צמצום מספר המוזמנים לאירוע ודיני חוזה בהזמנת אירוע

פסק דין

בתביעה של: א'

נגד: אולם אירועים באמצעות ב'

המעשה

א' הזמין בר מצווה באולם לתאריך 11.9.2017 ביום 9.7.2017. הוא חתם על חוזה בעת ההזמנה ל150 אורחים במחיר למנה של 128 ש"ח בתוספת 2 ש"ח לשדרוג לקוקה קולה. כמה שבועות לפני האירוע א' ביקש לצמצם מספר המוזמנים והחוזה תוקן ל130 מוזמנים במחיר של 135 ש"ח למנה. בעת חתימת החוזה המקורי שולמה מקדמה של 5000 ש"ח ובעת השנוי הנ"ל ניתן שיק נוסף של 12,550 ש"ח לפרעון ביום 13.9.17 יומיים אחרי האירוע בהתאם לחוזה. כמה ימים לפני האירוע א' ביקש לצמצם מספר המוזמנים ל100. ב' לא הסכים וא' הסכים לשלם על 110 מנות. גם לזה ב' סירב. בכותרת של התפריט לביצוע שב' העביר למטבח יום לפני האירוע הוא ל100 מנות אבל המספר לפי הפירוט הוא ל125 מנות. א' ביטל השיק הנ"ל מיד אחרי האירוע ונתן לג' שיק תמורה ע"ס 9850 ש"ח בגלל טענות שהיו לו כמו שמפורט בהמשך.

התביעה

א' טוען שאיננו חייב לשלם על 130 מנות אלא רק על 110 וטוען שמנהג המדינה שאפשר לצמצם מנות לפני אירוע והביא סימוכין לדבריו מן הנאמר בחוזה "5. קבלת מפתח הכספת רק לאחר גמר חשבון". משמעות הדבר שאפשר לבצע שינויים עד האירוע עצמו או לכל הפחות עד מסירת התפריט לביצוע. א' אומר שאף פעם לא נאמר לו שאי אפשר פחות מ130 מוזמנים. והביא ראיה שהייתה הסכמה ל100 מוזמנים בגלל שב' רק הזמין למעשה 100 מנות מהמטבח בעת האירוע.

עוד טען א' שאחרי עיון בתמונות של האירוע מתברר שהאולם סיפק רק 4 סוגי סלטים ולא 8 כמו שהוסכם, וגם שהאולם סיפק R.C במקום קוקה קולה לפי ההסכם. גם המנה שהוא ואשתו קיבלו באירוע היתה קטנה ומעליבה וגם השרות היה גרוע כאשר המלצרים בקשו סיגריות מהאורחים וסך הכל - הכל היה בתת רמה עד כדי כך שהאורחים התלוננו שלא היה מה לאכול מעבר ללחם והצטלמו כך. וא' הביא דוגמאות של מקומות אחרים שגובים פחות ונותנים יותר.

א' גם טוען שלא ניתנה לו קבלה על מה ששילם, ולכן לא היה יכול לקבל הלוואה ממקום העבודה שלו.

הוא גם טוען שלא ניתן לו מה שנשאר מהאוכל ולכן לא צריך לשלם על כך.

עקב כל הנ"ל א' טוען שמגיע לב' מקסימום עוד 5,000 ש"ח שהוא היה מוכן לשלם בעת קיום הדין תורה ולא 9,850 ש"ח שהוא הסכים לשלם מיד אחרי האירוע וודאי לא 12,550 ש"ח שב' דורש.

א' טען שהוא ביטל השיק כדי שב' לא יהיה מוחזק וטוען שהעובדה שג' (איש המכירות של האולם) קיבל השיק השני וכתב עליו שם העסק היא ראיה שאכן זה היה החוב האמיתי.

טענות האולם באמצעות ב'

ב' טוען כנגד א' שפחות מ130 מוזמנים במחיר של 135 ש"ח יש לאולם הפסד, והוא רק מציע 150 מוזמנים לבר מצווה לאנשי הישוב ו130 כנ"ל זה המינימום שהוא יכול להרשות לעצמו. גם 100 ב150 ש"ח זה הפסד בגלל ההוצאות של הכולל כגון מיזוג שעולה 1000 ש"ח שזה לא משנה כמה מוזמנים יש ושף וצוות של שטיפת כלים וכו' וכו'. הוא טוען שידוע שהוא לא יורד מ130 מוזמנים וכך נאמר לא' במפורש על ידי ג' איש המכירות של האולם. ב' טוען גם שאי אפשר לצמצם מוזמנים כל כך קרוב לאירוע ואין לזה מנהג ופירש מה שכתוב בחוזה המצוטט למעלה שהחשבון הסופי יהיה בליל האירוע שלפעמים מוסיפים שולחנות וכו' ואין בזה הסכמה שאפשר לצמצם מוזמנים עד ליל האירוע. וזה שהוא הזמין רק 100 מנות אין בכך ראיה שהוא הסכים שזה סך התשלום אלא שאין מקום להכין אוכל שלא יאכל. אבל אין בזה מחילה על מה שמגיע לו. בנוסף על כך אע"פ שכתוב בכותרת 100 מנות הוא הכין בפועל 125 מנות כמו שרואים בפירוט של ההזמנה ולכן צריך לקבל תשלום על כך.

בקשר לסלטים ב' טוען שהסוגים של הסלטים שא' הזמין רק מוגשים עם המנה העיקרית בגלל שהם מתקלקלים. ואין שום סיכוי שלא הוצגו לאורחים כל הסלטים שהוזמנו.

בקשר לR.C במקום קוקה קולה - ב' טוען שכנראה ביקשו שתיה בלי סוכר והמלצרים טעו והביאו R.C במקום קוקה קולה, אבל ברור שאכן היו שם גם קוקה קולה ואכן בתמונה רואים גם קוקה קולה על השולחנות. ב' גם טען שהמחיר של 135 ש"ח שכתוב בחוזה אינו כולל קוקה קולה שהרי למעלה כתוב "+ 2 ש"ח לקוקה קולה" שחל גם על ה135 ש"ח האלו.

בקשר למלצרים ב' הודה שאכן אלו המלצרים שיש באולם, וא' ראה אותם כאשר בא לטעימות, וידע שזו הרמה, ולכן המחיר באולם פחות מאולם פ' שהוא גם בהנהלת ב'.

בקשר לדוגמאות של אולמות אחרים, ב' הודה שיש אולמות קטנים שנותנים תפריט מאד טוב, וזה בגלל שהם קטנים, ולכן ההוצאות הרבה פחות מאצלו, והתווכח עם כמה דוגמאות אחרות באומרו שהוא מכיר התחום, ואין מחירים כמו שא' הציג.

ב' טוען שג' לא קיבל השיק, אלא א' השאיר אותו על השולחן וכתב שם החברה כאשר ראה מסמכים על השולחן עם שם זה.

כאמור ב' טוען לקבל מלוא הסכום ל130 מוזמנים, אבל היה מוכן לקצץ האוכל שלא הוכן בפועל שהוא 45 ש"ח למנה, אבל לא השאר שהם הוצאות שהוא הוציא בלי קשר לבאים בפועל.

בקשר לתמונה של המנות הקטנות שהזוג א' קיבלו ב' טוען שהם היו צריכים להתלונן על המקום והם היו מקבלים תוספת. בנוסף לכך אם מעיינים בתמונה, רואים שהצלחת יותר גדולה בפועל ממה שהוצג בתמונה, וכן לא רואים את גובה המנות, ולכן יכולה להיות מנה שנראית קטנה אבל היא גדולה. וטען שוודאי היו 150 גרם בשר במנות, ושזה בשר שהוא מקבל בזול יחסית, ולכן אין סיבה לצמצם בו.

הפסק

השאלות שעלינו לדון בהן בע"ה:

א.      האם יש לחוזה דין שטר והתחייבות, בפרט שבנידון דידן התיקון של מספר המנות נעשה אחרי חתימת השטר על ידי איש המכירות ולא חתמו עליו?

ב.      האם יש מנהג מדינה שאפשר לצמצם מספר המוזמנים ואפילו ימים ספורים לפני האירוע?

ג.       אם יש כזה מנהג האם הוא חל כאשר נטען שיש לאולם הפסד מכך?

ד.      אם יש מנהג כזה האם זה חל כאשר ב' טוען שכולם מכירים שאצלו לא מסכימים לפחות מ130 מנות?

ה.     מה משמעות החוזה שנאמר בו בסעיף 4 ש"החשבון המשוער עד שבועיים לפני האירוע" ובסעיף 5 "קבלת מפתח רק לאחר גמר חשבון" האם המשמעות שאין התחייבות מוחלטת בחתימת החוזה?

ו.       האם יש בהזמנה בפועל של 100 מנות הודאה מצד ב' שהיה לא' רשות לצמצם המנות?

ז.       מה משמעות ההזמנה שיש בה סתירה בין הכותרת לבין התוכן?

ח.      למי הבעלות על האוכל שנשאר אחרי אירוע?

ט.      מה דין הסלטים?

י.       מה דין הקוקה קולה?

יא.     מה דין השרות הלקוי לפי טענת א'?

יב.     מה דין המנות הקטנות לפי טענת א'?

יג.     האם לחייב כאן עבור עגמת נפש?

יד.     האם המחזיק שיק יש לו דין "מוחזק"?

טו.     מה דין שיק מבוטל להנ"ל?

נדון בשאלות אלו ואחרות בע"ה.

א. האם יש לחוזה דין שטר והתחייבות?

הוצג לפנינו חוזה חתום על ידי הצדדים שבו מוזמנות 150 מנות ב130 ש"ח למנה ונשאלת השאלה האם חוזה זה מחייב הצדדים?

נראה ברור שחוזה זה מחייב הצדדים, ולא גרע מפסיקת השו"ע חו"מ מ,א בשם הרמב"ם מכירה יא,טו:

"המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי אף על פי שלא היה חייב לו כלום הרי זה חייב כיצד... או שכתב בשטר הריני חייב לפלוני מנה אף על פי שאין שם עדים... אף על פי ששניהם מודים והעדים יודעים שלא היה לו אצלו כלום..."

וכן שיטת התוס' כתובות קב. ד"ה אליבא שאפשר להתחייב בשטר:

"ואין לתמוה היכי משתעבד בשטר זה הא אין מטלטלין נקנין בשטר? דיש לומר דהואיל וטרח למכתב שטרא גמר ומשעבד נפשיה שהרי אפילו באמירה בעלמא יש דברים שנקנים..."

וכן נפסק שם ברא"ש יב,ב אלא הוסיף על תירוץ התוס' הנ"ל:

"דמטלטלין המיוחדין אינן נקנין אלא במשיכה אבל שעבוד וחוב מהני בשטר".

וע"ש שכ"כ גם בשם הרי"ף.

 ועיין ב"י בבדק הבית בסימן מ:

"ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם שהרי כתב שכזה הורו רוב הגאונים ועוד שהרי"ף סובר כן לדעת הר"ן וה"ה".

והיינו שהב"י פסק כרמב"ם שאפשר להתחייב גם על פה בלי שום שטר אבל ברור שאפשר להתחייב בשטר.

ואע"פ שבנידון דידן, הצדדים לא כתבו השטר אלא חתמו, יש לחתימה דין כתיבה עיין חו"מ סט,א במחבר שמקורו בטור ובתרומות: "בין שכתב בכתב יד אחר והוא חתום למטה" וע"ש ש"ך ב מחלוקת הפוסקים איפה הוא חתם אבל אין חולק שחתימה דינה ככתב ידו. ונראה שהוא הדין בנידון דידן.

אמנם עיין רש"י בכתובות שם שאי אפשר להתחייב על פה ואולי סובר שגם בכתב אי אפשר להתחייב. האם יש כאן עוד צדדים לחייב המזמין ב130 מנות?

עוד טעם להתייחס למה שסוכם בחוזה כהתחייבות ל130 מנות

בנידון דידן לא מדובר בהתחייבות גרידא אלא בהזמנת עבודה כאשר המזמין הוא המעסיק לענייננו והאולם הוא הקבלן. והרי מי שמזמין עבודה אצל פועל והוא התחיל במלאכתו - המעסיק חייב לשלם לו על העבודה אפילו אם לא היה יכול למצוא עבודה אחרת כמש"כ בשו"ע שלג,א. ועיין ש"ך שלג,יד בשם הריב"ש תע"ו, שהוא הדין בקבלן. והואיל ומדובר בנידון דידן בחזרה כמה ימים בודדים לפני האירוע ברור שהאולם כבר התחיל להתכונן לאירוע אפילו אם לא התחילו לבשל, מ"מ היו צריכים להזמין המצרכים והיו צריכים לסגור עם מלצרים ושף ומנהל עבודה וכו' וכו', וכל זה אינו גרע מהליכה למקום העבודה שמהווה קנין לעניין זה כמש"כ בשלג,א הנ"ל. אם כן יש כאן קנין שמחייב המזמין, והוא אינו יכול לבטל או לצמצם היקף העבודה באופן חד צדדי בלי לשלם לקבלן.

זאת ועוד שהרי יש כאן חתימה על חוזה, וחתימה על חוזה דינה כ"משך כלי אומנתו", עיין פ"ת שם א בשם הנו"ב בלי חולק, שדינה שהצדדים לא יכולים לחזור בהם כמש"כ הרמ"א חו"מ שלג,ג ברמ"א וע"ש ש"ך ב שפסק כן. ולכן כאן יש התחייבות ולכן המזמין אינו יכול לחזור בו או לצמצם היקף העבודה.

ולא זו אף זו בנידון דידן יש הפסד לאולם על ידי צמצום העבודה כמו שרואים שהאולם אינו מקבל אירועים פחות מ200 מוזמנים כמו שכתוב בטופס ההזמנה הרגיל של האולם, ורק לתושבי הישוב הם עושים בפחות וגם הרי מוסכם על פיצוי של 35% של האירוע או 10000 ש"ח כמו שכתוב בחוזה בסעיף 1, גם בלי הוכחת הפסד! הרי מבואר שהצדדים הסכימו שיש הפסד בביטול אירוע והוא הדין והוא הטעם בצמצום מספר המוזמנים דמאי שנא?! ובמקום הפסד ברור שהמזמין לא יכול לחזור בו, כמש"כ בחו"מ שלג,ה לעניין פועל וק"ו לעניין מעסיק.

ובר מן דין, הרי מנהג המדינה שחתימה על חוזה מחייבת ואינו גרע מסיטומתא כמש"ש בסימן רא.

סיכום פרק זה

חתימה על חוזה מחייבת הצדדים.

אמנם יש לעיין כאן יותר שהרי החתימה הראשונה הייתה על 150 מנות, ושני הצדדים הסכימו לבטל ההתחייבות ההיא ולהתחייב ב- 130 מנות של 135 ש"ח. ובזה לא חתמו אלא איש המכירות שינה החוזה על ידי תוספת ההסכם החדש. האם זה מחייב הצדדים?

נראה שאם התובע היה מוסיף ההתחייבות ל130 מנות בכתב ידו, שהיתה בזה התחייבות כאילו חתם בשטר ודינו היה כמו "ערב היוצא לאחר חיתום שטרות" ב"ב קעה: שחייב ומדובר שכתב "ואני ערב" ומוכר שזה כתב ידו כמו שהמחבר כתב בחו"מ קכט,ד. ולכן הוא הדין והוא הטעם בעניינינו. מיהו בנידון דידן שלא הוא כתב אלא איש המכירות כתב בשביל שניהם - באנו לדיון אם אפשר להתחייב על שליחות שמצווה אחר לכתוב במקומו.

האם יש שליחות להתחייב על ידי חתימת אחר?

שאלה זו היא מחלוקת הפוסקים בסימן מה,ה כאשר הש"ך שם ח כתב שאפשר להתחייב על ידי חתימת אחר בשליחותו. ונראה טעמו הואיל וההתחייבות היא על ידי גמירות דעת של חתימה ולאו דווקא על ידי הראיה שבחתימה, אפשר להתחייב על ידי חתימת אחר וכך הסכים הנתיבות שם ב. מיהו הקצות ב כתב שבזה צריך חתימת המתחייב בעצמו, ולא שייך בזה להתחייב על ידי אחר, והביא ראיה ממחלוקת ראשונים אם מועילה חתימת עדים על גט על ידי אחר.

מיהו נראים דברי הנתיבות בדחיית ראיית הקצות, שהרי בגט חתימת העדים עושה הגט לגט על ידי כך שמיצרים ראיה של צווי הבעל ומסירת הראיה מגרשת. אבל התחייבות שהיא על ידי גמירות דעת של החותם שם מועילה חתימה על ידי שליחות שסוף סוף יש כאן ביטוי של גמירות דעת.

מיהו עיין נתיבות בסופו שתמה על הש"ך:

"דכשאין מנהג מנין ידוע שהדבר אמת?! וכן לענין חיוב כל שאין מנהג? השטר ראיה לאו שם שטר עליו ואין קנין בשטר כזה כמש"כ תומים סו"ס סח".

סיכום פרק זה

יש מחלוקת הפוסקים אם אפשר להתחייב על ידי חתימת אחר בעבור המתחייב על שטר התחייבות.

מה אם כן מה הדין בנידון דידן?

האם בנידון דידן יש פנים חדשות ביחס לפסיקה הנ"ל?

כבר כתבנו שיש מחלוקת הפוסקים, אם אפשר להתחייב על ידי חתימה של אחר בשליחות. שהש"ך סובר שאפשר, והקצות סובר שאי אפשר, והנתיבות סובר שאפשר בעקרון אבל רק אם יש שם שטר על מה שחותמים היינו שאי אפשר לזייף אותו. ונשאלת השאלה מה הדין בנידון דידן ביחס להנ"ל? ונראה שיש לחלק בין נידון דידן להנ"ל:

א.      בחוזה שלפנינו לא נמחקה ההתחייבות הראשונה ל150 מנות ב130 ש"ח, רק נוסף מתחתיה 130 ב135 ש"ח. זאת אומרת לא היו כאן מחילה וביטול של ההתחייבות הקודמת אלא תוספת התחייבות של 130 ב135 ש"ח. ואע"פ שפוסקים ששטר אחרון מבטל שטר ראשון בגלל מחילה כתובות מד. נפסק בחו"מ רמ,ב זה רק כאשר השטר השני תקף ומחייב. אבל אם השטר השני אינו תקף - ברור שאין מחילה על השטר הראשון. אם כן בנידון דידן שהתוספת אינה מחייבת לסוברים כך, ההתחייבות הראשונה של 150 ב130 עדיין עומדת בתוקפה הואיל ולא נמחקה אלא הוסיפו עליה כנ"ל. הואיל וכך פני הדברים, נראה שממה נפשך יש כאן התחייבות או ל150 מנות או ל130 מנות כנ"ל. ולפי זה גם הקצות יודה שחייב כאן.

ב.      בנידון דידן שנוסף בגוף השטר על ידי אותו כתב יד של איש המכירות ומן הסתם צולם וניתן העתק לתובע יש ראיה בתוספת זו והיא מחייבת, מצב זה אינו דומה למצב שהנתיבות התייחס אליו שבו אין שום ראיה בכתב האחר שהמתחייב אכן התחייב על ידי כתיבתו ולכן אין כאן דין שטר כלל. בנידון דידן יש ראיה על ידי התוספת בשטר עצמו וצילומו כדי שיהיה העתק בידי כל אחד ואחד. שאם לא נאמר כן גם השטר המקורי לא מחייב שהרי אינו לפי דיני שטרות שכן יש שורות פתוחות שאפשר להוסיף דברים וכו'! אלא שקיבלו עלייהו שזה מחייב כך ולכן הוא הדין בתוספת הנ"ל.

בר מן דין בדיון בבית הדין הנתבע לא העלה טענה זו שהשטר לא מחייב, ואין לב"ד להעלות טענה שלא הועלתה על ידי הצדדים. עיין מחבר חו"מ יז,ח בשם הירושלמי.

סיכום פרק זה

הכתב שנכתב בחוזה 130 מנות ב135 ש"ח מחייב הצדדים כמו כל חוזה.

כתבנו שיש התחייבות של הצדדים בחוזה. עכשיו צריכים לדון אם יש מנהג מדינה שמאפשר לצמצם מנות אע"פ שהוסכם בחוזה על מספר מנות מסוים?

ברם מצאנו נידון דומה להפליא באתר "דין" שמאן דהו ביקש חוות דעתם עליו. ושם פסקו כך:

"אם בחוזה לא היתה התחייבות מצד הלקוח למספר מנות מינימלי שהוא חייב להזמין אלא רק צויין כמה תעלה כל מנה, לא ניתן לחייב את הלקוח על יותר מ100 מנות מאחר שהיה על האולם להיערך לכך ולפחות להודיע קודם על ביטול השכירות בתנאים כאלה ודרישת פצוי".

נתייחס לדבריהם.

התייחסות לנפסק באתר "דין" על מקרה מאד דומה לנידון דידן

א.      פסיקה שניתנה באופן תיאורטי בלי שהמשיב שמע את הצדדים - אינה מחייבת בגלל שאסור לדיין לשמוע דברי בעל דין בלי בעל הדין האחר, ואי אפשר לדעת מי שאל השאלה, ולא ניתנה לצדדים זכות דיבור וכו'. ולכן המשיבים היו צריכים להקדים לפסיקה שלהם שהיא לא מחייבת את הצדדים, ובפרט לא את זה שלא שאל השאלה, כמו שכותבים באתרים מסוימים כגון "שאל את הרב" באתר ישיבה.

ב.      בר מן דין, יש הבדלים בין נידון דידן לבין השאלה הנ"ל, אע"פ שהיא דומה להפליא כאמור ולכן היא לא יכולה לחייב הצדדים.

ג.       כבר כתבנו שיש כאן התחייבות או מצד עצם החתימה או מצד הזמנת עבודה אצל קבלן בקניין, ולכן ברור שלא היו לפני כבוד המשיבים כל העובדות.

ד.     יש סתירה פנימית בדבריהם שליט"א, שהרי מחד כתבו: "אם בחוזה לא היתה התחייבות מצד הלקוח" משמע שאין התחייבות בחוזה, ומאידך נאמר: "להודיע קודם על ביטול השכירות" משמע שיש התחייבות למספר מסוים של מנות שאם לא כן איך אפשר לבטל החוזה?

ה.      כתוב גם שהאולם היה יכול לבטל ההסכם בטענת הפרת חוזה ולדרוש פיצוי, ואם לא כתובה התחייבות לסכום מינימלי של מנות איך אפשר לבטל וכל שכן לדרוש פיצוי? הרי אין כאן ביטול האירוע כלל מצד הלקוח והוא פועל ברשות? בר מן דין בנידון דידן האולם אכן סירב לקבל צמצום המנות והודיעו ללקוח באופן חד משמעי שזה אינו מקובל ויש כאן הפרת חוזה, עובדה שלא הוזכרה במעשה של אתר "דין". ולכן בפשטות מדובר בנידון זר ולא בנידון דידן.

ו.       והגע עצמך, המשיבים שליט"א מאפשרים לאולם לדרוש פיצוי של 10000 ש"ח בגלל צמצום מספר המנות. ולא מדובר בקנס שהרי זה אסמכתא שאינה תופסת אלא כ"פצוי" היינו בהודאה שנגרם נזק ורק באים לכמת הנזק בהסכמה. ואם יש נזק כזה אפילו כאשר האולם לא מכין כלום כל שכן שיש נזק כזה כאשר האולם מכין בפועל 110 מנות! הרי האולם הוציא הרבה כסף אם כן הנזק אמור להיות עוד יותר גדול. ואם נחשב הנזק למנה יוצא 10000 לחלק ב130 שווה 76.9 ש"ח למנה. וזה אכן מאד דומה למה שחייבנו בפועל על ה"מעטפת". וצריכים לזכור שפצוי זה אינו בגלל מניעת אחר להזמין אירוע בתאריך זה שהרי יש סעיף בחוזה שהאולם היה יכול להזיז האירוע אם היתה בקשה אחרת יותר משתלמת לתאריך זה. נמצינו למידין שההפסד המוסכם הוא 76.9 ש"ח למנה גם כאשר אין בכלל הפסד נראה לעין כל שכן כאשר יש הפסד ברור לפנינו של חשמל וכו' וכו'.

סיכום פרק זה

אין הפסיקה באתר "דין" מחייבת, וכנראה אינה כלל על המקרה שלנו, בגלל ההבדלים הגדולים שציינו למעלה.

ב. האם יש מנהג מדינה שאפשר לצמצם מנות ימים ספורים לפני האירוע?

בבדיקה שנעשתה על ידי חברי בית הדין מול כמה וכמה אולמות בירושלים נאמר על ידי רוב רובם של האולמות שאפשר לצמצם מספר מנות שבועיים לפני האירוע ולא מעבר לכך. יש שאמרו שאפשר לצמצם שבוע לפני האירוע אבל לא מעבר לכך. אם כן אע"פ שאולי יש אולמות שמאפשרים צמצום מספר המנות גם בתוך שבוע, זה ודאי לא יכול להתקבל בתור מנהג שהוא דבר שכולם עושים, ולכן אין בזה כדי לפטור מהתחייבות של חוזה.

סיכום פרק זה

אין מנהג שמאפשר לצמצם מספר מנות פחות משבוע לפני אירוע.

ג. אם היה מנהג לאפשר לצמצם האם חל בכל אופן גם כאשר יהיה לאולם הפסד על ידי זה?

יש להוסיף עוד, בנוסף לקביעה הנ"ל שאין מנהג שמאפשר צמצום מספר מוזמנים ימים ספורים לפני אירוע, שגם אם היה מנהג כזה, ברור שהוא לא היה מאפשר צמצום מוזמנים מוגזם שהיה מביא הפסד לאולם. כגון אם מזמינים 200 מנות, אי אפשר כמה ימים לפני האירוע לומר שהוא מצמצם ל20 מוזמנים! ברור שדבר זה הוא נזק לבעל האולם, ולא עולה על הדעת שיש למזמין יד חפשית, הוא תלוי בסבירות ובהסכמת שני הצדדים.

ועובדה שברוב החוזים של הזמנת אולם, יש סעיף שמחייב המזמין אם הוא יבטל האירוע. וגם בחוזה שלפנינו יש סעיף שמחייב תשלום של 35% או 10000 ש"ח במקרה של ביטול אירוע. והגע בעצמך אם המזמין היה יכול לצמצם מספר מוזמנים לפי רצונו, הוא יכול להתחכם ולהזמין מספר מוזמנים מצומצם ביותר ולטעון שהוא לא ביטל! אלא ע"כ יש מספר שלמטה ממנו אי אפשר לצמצם.

ולכן יש לעיין אם היה ויכוח בין הצדדים אם המנהג חל במקרה שלפי בעל האולם יהיה לו הפסד על ידי צמצום המנות, מי יקבע עד כמה אפשר לצמצם המנות?

והיה נראה שאפילו אם היה מנהג שאפשר לצמצם מנות, הוא רק חל במקרה שברור שאין הפסד לבעל האולם בצמצום זה. פחות מכאן יהיה בגדר ספק מנהג שלא מחייב. ולכן דבר כזה צריך להיעשות בהדברות ובהסכמה והכל לפי עיני בית הדין.

בנידון דידן שהאולם אינו עושה אירועים לפחות מ200 מוזמנים כמו שהופיע בהצגת המחירים של האולם, יש רגלים לדבר שפחות מכן אינו משתלם לאולם. אם כן גם במקרה שהיה מנהג לצמצם מוזמנים, זה לא היה חל במקרה דידן שיש רגלים לדבר שיהיה לאולם הפסד מכך והוא בגדר ספק מנהג שאינו מחייב.

סיכום פרק זה

מנהג שאם מממשים אותו באופן מוגזם, יגרום הפסד לצד מן הצדדים אינו מחייב, והכל לפי עיני בית הדין.

ד. האם המנהג חל על מקום במדינה שמפורסם שלא נוהגים לפי המנהג?

ב' טען שמפורסם במקום שבאולם לא עושים אירוע לפחות מ150 או בשעת הדחק 130 איש. אם היה מנהג לצמצם מנות בשוק, האם זה יחייב מקום שמפרסם שלא מחוייב למנהג?

הדין המקובל הוא שהכל הולך אחר המנהג, ומי שרוצה להוציא את עצמו מן המנהג - צריך להתנות כך מפורש. ולכן אם היה כתוב במקום בולט שכאן לא עושים לפי המנהג זה היה תופס. יש לעיין כאשר לא כתוב כך אלא כולם יודעים במקום זה שעסק מסוים לא נוהג לפי המנהג, ובא איש זר וקונה שם. האם המנהג יחייב העסק על אף שכולם כאן יודעים שהוא לא נוהג כמו המנהג? וכן אם אדם מן המקום קונה שם, ושכח שלא נוהגים בעסק זה לפי המנהג. מה דינו?

זו שאלה מעניינת אבל לא נדון בה בגלל שלא הוכח שאכן כולם יודעים שבאולם זה לא עושים אירועים לפחות מ150 איש וכו'. וכן אין מנהג כזה כמו שהוכח למעלה, ולכן השאלה היא תיאורטית לגמרי ואין כאן מקומה.

סיכום פרק זה

צריך עיון הדין כאשר יש עסק שכולם יודעים שאינו נוהג לפי המנהג ובא מישהו שאינו יודע זאת ועושה אתו עסקים.

השתא דאתי להכי נראה שאכן הייתה התחייבות ל130 מנות ב135 ש"ח ואין מנהג שאפשר לצמצם מספר מנות כמה ימים לפני האירוע.

מיהו יש אי בהירות בחוזה עצמו שכתוב בו בסעיף 4 "גמר חשבון המשוער, עד שבועיים לפני האירוע...." וכן בסעיף 5 נאמר "קבלת מפתח הכספת רק לאחר גמר חשבון" משמעות הדבר שאפשר לעשות שינויים עד הרגע האחרון? וזה אומר שהחתימה על החוזה אינה חתימה על התחייבות חד משמעית!?

ה. מה משמעות סעיף 4 וסעיף 5 בחוזה?

האם יש במשמעות החוזה המפורט למעלה שכתוב שהחשבון "המשוער" יהיה שבועיים לפני האירוע ו"גמר חשבון" באירוע עצמו מצביע על כך שלא הייתה התחייבות גמורה?

נראה שאין במשמעות הדיוקים האלו להוציא מהתחייבות ברורה של הצדדים בעצם החוזה וזה מכמה סיבות:

א.      התיאור "משוער" נאמר על תשלום שבועיים לפני האירוע, ובאופן כזה יכולים להיות בהחלט שינויים כמו שציינו למעלה, שיש אולמות שמאפשרים שינויים עד שבוע לפני האירוע. אין לדייק מכאן שיש למזמין יד חפשית לשנות לפי ראות עיניו.

ב.      ברור שעל ידי הידברות אפשר לעשות שינויים, והרבה פעמים הצדדים משנים בהסכמה, ולכן ה"משוער" יכול להתייחס לכך.

ג.       נאמר בסעיף 5 שהשיקים יינתנו בגמר החשבון. הרי ע"כ מדובר בדרישת תוספת על ידי האולם ולא בצמצום! שהרי אם צמצם התשלום למה קבלת המפתח תלויה בהחזר שהמזמין צריך לקבל?! הוא רק יקבל המתנות כאשר האולם יחזיר לו כספו!? אלא משמעות הדבר שהסעיף הזה נכתב לפרנס תוספת תשלום ולא צמצום של ההתחייבות המקורית.

ד.      הסעיף הזה הוא חלק מהחוזה הרגיל של האולם שיש מדרג של מוזמנים ומינימום של 200 מוזמנים ובזה יש לומר שאפשר לצמצם, אבל מי יאמר להשליך לשונות אלו לחוזה הקיים שאין בו מדרג וכו'.

מעבר לכל הנ"ל לא נראה סביר כלל לפרש החוזה באופן אי שוויוני כזה שבעל האולם מחויב לנאמר בו, ולו אין שום אפשרות לשנות כלל, ומאידך יש למזמין יד חפשית לצמצם מוזמנים עד הרגע האחרון ועד בכלל. דבר זה אינו מתקבל על הדעת כלל.

ואע"פ שהכלל הוא שיד בעל השטר על התחתונה בגלל המוציא מחבירו עליו הראיה עיין חו"מ מב,ה בדבר שברורה לשומע משמעות השטר לא נאמר כלל זה עיין רמ"א מב,י:

"וכל לשון שהוא כולל יותר ליפוי כח בעל השטר וסתמא משמע כך לפי דעת השומעים דנין אותו כך אפילו ליפוי בעל השטר".

וע"ש בגר"א לג שציין לרמב"ן בב"ב קעא. ד"ה שטר:

"...ואם יש לו שתי פנים בלשונו גובין הממועט, והוא שיהא לו פנים! תדע דתנן סלעים דאינון ונמחקו אין פחות משנים. ואמאי? לימא דאינון שבע דינרים קאמרינן ואין לו אלא שבע דינרים כדתנן ברישא? אלא שמע מינה שאין תולים במחק דבר שהוא סותר עיקר מה שכתוב בשטר..."

פירוש הדבר, הואיל וכתוב בשטר שם "סלעים" סתמא, מדובר בסלעים של שמונה דינרים ולא תולים אפילו במחק, אע"פ שזו ריעותא גדולה בשטר כמש"כ הגר"א שם "אפילו במחק", דבר שמעקר את פשט משמעות השטר. והוא הדין והוא הטעם בנידוננו שיש התחייבות גמורה ופשוטה של 130 מנות, לא תולים בדיוקים דבר שמעקר את עיקר ההתחייבות של השטר ונותן למזמין יכולת לבטל ההתחייבות לפי רצונו ובפרט שנותנים לו בזה יתרון לא מתקבל על הדעת מול האולם. ואם אפילו במחק לא עושים כן - ק"ו בדיוקים שיש להם הסברים מקובלים על הדעת.

סיכום פרק זה

אין בדיוקים מסעיפים 4 ו5 הנ"ל בכדי להוציא מההתחייבות הברורה שבשטר.

נמצאנו למדין שההתחייבות ל130 מנות במקומה עומדת. אמנם יש לעיין במשמעות ההזמנה בפועל של ב' של 100 מנות והסתירה בהזמנה. האם יש שם הודאה שאכן מדובר בהזמנה של 100 מנות בלבד?

ו. האם יש בטופס ההזמנה של 100 מנות הודאה שהמזמין היה רשאי לצמצם מנות?

נראה שאין בהזמנה בפועל של 100 מנות על ידי ב' הודאה שא' היה רשאי לצמצם מספר המוזמנים ומקובל עלינו ההסבר של ב' שלא היה טעם לבשל אוכל לאנשים שאינם.

ומקובלים עלינו דברי ב' שחלק האוכל במחיר למנה באולם הוא בדרך כלל מפרנס פחות מחצי ממחיר המנה הכוללת, כאשר ה"מעטפת" היינו החשמל שכירות המקום הצוות וכו' - הוא מהווה רוב התשלום. אפשר לעמוד על דבר זה אם בודקים מחיר קייטרינג למנה באותו מקום מול מחיר למנה לאירוע.

אם כן מובן שאם ב' הזמין בפועל 100 מנות מהמטבח - אין בזה מחילה על הטענה שלו שהייתה התחייבות לשלם "מעטפת" של 130 מנות! לא קרב זה לזה כלל. אלו שני תשלומים על שני שירותים שונים היינו אספקת אוכל ואספקת מעטפת שלא תלויים הא בהא באופן מהותי.

אמנם מובן שא' אינו חייב לשלם על מנות שלא הוכנו ולא סופקו לו. ואכן ב' הציע שא' ישלם ה"מעטפת" של 130 מנות אבל רק על האוכל שסופק בפועל.

סיכום פרק זה

אין בהזמנה של 100 מנות בפועל בכדי להצביע על הסכמה שא' היה רשאי לצמצם מנות וגם אין בזה מחילה על החיוב של המעטפת של 130 מנות. מיהו א' אינו חייב לשלם על מנות שלא הוכנו בפועל.

אמנם כאשר נעיין בתופס ההזמנה יש סתירה בין הכותרת והפירוט, אם כן לא ברור כמה מנות הוכנו בפועל, 100 או 125 כמו שמופיע בפירוט?

ז. איך להבין הסתירה בטופס ההזמנה בין הכותרת לבין הפירוט?

נפסק במחבר מב,ה שאם יש סתירה בין פירוט בשטר וסיכום של הפירוט, הפירוט עיקר ותולים שהטעות בסיכום שנעשה טעות במספור של הפירוט, ואם כן כאן הפירוט של 125 מנות אמור להיות הקובע.

מיהו יש לנו כלל שכל מקום שאפשר לקיים את שני הביטויים בשטר ולהסביר שאין סתירה בשטר כלל, גם אם ההסבר הוא קצת דחוק כך עדיף מלהטיל טעות בשטר. כך לומדים מן המשנה ב"ב קסה: "כתוב בו זוזין מאה דאינון סלעין עשרין...." ע"ש ברשב"ם וכך נפסק בסימן מב,ה "ואפשר לקיימם שניהם מקיימים אותם" ולכן בנידון דידן י"ל שכוונת ב' לספק יותר מן הדרוש בגלל שחשש שאולי יבואו מוזמנים יתרים ולפי דעתו היו חייבים לשלם יותר בכל אופן ולכן רצה לבא לקראתם באוכל וכו'. אם כן נקבל שיש כאן רק הכנת 100 מנות.

מיהו בכל אופן אין משמעות לכל הדיון הזה בגלל שא' הסכים לשלם 110 מנות ועם התוספת שהאולמות נותנים בדרך כלל מגיעים לקרוב ל125 מנות אם כן שאלה זו אינה רלוונטית לעניינינו.

סיכום פרק זה

אין משמעות לשאלה זו למעשה בגלל שא' הסכים לשלם 110 מנות ועם התוספת מגיעים ל125 מנות ולכן א' יצטרך לשלם רק 110 מנות קייטרינג בלבד. מיהו כבר כתבנו שהחיוב ל130 מנות "מעטפת" במקומו עומד.

סיכום חלק זה של הפסק

א' חייב לשלם 130 מנות "מעטפת" אבל רק 110 מנות קייטרינג.

נדון עכשיו בשאלה למי הבעלות על האוכל שנשאר אחרי האירוע?

ח. למי הבעלות על האוכל שנשאר אחרי אירוע?

עיין פסק של בית דין מצפה יריחו שפורסם באתר פסקים (מספר סידורי 312) שפסקנו שהאוכל שנשאר שייך לאולם בגלל שהאוכל אינו שייך למזמין והאולם מכין החומר גלם של המזמין, אלא האולם מארח המוזמנים של המזמין. שהרי אם האוכל היה מתקלקל באונס - ברור שהמזמין אינו חייב לשלם בעבורו! שהרי האוכל של האולם התקלקל. וכן השולחנות וכסאות וכו' שייכים לאולם ואינם מושכרים למזמין אלא האולם מארח אותו ולכן אם אורח היה שובר כסא וכו' - אין המזמין חייב לשלם על כך בגלל שהוא לא שכר הכיסאות וכו'. ע"ש ראיות לתפיסה זו. נמצאנו למדין שאין האולם חייב ליתן השאריות למזמין.

סיכום פרק זו

אין האולם חייב ליתן השאריות למזמין.

נדון עכשיו בטענות של א' שלא סופק כל מה שהזמין וכו'.

ט. מה דין הסלטים שא' טוען שלא סופקו?

בפסק הדין הנ"ל בית הדין קבע שבוויכוח בין בעל האולם למזמין אם סופק אוכל לפי ההסכם או לא הדין הוא שהממע"ה ומי שמוחזק זוכה. אם כן בנידון דידן אם א' טוען שלא סופקו סלטים כדבעי - הוא נאמן ועל ב' להביא ראיה שאכן סופקו. מיהו יש לעיין אם זה נכון כאשר שני הצדדים טוענים ברי, היינו ששני הצדדים טוענים טענותיהם בוודאות, אבל הדין יהיה שונה אם בעל האולם טוען ברי שהאוכל סופק, והמזמין אינו יודע בוודאות שלא סופק, אלא טוען ממה שנאמר לו או מספקולציה? אולי במקרה זה המזמין יהיה חייב לשלם, ואע"פ שפוסקים "ברי ושמא אין ברי עדיף" והמוחזק פטור אע"פ שהוא מסופק בטענתו, והתובע הוא ברי בטענתו, כאן הדין יהיה שונה והמזמין יצטרך לשלם אם הוא מסופק ובעל האולם ברי.

יסוד הספק בזה הוא בדמיון שיש בין נידון דידן להתחייבות בעל לשלם כתובה לאשתו בשני המקרים יש שטר התחייבות לפנינו. והרי מצאנו כאשר יש ויכוח בין האשה והבעל אם נמצאת בתולה בנישואין או לא מעיקר הדין האישה נאמנת לומר שהייתה בתולה והבעל חייב לשלם כתובה של בתולה. כך מצאנו בכתובות י.:

"אמר רב נחמן אמר שמואל חכמים תקנו להם... והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן".

מבואר שרק מדרבנן הבעל נאמן לפטור עצמו מחיוב של בתולה אבל מעיקר הדין האשה נאמנת לומר שהייתה בתולה ולהוציא מן הבעל אע"פ שהבעל מוחזק בכספו וטוען לא התחייבתי. הראשונים שם מקשים למה האשה נאמנת כאשר הבעל מוחזק?

כך הקשו הראשונים שם כתובות י. ד"ה אמר ורמב"ן תירץ שתי תשובות מובאות ברשב"א ורבינו קרשקש ועוד. תשובה ראשונה:

"דכיון דאיהי קא טענה טענת בריא ואמרה בתולה שלימה נבעלתי, מדינא איהי מהימנא דלדידיה איכא למימר שמא הטה או דילמא לא קים ליה שפיר".

מתירוץ זה רואים שאע"פ שהבעל מוחזק כמו שהראשונים שם כתבו בשאלתם, מ"מ כאשר היא ברי והוא שמא - היא נאמנת להוציא ממנו! ואע"פ שברי ושמא אין ברי עדיף, שאני כאן.

ונראה לי שהשוני כאן הוא בגלל שיש שטר התחייבות לפנינו. ואע"פ שהבעל טוען "איני יודע אם התקיימו התנאים לחלות החיוב" ולכן דינו כאיני יודע אם התחייבתי הואיל וסוף סוף יש שטר לפנינו, מוציאים על פי השטר כאשר המתחייב טוען שמא והתובע טוען ברי. ועיין תוס' רי"ד שם יב: שכתב סברא זו מיהו נראה שחולק על מה שכתבנו כאן ועיין בהמשך. ולא נראה שיש מחלוקת בין התירוצים לענין דינא אלא לענין אם טענת פתח פתוח היא טענת ברי או לא.

ולפי"ז גם בנידון דידן שיש התחייבות לפנינו בעל האולם יהיה נאמן כאשר הוא טוען ברי והמזמין שמא.

אמנם יש לעיין, שהרי בכתובות יב: הגמרא אומרת שאשה מוציאה מן הבעל כאשר היא ברי והבעל שמא, רק כאשר יש לאשה חזקת הגוף ואז בחזקת הגוף והברי שלה היא מוציאה מן השמא של הבעל. אם כן איך נאמר כאן שהאשה מוציאה בברי בלי להזדקק לחזקת הגוף?

ולא נראה לומר שגם כאן האשה נאמנת רק בגלל הצירוף של חזקת הגוף שהרי בתירוץ השני נאמר שהאשה נאמנת גם בברי וברי בגלל שיש לה רוב נשים בתולות נישאות בצירוף חזקת הגוף. והרי אפשר לשאול על תירוץ זה אותה קושיה ששאלנו למעלה על התירוץ הראשון. הרי בדף יב: נאמר שרק בברי ושמא נאמנת ולא בברי וברי אע"פ שיש שם אותו רוב וחזקה?! אם כן למה כאן נאמנת גם בברי וברי?

ונראה לתרץ שתי הקושיות שבדף י. יש וויכוח אם האשה הייתה בתולה או לא בשעת נישואין משא"כ בדף יב: מוסכם שלא הייתה בתולה והוויכוח הוא למה. והואיל ושור שחוט לפניך היינו שהעובדה לפנינו היא שהיא לא בתולה, שם היא רק נאמנת בצירוף חזקת הגוף ורק נאמנת בברי ושמא. אבל בנידון בדף י. כאשר הוויכוח הוא אם היא הייתה בתולה בנישואין ואין שור שחוט לפנינו, שם היא נאמנת להוציא בברי שלה מול שמא של הבעל גם בלי חזקת הגוף.

לפי"ז בנידון דידן שאין שור שחוט לפנינו, בעל האולם יהיה נאמן בברי שלו להוציא מן המזמין אע"פ שאין לו חזקת הגוף.

מיהו יש לדחות הראיה הנ"ל ששם בדף יב: אין רוב שהרי נמצאת בעולה לפנינו ולכן היא כבר איננה בתוך הרוב ולכן רק נאמנת בברי ושמא משא"כ בדף י. שהוויכוח הוא אם היא בתולה בשעת כניסה או לא ששם נאמר שהיא מן הרוב שנישאות בתולות?! ואם כן י"ל שהיא נאמנת בברי וברי בגלל חזקת הגוף שיש לה ואם כן אי אפשר ללמוד משם לנידון דידן?!

אבל נראה משתיקת דברי הראשונים שלא ציינו שהדין בנוי על חזקת הגוף שלה משמע שזה דין עצמאי שאינו תלוי בחזקת הגוף. וכך הדין נותן שקשה מאד לומר שמעסיק יכול למנוע לשלם לעובד שלו בטענה אולי לא עשית עבודתך כראוי! אם כן המשכורת של כל עובד תהיה מוטלת בספק כל שעה. אלא נראה כמש"כ שבברי ושמא לכו"ע העובד נאמן לטעון שעשה מה שהיה מוטל עליו על הצד הטוב ביותר והמעסיק אינו יכול להפסידו בטענת שמא.

בר מן דין י"ל שלכל עובד יש חזקה ששליח עושה שליחותו ושבעל האומנות אינו מרע אומנותיה ולכן אפילו אם נאמר שהעובד צריך חזקה להוציא מן המעסיק בטענת ברי נגד שמא, יש לו החזקות הנ"ל.

בר מן דין יש כאן עוד סיבה לחייב המזמין בטענת ספק שלו שהרי הוא מודה מקצת הטענה ומודה שחייב חלק מן הסכום וטוען אינני יודע על חלק ועל זה פוסקים מתוך שאינו יכול להישבע משלם. ואע"פ שניתן שיק על סכום 9600 ש"ח ולכן י"ל שיש בזה הילך שפוטר משבועה נראה שאין הדין כן שהרי לפני הדיון ב' הפקיד השיק אצל הרב ולכן אינו הילך ויש לעיין אם שיק הוא הילך ובפרט כאן אין הילך בגלל שא' מתווכח על הסכום שבשיק. ולכן יש כאן מתוך שאינו יכול להישבע משלם.

סיכום עד כאן

בעל האולם נאמן להוציא מן המזמין כאשר הוא טוען טענת ברי והמזמין טוען טענת שמא.

עכשיו נתייחס לשאלה שלפנינו. מוצגות לבית הדין תמונות שיש רק 4 סלטים על השולחנות במקום 8 שהזמינו. ב' טען שהסלטים הנותרים מוציאים רק במנה העיקרית בגלל שהם מתקלקלים. א' לא היה יכול לטעון בברי שאין הדבר כן וגם לא הביא ראיה לדבריו. אם כן נדחית טענה זו.

סיכום פרק זו

נדחית הטענה שהסלטים לא סופקו.

י. מה דין הקוקה קולה?

הוצגה לפנינו תמונה בה יש על השולחנות R.C וקוקה קולה כאשר המזמין שילם 2 ש"ח יותר על קוקה קולה דוקא. ב' טוען שהמלצר טעה בגלל שביקשו דיאט ואכן כל אלו בתמונה היו דיאט.

העובדה שהיו R.C עם הקוקה קולה היא עובדה מוכחת בתמונה, ולכן צריכים לקזז תשלום הקוקה קולה, אמנם אין צורך לקזז כל ה2 ש"ח בגלל שהיו שם גם קוקה קולה, ורגלים שטענת ב' נכונה שהרי כל אלו היו דיאט. ולכן נראה לקזז שליש מהשתי ש"ח למנה על הקוקה קולה.

מיהו ב' טוען שהמחיר של 135 ש"ח אינו כולל הקולה? טענה זו לא נראית שהרי ב' סיפק הקוקה קולה לאירוע במחיר של 135 ש"ח ולא ביקש יותר ואיננו חושבים שזו הייתה מתנה אלא הודאה שאכן הקולה היה כלול במחיר של 135 ש"ח למנה.

סיכום פרק זה

יש לקזז שליש ממחיר הקולה.

יא. מה דין טענות נגד השירות?

א' טוען שהשרות היה גרוע וב' טוען שזה השרות באולם, וכולם יודעים שכך פני הדברים, ולכן המחיר זול יחסית לאולמות אחרים.

מתקבלת טענת ב' בזה שהרי היה שרות של מלצר ל2 שולחנות ונעשתה העבודה. הטענה היא על טיב השרות, וכל עוד שאין פגם מהותי בשרות, אין מקום לדרוש פיצוי כמו שלמדנו במשנה ב"ב פג:

"מכר לו חטין יפות ונמצאו רעות הלוקח יכול לחזור בו. רעות ונמצאו יפות מוכר יכול לחזור בו".

וע"ש ברשב"ם ד"ה מכר:

"התנה למכור לו חטין יפות ונמצאו רעות, אין זה מקח טעות שיוכלו משניהם לחזור בו שהרי חטין התנה למכור וחטין מכרו! ואי משום דרעות נינהו אין זו אלא אונאה..."

פירוש הדבר שאפילו התנה בפירוש שיהיו יפות והן רעות, אין כאן טענה של מום במקח ששניהם יכולים לחזור בהם בגלל שסוף סוף הם בגדר "חטין".

יש רק טענת אונאה היינו לבדוק אם המחיר של החטין שדרש מתאים למוצר ואם יש יותר משתות, אפשר לחזור בו לפי דיני אונאה. ובנידון דידן אפילו אם הייתה התנאה לקבל שירות טוב, דבר שלא היה, כל עוד ניתן שירות אין כאן מום במקח ולכן אי אפשר לדרוש פיצוי. יש רק לבוא מטענת אונאה שהשרות לא מצדיק מחיר כזה. ובנידון דידן במחיר של 135 ש"ח למנה, שהוא בטווח התחתון של מחירי המנות - לא נראה שהמחיר הצדיק שרות הרבה יותר ממה שניתן. ואם תאמר: "הרי יש מקומות אחרים שנותנים שרות יותר טוב במחיר הזה!?" אין זו טענה להצדיק פיצוי כל עוד שם שירות עליו. ואכן בעניין כזה יש תחרות, זאת אומרת שמי שנותן מוצר יותר טוב במחיר המוצע יגרוף יותר לקוחות אבל אין כאן כלל עילה לפיצוי בשביל כך.

סיכום פרק זה

נדחית הטענה נגד השרות.

יב. מה דין הטענה שהמנות היו קטנות?

כמו שכתבנו למעלה בטענת ברי המזמין נאמן ולא בטענת ספק. ולכן על שתי מנות שא' טוען ברי שהן היו קטנות הוא נאמן וצריכים לקזז חלק ממחיר הבשר שהוא טוען שהוא לא קיבל. אבל הואיל ואינו טוען ברי על שאר המנות, בזה ב' נאמן וא' צריך לשלם עליהן.

סיכום פרק זה

יש לקזז חלק ממחיר מנת הבשר משתי מנות.

יג. חיוב על עגמת נפש

בתי דין לא נוהגים לחייב על עגמת נפש עיין ב"ב צג: שלפי רשב"ג נותן לו דמי בושתו ודמי בושת חביריו אם קלקל הסעודה אבל לא פוסקים כן אלא כת"ק שאין תשלום על בושת באופן שקלקל הסעודה. אלא אם התכוון לבייש או קלקל במתכוון יש מקום לחייב. בנידון דידן אפילו אם היו תקלות לא הייתה כוונה לבייש או לקלקל במכוון ולכן אין חיוב על עגמת נפש.

יש לציין שנראה שהערות ותגובות לא מנומסות של כמה מן האורחים גרמו לתבערה של מחלוקת בנידון דידן וחבל!

סיכום פרק זה

אין חיוב על עגמת נפש.

מעבר לכל הנ"ל הרי א' נתן לאולם שיק ע"ס 9,600 ש"ח לאולם למחרת האירוע ולא טען כלל כל הטענות האלו ויש בזה הסכמה שהכל היה כשורה שאם לא כן למה שילם כסף זה? ואע"פ שהתייחסנו לטענותיו אי אפשר להתעלם מכך שהדעת נוטה שיש הסכמה שהכל היה כשורה על ידי נתינת השיק.

בכל הפסק התייחסנו לא' כמוחזק. אבל יש לעיין בזה, שהרי יש בידי ב' שיק ע"ס 9,600 ש"ח וגם שיק מבוטל ע"ס 12,500 ש"ח. האם יש בשיקים האלו כדי להפוך את ב' למוחזק?

יד. האם המוחזק בשיק הוא מוחזק או לא?

כבר פסקנו (אתר פסקים מספר סידורי 340) שהמוחזק בשיק אינו מוחזק, וזה ק"ו ממשכון שאינו מוחזק אע"פ שיש בידי המלוה להחביא אותו ולטעון החזרתי. אמנם שם מדובר בשיק בטחון שנראה פחות מוחזק משיק לפרעון מידי. מיהו נראה שהוא הדין בשיק לפרעון כל עוד שיש ללווה אפשרות לבטלו והוא מחוסר גוביינא ועדיין צריך עיון.

סיכום פרק זה

נראה ששיק אינו מוחזק בגלל שהוא מחוסר גוביינא וצריך עוד עיון.

טו. האם יש לשיק מבוטל דין מוחזק?

ברור שאם אין לשיק דין מוחזק ק"ו שלשיק מבוטל אין דין מוחזק.

בנידון יש טעם אחר שאין לשיק המבוטל דין מוחזק, בגלל שהוא ניתן לפני האירוע עם תאריך דחוי לאחר האירוע, ולכן הוא ניתן בתור פיקדון. ולפני תאריך של השיק כבר התגלע וויכוח ולכן השיק לא ניתן לב' אף פעם לגוביינא אלא למשכון. ולכן אין לשיק זה דין מוחזק לכל הדעות כמו חפץ שניתן למשכון כדי לזכות בו בתאריך מסוים ולפני התאריך יש וויכוח אם הנפקד יכול לזכות בו. הואיל ויש עדים וראיה אין כאן מוחזק.

סיכום פרק זה

אין דין מוחזק לשיק המבוטל.

חשבון סופי

על א' לשלם עבור 110 מנות שלימות ועוד 20 מנות של מעטפת בלבד.

צריכים לקזז מזה שליש תשלום הקוקה קולה ועוד עבור מנת בשר של שתי מנות.

לתשלום:

14,850 ש"ח ל110 מנות, ועוד 1700 ש"ח (20 מנות כפול 85 ש"ח כאשר מקזזים 50 ש"ח למנה על האוכל), פחות 5,000 ש"ח מקדמה שהנתבע כבר שילם - סה"כ 11,550 ש"ח.

צריכים לקזז מזה 40 ש"ח על המפות ועוד 150 ש"ח על השרות לשני שולחנות ועוד 15 ש"ח על מנות הבשר הקטנות ועוד 73 ש"ח על ה-R.C שהוגש במקום הקוקה קולה סה"כ 11,272 ש"ח לתשלום.

הפסק

על א' לשלם לב' 11,272 ש"ח. ב' יכול להפקיד השיק של 9,850 ש"ח מיד. שאר הכסף (1,422) - ישולם בתוך 30 יום מהתאריך שלמטה.

תאריך

ט חשון תשע"ח.

על החתום

הרב יהודה קרויזר מרא דאתרא.

הרב ישועה רטבי.

הרב ברוך פז.