שוכר שני בתקופת השוכר הראשון

בס"ד

א' בתמוז תשע"ב

תיק מס' 71107

פסק דין - שוכר שני בתקופת השוכר הראשון

בענין : שוכר דירה לשעבר

(להלן: התובע)

נגד : שוכרת דירה בהווה

(להלן: הנתבעת)

הצדדים קבלו את הח"מ כבוררים הן לדין והן לפשרה, וחתמו על הסכם בוררות כנדרש.

ביה"ד קיים דיון בנוכחות הצדדים.

לא נפרט בפסק הדין כל טענה וכל פרט ופרט שנטענו בפנינו אלא רק את עיקרי הדברים.

העובדות:

         א.         נקדים ונאמר כי הצדדים הינם חברים מזה תקופה ארוכה. ביה"ד מקווה כי פסה"ד ישים קץ לוויכוח שביניהם, והשלום יחזור לשרור בין הצדדים.

         ב.         התובע שכר דירה. חוזה השכירות הוארך עד לתאריך 15.09.11. התובע שילם למשכיר את שכר הדירה לתקופה הנ"ל במלואו.

          ג.          הנתבעת היתה מעונינת לשכור את הדירה עם פינויה ע"י התובע. בעל הדירה (המשכיר) הסכים. התובע והנתבעת שוחחו מספר פעמים בענין תאריך פינוי הדירה ע"י התובע. בסופו של דבר עזב התובע את הדירה בתאריך 31.08.11. הנתבעת קבלה את המפתח לדירה מידי התובע (בהסכמת הבעלים) בתאריך 01.09.11.

         ד.         הנתבעת שכרה את הדירה הנ"ל מידי הבעלים בחוזה החל מתאריך 15.09.11.

         ה.         הנתבעת שילמה אף היא שכר דירה עבור דירתה הקודמת עד לתאריך 15.09.11.

          ו.          התובע השאיר בדירה (בהסכמת הנתבעת) מודם של חברת "הוט". המודם נעלם.

הטענות:

          ז.          התובע טוען כי היות והנתבעת קבלה את את המפתח בתאריך 01.09.11, והיות והוא שילם את דמי השכירות למשכיר עד לתאריך 15.09.11, הרי שהנתבעת חייבת לשלם לו את דמי השכירות לתקופה הנ"ל = 1,750 ₪. לדבריו, הסכמתו לכניסת הנתבעת לדירה בתאריך הנ"ל, היתה רק בתנאי שתשלם לו עבור התקופה הנ"ל.

         ח.         הנתבעת טוענת כי לא היתה חייבת להכנס לדירה בתאריך הנ"ל, היות וגרה בשכירות באותו ישוב וחוזה הדירה שלה הסתיים רק ב15.09.11. לדבריה, תאריך פינוי הדירה ע"י התובע שונה על ידו מספר פעמים, דבר שגרם לה נזק וצער מרובה. ולמעשה היא נכנסה לדירה בתאריך הנ"ל רק בכדי לא לפגוע בסיכום שהיה לה עם חברת ההובלות.

         ט.         התובע טוען כי הסכמת הנתבעת להשארת המודם בדירה מהווה קבלת אחריות שמירה עליו. ומשכך, על הנתבעת לשלם את שוויו = 358 ₪. הנתבעת טוענת כי לא קבלה כל אחריות על המודם,  ואף לא ראתה אותו מעולם. לטענתה, היות שהתובע השאיר את המפתחות למנקה מטעמו, הרי שאין עליה (על הנתבעת) כל אחריות בנדון. לדבריה, אף הצבע, שנכנס לצבוע את הדירה לפניה, לא ראה במקום מודם.

          י.          התובע דורש לקבל גם את אגרת ביה"ד בסך 200 ₪.    
סה"כ התביעה היא לקבלת 2,308 ₪.

דיון:

        יא.        אילו הצדדים לא היו משוחחים ביניהם בנדון – בשאלת התשלום עבור התקופה שבין 01.09.11 – 15.09.11 – היה מקום לדון האם באמת יש כאן חיוב לשלם. ובלשון הפוסקים האם זו "חצר דקיימא לאגרא"? והאם אכן "נהנה"?[1]

        יב.        אולם במהלך הדיון התברר לביה"ד כי הצדדים שוחחו ביניהם בשאלה זו לפני כניסת הנתבעת לדירה. בשיחה זו[2] העלה התובע את דרישתו הכספית הנ"ל. הנתבעת סרבה. התובע אף העלה מעין הצעת פשרה בענין. אולם הצדדים הודו כי לא הגיעו להסכמה.

         יג.         כאשר אדם אינו נכון לאפשר לאחר להשתמש ברכושו בחינם, אין כופין עליו לאפשר זאת, וכך פסק הרמ"א בשו"ע שס"ג, ו:

"אבל לא יוכל לכופו לכתחילה שיניחנו לדור בו, אף על פי דכופין על מדת סדום במקום שזה נהנה וזה אינו חסר, הני מילי בדבר דאי בעי ליהנות לא יוכל ליהנות. אבל בכי האי גוונא דאי בעי בעל חצר ליהנות ולהרויח להשכיר חצירו היה יכול, אלא שאינו רוצה, אין כופין אותו לעשות בחנם"

        יד.        אשר על כן, היות והנתבעת ידעה כי התובע עומד על דרישתו לקבל תשלום עבור התקופה הנ"ל, הרי שהיא חייבת בתשלום שכר הדירה[3].

        טו.        נדגיש עוד, כי במקרה שבפנינו, השיחה שבין הצדדים נסתיימה ללא הסכמה, והתובע אף איים בתביעה לד"ת (ועינינו הרואות שאכן מימש את "איומו"). בדיון בביה"ד עלה, שהנתבעת ידעה (עכ"פ לא היה לה יסוד לחשוב אחרת) כי התובע עומד על דרישתו לקבל תשלום עבור התקופה הנ"ל. אלא שלדעתה דרישה זו היתה לא מוסרית. וא"כ אין יסוד לפוטרה מתשלום.

        טז.       לענין המודם: הנתבעת הסכימה להשארתו בדירה ויש מקום לבדוק האם מעמדה כשומר חינם או כשומר שכר[4].  אך למעשה המודם מעולם לא הגיע לרשותה. בדיון בביה"ד התברר כי מיד כשנכנסה הנתבעת לדירה, שמה לב הנתבעת כי המודם אינו נמצא בדירה.

         יז.         התברר כי ישנה אפשרות שהמודם נגנב עוד קודם שנכנסה הנתבעת לדירה (בזמן הנקיון). ואשר על כן, מעולם לא החלה בפועל "תקופת השמירה" על המודם. 

        יח.        אשר על כן דין התביעה בענין המודם להדחות.

        יט.        בנסיבות הענין, לא ראוי לחייב את הנתבעת בהוצאות (תשלום אגרת בית הדין)

החלטות:

1. הנתבעת תשלם לתובע סך 1,750 ₪ תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.
2. פסק הדין ניתן ביום א' בתמוז תשע"ב. 

והאמת והשלום אהבו

 _______________

הרב אליעזר שנקולבסקי