תשס"ד/4
התובע: א', בשם אמו, נהגת הרכב שנפגע.
הנתבע: ב', נהג הרכב הפוגע.
בנושא: פגיעה ברכב.
התובע: אמי נסעה לפני מספר חדשים לחברון, המחסום שלכיוון המערה היה סגור והיא פנתה לכיוון חברון, היתה לה טרמפיסטית ברכב והיא ביקשה לרדת שם. היא עצרה על הכביש, ואז ב' שנסע מאחור פגע ברכב שלה, ועלות התיקון היא 2,000 ש"ח, ואמי תובעת ממנו את דמי הנזק.
הנתבע: אני מודה שנסעתי אחריה אבל היא עצרה באופן פתאומי מבלי לידע אותי, ולא יכולתי לבלום. ניסיתי לשבור שמאלה, ולכן פגעתי רק בצד של הרכב אי אפשר להטיל עלי את כל האחריות, איני סותר את דברי התובע בנוגע לעלות הנזק, מקובלים עלי הנתונים.
ע"כ עיקר הטענות הצדדים חתמו על שטר בוררות.
מצאנו בתלמוד בבא-קמא ל"א ע"א נושא דומה. שני קדרים שהיו מהלכים זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון הראשון חייב בנזקי השני. ונחלקו בגמרא שני אמוראים, לדעת רבי יוחנן מפני שהיה לו לעמד ולא עמד, ורב נחמן סובר שאפילו אם לא היה יכול לעמוד היה לו להזהיר, נמצא שלכל דיעה אם לא היתה לו האפשרות לידע את השני או לעמד זה נקרא אונס והוא פטור. להלכה נחלקו הפוסקים המחבר פוסק כרבי יוחנן בשו"ע חו"מ סימן תי"ג סע' א', והרמ"א כרב נחמן.
לכאורה לפי הנתונים האלה האחריות היא על הראשון. אולם לאחר העיון נראה שאין הדברים זהים, בזמננו ישנם חוקי תעבורה ודינא דמלכותא דינא, ולפי מה שראינו החוק מטיל את האחריות על הרכב השני שפגע בראשון, אפילו אם פנסי הבלימה של הראשון היו במצב לא תקין, עליו היה לשמור מרחק שיוכל לבלום בעת הצורך.
בנידון שלפנינו הנתבע ראה שהודלקו האורות, אבל לא היתה שהות בידו לבלום בגלל הקירבה והוא נאלץ לנטות שמאלה חזק, אמנם הנהגת גם מצדה היתה פשיעה שעצרה באמצע הכביש. למרות זאת סבור בית הדין שעיקר האחריות היא על הנוסע מאחור, שעליו מוטלת חובת השמירה של המרחק.
לסיכום: על הנתבע לשלם את הוצאות עלות הנזק בסך 2,000 ש"ח.