האם קניית בית כוללת את התנור שנמצא בו

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים עמ' מג-מח

בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ״ל), אב״ד; הרב אריה פרנקל (זצ״ל); הרב אליהו קצלנבוגן שליט"א

פס״ד בטענת קונה בית שהמחיר כולל גם את התנור המחובר בו

הטענות

התובע טוען שהכסף בתור דמי קדימה שנתתי עבור הבית, כלול גם התנור והארון הנמצאים ברשות הדייר והם של התובע, והנתבע טוען שהם לא כלולים בבית, וממילא אין לתובע שום זיקה לתנור והארון, ואם מעונין התובע בתנור והארון ישלם ערכם, לכן כשם שאם הנתבע לא יתן להתובע זכות החזקה בבית מפני שלא עשיתי חוזה אתך ולא נתת לי כסף, אלא יש לך לתובע טענה, תפנה למי שעשית חוזה ולמי שנתת כסף, דא ודאי בורכא היא, ה"ה אם במה שעשה החוזה ונתן כסף דמי קדימה נכלל גם התנור והארון, טוען התובע שהתנור שלי וגם הארון שלי נמצאים אצלה ואין לך שום רשות להוציא את הנ"ל.

פס"ד

א. התנור אם זה חלק מהבית, זה ספיקא דדינא, לכן כיון שהתובע מוחזק ביתרון הכסף, לכן מטעם פשר קרוב לדין, על התובע לשלם לנתבע שליש מערך התנור שישומו שמאים בקחת בחשבון הנתונים של התובע והנתבע. האינסטילציה של התנור ודאי חלק מהבית ואין בזה שום ספק.

ב. הארון, לכאורא דינו כדין התנור, אבל ודאי אין לחייב את התובע יותר משליש.

ג. כל זה אם אין מנהג המדינה בכגון זה, אבל כשיש מנהג או בתנור או בארון, הדין פסוק בזה ברמב"ם ובשו"ע דהולכין אחר המנהג והפסק שלנו בסעיף א וב אין לו שום קיום.

הצדדים בהלכה

מה כלול במכירת הבית?

תנן ב"ב ס"ה א'

"המוכר את הבית מכר את הדלת אבל לא את המפתח וכו' ולא את התנור ולא את הכירים וכו’"

וברשב"ם:

"כללא דמילתא כל תשמישי בית הקבועים מכורין בכלל הבית והמיטלטלין אינם מכורים. את הדלת, דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע", עכ"ל.

ושם, ה"ג:

"לא את התנור ולא את הכירים, דכל הנך מיטלטלין הן וה"נ תניא בתוספתא, ובסדר המשנה גרס מכר תנור מכר כירים ולא נהירא, ואם איתא צריך לאוקמא במחוברת לקרקע" עכ"ל.

וכ"כ בתוס' ד"ה לא מכר לו את התנור, דאיירי בתלושין א"נ אומר רשב"א דאיירי במחובר דסתמייהו מחוברין הן כדאמרינן כלים פ"ה מ"ז וגורר את הטפילה עד שיהא בארץ, אבל אין חיבורו חשוב חיבור, תדע מדמקבלי טומאה, הלכך לא מכר אפילו לר' אליעזר תנור וכירים וכו', ולספרים דגרסי מכר את התנור וכירים צ"ל דחשיב חיבורן חיבור ולא דמו לקבלת טומאה וכו' עכ"ל.

ובסוגיא דשבת קכ"ה א' מתבאר דר' יהודה ורבנן פליגי בהכי, דר"י סבר דמקרא תנור וכירים יותץ טמאים הם ילפי' דאימת מקבל התנור שם תנור, אם הי' מחובר בשעת גמר מלאכתו, היינו בשעת היסקו, כדתנן בפ"ה מ"א מאימתי גמר מלאכתו משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין, אבל אם הי' מחובר בשעת גמר מלאכתו וחל עליו שם תנור לא בטל מיני' שם תנור ואינו נטהר מקבלת טומאה במאי דהסירו מן הארץ, ואפילו תלה אותו בצואר גמל אם לא חתכו או נתצו וזה מרבינן מטמאים יהי' לכם דאפילו הסירו מן הארץ כשהוא שלם שהתנור מקבל טומאה, ורבנן סברי דאפילו באינו מחובר בארץ חל שם תנור, ומרבי' לי' מטמאים יהיו לכם, ויותץ משמיענו דאפילו במחובר לקרקע טמא, וזה חדוש דין בתנור וכירים, דבכל הכלים אם הם מחוברים לא מקבלי טומאה, אבל בתנור וכירים גלי קרא דלא נימא כיון דחברי' בארעא כגופא דארעא דמי, וכן הוא בפי' המשניות לרמב"ם סוף פ"ה ובחיבורו פט"ו ה"ו. ומ"ש רש"י בחומש תנור וכירים כלים המטלטלין הם, ופי' הר"א מזרחי וכן במהר"ל בגור ארי' דכונת רש"י לדמות תנור וכירים כמו כל הכלים דוקא במיטלטל טמא ולא במחובר משום דכל המחובר לקרקע כקרקע דמי, וכתבו שם דתוס' פליג ארמב"ם, ומה מאד נפלאתו על הר"א מזרחי והמהר"ל דנעלמו מעיניהם הבדולחיות סוגיא דגמ' בשבת קכ"ה דבתנור וכירים גלי קרא בהדיא דאף במחובר לקרקע טמא, וזה הביאור בשני תירוצי התוס', דתירוץ הראשון ס"ל דחיבור של תנור לאו חיבור הוא מדמקבל טומאה, וכשיטת רש"י, וה"ט דפעולת התנור הוא אינו משום דמשמש הקרקע, ורק למלאכת גמר צריך הקרקע, אבל לא לשימוש בתנור וכר' יהודה, אבל לרבנן חיבור בקרקע הוי חבור, דזה דין מיוחד בתנור שיטמא אף במחובר, וזה כתירוץ השני שבתוס'.

יוצא מכאן דבתנור שהוא חרס אף שמחובר לקרקע ע"י טיט לתי' הראשון הרי הוא כתלוש ולתירוץ השני אם התנור הי' מחובר לקרקע הוי כקרקע ונמכר עם הבית דכללא הוא כתב הרשב"ם כל תשמישי בית הקבועים מכורים.

ואם התנור לא הי' מחובר בטיט בקרקע אלא ביתדות היא בעיא דלא איפשטא בגמ' ב"ב ס"ט א':

"בעי ר' אלעזר מלבנות של פתחים מהו היכא דמחברי בטינא לא תיבעי לך, דהא מחבר, כי תיבעי לך דנקיטי בסיכי מאי תיקו".

ופירשב"ם:

"דמחברי בטינא מחוברין בכותל אבנים בטיט, דהא מחברי והוו מן הבית עצמו, בסיכי יתדות ונוח לפרק" עכ"ל.

הרי מבואר דאם נוח לפרקן הרי זה ספק אם מכורין בכלל הבית, וממילא הרי זה בחזקת המוכר.

ובנידון דידן בתנור, הגם שהוא מחובר ביתדות וארובה יוצאת מן התקרה ואינו מחובר עצם התנור בקרקע אין זה חלק מן הקרקע, ומכ"ש לפי תי' הראשון שבתוס' שאפילו אם הי' מחובר לקרקע בטיט אין זה חיבור בתנור, אינו מכור עם הבית בתורת ודאי.

והנה בעצם בעי' דר' אלעזר בנקיטי בסיכי, עי' בחת"ס בתשובותיו יו"ד סי' קצ"ח בעיקר הי"ב וז"ל:

"דהרי בע"ז ס"ל לכו"ע בפשיטות כתלוש דמי, והיינו מקרא עצמו מוכח כן, דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אליההם, והנה אותם אלהות שעל ההרים מסתמא נתחברו שם, וקרא צווח ויחזקהו במסמרים בל ימוט, ואפי"ה נאסר, ע"כ בע"ז גלי קרא דכתלוש דמי, וברמב"ם פכ"ו מהל' כלים כתב בפשיטות דקביעות מסמרים הוי חבור, וכתב כ"מ מסברא כתב כן, ולענ"ד מוכח כן דמצינו פשוט בש"ס דבע"ז תלשו ולבסוף חברו כתלוש, והיינו מקרא במסמרים בל ימוט, ואכתי מנלן מחובר בבנין, אע"כ הכל דין אחד, וממילא היכא דהוה בנין כמחובר ה"ה מסמרות" עכ"ל.

ולכאורה רבי אלעזר בעי אי נקיטי בסיכי הוי כמו חברי' בטיט, ונראה דשאני מסמרים מסיכי דמסמרים גלי קרא מסמרים בל ימוט, ודוקא אם נעשו בקבע, שבל ימוט פירושו לעולם הוי כבנין, אבל בסיכי דנוח לפרקן, וכמו שפירש רשב"ם, היא בעי' דר' אלעזר ולא איפשיטא.

ובעצם מסקנת החת"ס בע"ז יש לי הרהורי דברים, דבע"ז לא תלוי כלל אם זה תלוש או מחובר, דאפילו בביצה אם לא זקפה שאין בה תפיסת יד אדם ולא עשאה אדם הרי היא מותרת, וכן במחובר גמור באילן שנטעו לע"ז הרי זו אשירה של תורה, הגם שעכשיו היא מושרשת ומחוברת, אך מכיון שעשאה אדם לע"ז הרי היא ע"ז, דיחוד גרידא לא מהני אלא ע"י מעשה אדם, לפיכך בע"ז שעל ההרים אפילו חזקהו במסמרים בל ימוט נאסר מפני שיחדו אדם לע"ז ע"י מעשה, וה"ה בבתים כיון שבנאו עכו"ם לע"ז הרי הבית נאסר אפילו אם זה מחובר, דלא עדיף מאילן שנטעו לע"ז דודאי הוי מחובר, מ"מ כיון שנטעו לשם ע"ז ויש בה תפיסת יד אדם הרי זו אשירה ונשרפת, ולמה צריך להביא ממסמרות דשאני דין תלוש של ע"ז, הא מאשירה גופה הי' יכל להוכיח , אלא מאי נימא דהשתחוה אע"פ שלא בנאו אסור, א"כ אין ראי' מאותן אלהות שעל ההרים דעשאן מתחילה לכך, ואז אפילו מחובר ומושרש אסור, וצע"ג.

וברמב"ם הל' מכירה פכ"ו ה"ז וה"ח, כתב דזה עיקר גדול בכל מו"מ דהולכין אחר המנהג, ואין כל הדברים אמורים אלא במקום שאין שם מנהג ולא שמותן ידועים לכל דבר ודבר בפ"ע, שאז עושים כמו שפירשו חכמים בפרקים אלו.

מי נקרא מוחזק בקניית הבית?

והנה אכתי נבוך אני בבעי' דר"א דנקיט בסיכא דהוי ספיקא ואמרי' דהמוכר מיקרי מוחזק הניחא אם הקונה נתן את כל הכסף אז המוכר הוא מוחזק, אבל אם עדין לא נתן כל הכסף הרי הקונה הוא מוחזק, ומוחזק של הקונה עדיף מחזקת מרא קמא של המוכר, וכמו שהשיג הראב"ד בפכ"ח מהל' מכירה הי"א, לא ידעתי מהו זה כי הפחות שבלשונות קולא היא לנתבע, ואם נתן מעות הלוקח הוא המוחזק ואם לא נתן והלוקח מחזיק והמוכר תובע מעות יתרים הוא התובע, ופעמים שהחסור קולא או חומרא לנתבע וכן היתר עכ"ל.

ובה"ה שם והרב איבן מגאש פירש דס"ל יד בעל השטר על התחתונה, דהא המוציא מחבירו עליו הראי', ורשב"ם ז"ל פירש דיד המוכר שהוא מוחזק בקרקע על העליונה וכו' וזה דעת המחבר, וכן נ"ל, ואפילו בא מוכר ליקח מעותיו כופין את הלוקח ליתן בשהותיר, לפי שהקרקע בחזקת בעליה עומדת, וכן אמרו בענין שכירות בב' לשונות סותרים, כמו שיתבאר כ"ז מהל' שכירות עכ"ל.

והנה ברשב"ם ב"ב ק"ה ב' פירש רשב"ם שהמוכר מוחזק הוא וכגון שקבל כבר הדמים, משמע אם הלוקח לא נתן עדין הדמים, הגם שהיה מוחזק בקרקע שלו מ"מ אין ידו על העליונה מפני שהלוקח מוחזק בדמים, ומוחזק עדיף מחזקת מרא קמא, וכן מוכח ב"מ ק' דפריך שם אמאי יחלוקו וליחזי ברשותא דמאן קיימא וליהוי אידך המע"ה, אמר ר' חייא בר' אבין אמר שמואל בעומדת באגם, פירוש דאין אף אחד מוחזק לא מהני כלל חזקת מ"ק, ומה מסתייע הרב המגיד מרשב"ם צע"ג.

והנה בנוגע לשיטת הרמב"ם וראב"ד כבר הארכנו בחידושינו על הרמב"ם.

ספק מוחזק בחפץ לעומת וודאי מוחזק בכסף

ובנידון דידן נראה כיון דהלוקח ודאי מוחזק בכסף הנותר אשר טרם שילם, והמוכר הוא ספק מוחזק, דאם תנור דנקיט בסיכא הוא תלוש הרי הוא כמו שאר מטלטלין, ובשניהם מוחזקים הרי מדינא יחלוקו, אבל אם דנקיטי בסיכא הוא מחובר, אין המוכר מוחזק אלא בא מכח חזקת מרא קמא, וחזקת מרא קמא במקום מוחזק לאו כלום הוא, וכמו שהוכחנו לעיל, וכיון דהלוקח ודאי מוחזק והמוכר ספק מוחזק, לכן החצי יש לו לקונה בתורת ודאי, ועל החצי השני הרי המוכר ספק מוחזק, לכן המוכר יש לו רביע מערך התנור.

ועי' רשב"ם ב"ב קנ"ח בנפל הבית עליו ועל אמו ד"ה אלו ואלו מודים שיחלוקו עיי"ש מה שהאריך, ושם בע"א תוד"ה נפל הבית וכו'. ועי' בתוס' ב"מ ב' א'. והכלל הוא דיורש יש לו דין יורש על הכל אלא דהיורש השני מוציא ממנו מפני שגם הוא יורש על הכל, אבל כשהאחד הוא יורש בודאי יורש והשני הוא ספק יורש, מספק אינו מוציא, כיון שהודאי הוא ודאי על הכל, משא"כ במוחזק, על מה שהוא מוחזק ודאי נוטל ועל החלק השני שאינו מוחזק ודאי חולקין, ושאני בירושת האם כיון דמשפחת אם אינה קרויה משפחה, דמשו"ה אין האם יורשת את בנה, ומה שהבן יורש את אמו הוא לאו מדין ירושה אלא מטעם דברא כרעא דאמא, לכן לא דמי כלל ליורשין, ועי' ברשב"ם שרמזנו.

וכבר השריש לנו הרמב"ם שהבאנו לעיל דהדברים אמורים במקום שאין מנהג ידוע , אבל אם יש מנהג ידוע הולכין אחר המנהג.

הרב ברוך יצחק לוין.