמת העבודות עומד על סך של 259000 ₪, ולאור זאת תבע 34,000 ₪.

בפועל, הוכח כי שילם                            193,000 ₪

כפיצוי על איחור הוכחו              10,000 ₪.

על השלמת הבנייה הוכחו כ                  4,000 ₪.

על הוצאות נוספות, ודוח                       4,660 ₪.

סה"כ הסכום המבוסס על ראיות כ         212,000 ₪

לא נכנסנו כאן לחישוב מדוקדק. נקל לראות, כי התובע רחוק מאד מלהוכיח כי עמד בתשלום על פי ההסכם – 225,000 ₪ .

בנוסף, כפי שנפרט בסעיף הבא, ישנם 3,200 ₪ תוספות (ריצוף וקיר) שאינן כלל במחלוקת.

על כן, גם אילו היינו נכנסים לקבוע פשרות ולאומדנים לא מבוססים – (אותן ציינו במהלך הפסק לעיל), לא היינו מגיעים לסכום של 16,200 ₪ נוספים לחיוב הנתבע, המכסים את התחייבויותיו של התובע, ובוודאי שלא את תביעות הנגד של הנתבע אשר יש לקבל את חלקן, וכדלהלן.

7. תשלום לנתבע עבור תוספות.

כאמור, התובע דורש סכום של 14,057 עבור תוספות.

התובע הודה בכך שהנתבע ביצע עבודות נוספות.

ביחס לקיר הנוסף, הסכים לשלם 1,000 ₪.

ביחס לחור בתקרה, טען שהשכנה שילמה עבורו. הנתבע הביא מכתב מן השכנה בו היא מודיעה שלא שילמה על העבודה.

בדיון הודה על חיוב של 2,200 עבור תוספת ריצוף.

התובע גם לא חלק על העובדה שנעשתה עבודה של בניה נוספת על מנת למנוע הצטברות מי גשמים בעליה לחדר המדרגות.

בשאלת התמחור של עבודות אלו, אילו היה לדבר השפעה על פסק הדין, היה בית הדין מסתייע במומחה, אלא שלאור שאר ההיבטים של פסק הדין, אין צורך בהסתייעות מומחה אשר תעלה לצדדים כסף מיותר.

אין ספק, שהעלות של העבודות הנוספות, אינה פוחתת מ 5,000 ₪.

אך כפי שכבר ציינו, כאן נכנסת תביעת התובע לתקפה, ואנו רואים כי לא ניתן לחייב כאן מי מהצדדים בתשלום, מחוסר ראיות מספיקות.

8. תביעת המע"מ

הנתבע דורש 8,000 ₪ מע"מ על 50,000 שכרו כמפקח.

התובע טוען שהוא דורש כנגד סכום זה קבלה (כמובן, סכום זה יקוזז מן התביעה, לטענתו).

לא ברורות טענות הצדדים בעניין, ועל כן נפסוק על פי לשון ההסכם. על פי לשון ההסכם הסכום של 50,000 ₪ הוא כולל מע"מ.

על פי זה, מחויב הנתבע להעביר לתובע קבלה על סכום של 50,000 ₪, כאשר המע"מ מגולם בתוכה ואין בסיס לתביעה של סכום נוסף עבור המע"מ.

ה.     החלטה

התביעות נדחות.

אין לחייב מי מהצדדים בתשלום כלשהו, מחוסר ראיות.

פסק הדין ניתן ביום חמישי יז בטבת תשע"ב 12 בינואר 2012.