תביעת ריביות על הלוואה לאחר בוררות קודמת

כה אב תשע"ד

‏10 באוגוסט 2014

תיק מס' 73034

פסק דין ביניים - תביעת ריביות על הלוואה לאחר בוררות קודמת

         א.         רקע עובדתי כללי

התובע הלווה לנתבעים במהלך השנים 2002-2004 סכומים שונים שביחד עולים לסך של 375,000 $. הנתבעים התחייבו במסגרת היתר עסקא לשלם לתובע ריבית בדרך של היתר עסקא, בשיעור של 1.5 אחוז לחודש, סה"כ 18% לשנה.

במהלך השנים, שולמו סכומים שונים עבור הריבית. החל משנת 2006, החלו התובעים, במסגרת הסכמה לפשרה, להחזיר סכומים שונים גם עבור הקרן.

כיום, לטענת התובע הסכם הפשרה בטל, והתובעים חייבים לו עוד סכומים ניכרים הן עבור הקרן, והן עבור הריבית.

מאידך, לטענת הנתבעים שילמו לו בעבר סכומי כסף מעבר למה שהיו חייבים, בין היתר משום שהיתר העסקא אינו תקף, על כן הם זכאים להשבה של סכומים ניכרים.

בעבר, ניתן בעניינם פסק דין ע"י בית דין א', על פיו חייבים הנתבעים לשלם לתובע 120,000 ₪, אלא שהוא לא נחתם על ידי הבוררים. הצדדים ביטלו פסק דין זה בהסכמה, בפני בית המשפט המחוזי בירושלים, והחליטו להעמיד את הסכסוך להכרעת בית דין דנן. נציין, שעל בסיס דין התורה הזה, קיבל סכום של 35,000 ₪ ממר מ', ובכך הוסכם שאדם אחר (צד ג') שערב לחוב המדובר ישתחרר מערבותו.

         ב.         לוח זמנים

5/2002-2004 – הלוואות בסך כולל של 350,000$ לנתבע 1, עבור הנתבעת 3, בריבית של 1.5% לחודש.

2004 – הלוואה בסך 25,000 $ בריבית של 2% לחודש.

        במהלך השנים שולמו רביות/רווחים מידי חודש בחודשו.

1/7/2005 – מודעה לביטול הסכם הפשרה המתוכנן ;                                    
[בתאריך סמוך] התחייבות בכתב יד של הנתבע מס' 1 לשלם ריביות שלא ישולמו במסגרת הסכם הפשרה שבמשא ומתן עם האח – נתבע מס' 2.

27/3/2006 – אישור על הסדר פשרה, על פיו במקום 375,000$ ישולמו 340,000 ב12 תשלומים. לאחר הסדר זו, שולמו 6 צקים מתוך 12, בסך כולל של 170,000 $ ו6 צ'קים נוספים לא כובדו.

11/2007 עד 1/5/2008 שולמו על ידי מנהל בנתבעת מס' 3, 80,000$ על חשבון קרן, וכן תשלום ריביות עד לאותו מועד.

20/5/2010 פסק דין בית דין א' חיוב הנתבע מס' 1 בקרן של 90,000 $.

10/6/2010 פסק דין בית דין א' בעניין ה90,000 שכבר נפסקו – הסדר תשלומים בעשרה תשלומים.

            במהלך עשרת החודשים לאחר פסק הדין, שולמו 90,000 $.

5/11/2010 חיוב הנתבע מס' 2, בבית דין ב' בסך של 5,333 $.

28/7/2011 – פסק דין בית דין א' על הריביות – חיוב של 120,000 ₪.

13/9/2011  מר מ' – שילם 35,000 ₪ על חשבון פסק הדין של 120,000 ₪.  

10/11/2011 ביטול פסק הדין בהסכמה, בבית מהשפט המחוזי.

6/12/2012 מינוי בית הדין ארץ חמדה, כבורר על ידי בית המשפט.

          ג.         תמצית טענות התובע ותביעתו

לטענת התובע הסכם ההלוואה בריבית תקף מבחינה הלכתית, לאור קיומו של היתר עסקא על פיו תשלום הריבית הרי הוא כחלוקה ברווחים.

אין לקבל את טענת הנתבעים שלמרות קיומו של היתר העסקא אין להם חובה לשלם לאור הפסדי החברה הנתבעת. זאת, כיוון שהחברה פועלת שנים ארוכות מאז ההלוואה, ובוודאי שלא הפסידה, שהרי שילמה משכורות רבות לעובדים ובעיקר ללווים עצמם – נתבעים 1-2.

אומנם במרץ 2006 נעשה הסדר פשרה, שלפיו ישלמו התובעים 340,000$ בלבד במקום 375,000$ בלבד, אבל הסכם זה בטל משני טעמים: הראשון – ניתנה מודעא בעדים קודם חתימת ההסכם שההסכם נעשה בכפיה. השני – הוסכם במפורש בהסכם שאי תשלום של אחד מהתשלומים הקבועים בהסכם – יגרור ביטול גמור של ההסכם. ואכן, כמפורט לעיל היה עיכוב בתשלום, עד שנדרש היה לפנות שוב לדין תורה.

נמצא אם כן שההסכם בטל מעיקרו. לפיכך, החוב עומד על 375,000$, וכן יש לשלם ריביות רטרואקטיבית מאז החתימה על ההסכם.

באופן כללי, טוען התובע שאת הסכומים שגבה, יש לזקוף לטובת חוב הריבית, ולא לטובת חוב הקרן. לטענתו, הוא זכאי לקבוע עבור מה יזקפו הכספים, מכח טענת סטראי, וכמבואר בשו"ע חו"מ סימן פג סעיף ב.

התובע טוען שהוסכם על פירעון תוך 30 יום מרגע שידרוש את הכסף. בפועל, תקופת הפירעון ארכה זמן רב והתפרסה על פני שנים. הוא ניזוק קשות מן העובדה שלא קיבל את כספו בעת שדרש אותו שכן הוא תכנן לקנות דירה, ולא יכול היה לעשות זאת.

לגבי זהות החייבים: מתוך סך החוב, לווה נתבע מס' 1 סך 350,000$, עבור הנתבעת מס' 3. על כן, גם הנתבעת חייבת בחוב זה. בנוסף, נתבע מס' 2 גם הוא חייב בחוב זה, כפי שבא לידי ביטוי בחתימתו על מסמך המסכם את החובות, מיום 4/2/04. בנוסף, נתבע מס' 2 לווה 25,000$. לטענת התובע גם חוב זה נועד לצרכי החברה – נתבעת מס' 3, על כן החברה חייבת גם בו.

חישוב מפורט של חובות הנתבעים הוגש על ידי התובע.

בנוסף לתביעה בגין ההלוואה, דורש התובע יתרות שכר בשל עבודתו בחברת 'עובדים חזק' שבבעלות נתבע מס' 1. לטענתו הוא עבד שם מס' חודשים, ובסוף תקופת העבודה נותרה יתרת חוב של התובעים כלפיו בסכום של 32,000 ₪.

סך התביעה הכולל בכל הנוגע להלוואה עומד על 1,615,562 ₪, נכון ליום 1.1.2013. על סכום זה יש להוסיף שיעור של 1.5%, כפי שנקבע בהסכם שבין הצדדים. בנוסף – תשלום שכר טרחת עו"ד, הוצאות משפט ואף עוגמת נפש.

         ד.         תמצית טענות הנתבעים, והתביעה הנגדית

הנתבעים מודים בסכומים שלוו, אלא שלטענתם, חוב בסך 350,000$ יש לייחס לנתבע 1 ולנתבעת 3 - החברה, ואילו חוב בסך 25,000$ יש לייחס לנתבע מס' 2 בלבד.

לאורך כל התקופה, למעט חודש-חודשיים לפני ההסכם הפשרה ב-2006, הנתבעים שילמו את הריבית מידי חודש בחודשו. בסך הכל, קיבל התובע כ-200,000$ מעבר לסכום ההלוואה.

היתר העסקא אינו תקף בשל 3 סיבות:

א. החברה בהפסדים של כעשרים מיליון שקלים במהלך השנים, והדבר מגובה בדוחות רשמיים.

ב. במקביל להיתר העסקא נחתם שטר חוב בלא אזכור היתר העסקא, דבר שאסור על פי ההלכה.

ג. ריבית של 18% היא ריבית 'רצחנית', ובכגון זו הפוסקים קובעים שאין תוקף להיתר עסקה.

לאור העובדה שהיתר העסקא אינו תקף, הכספים ששולמו בתורת ריבית, הרי הם כריבית קצוצה ויש להשיבה לבעליה.

גם אם היה היתר עסקא תקף, בפני בית דין א', הוצג חשבון מטעה, ועל כן נקבע תשלום יתר בשיעור של 33,000$. דהיינו, התובע הצהיר בפני בית הדין שקיבל 250,000$ לאחר החוזה, למרות שבפועל קיבל 283,000$.

בנוסף, לאחר פסק הדין השני, שקבע תשלום ריביות בשיעור של 120,000 ₪, קיבל התובע סכום של 35,000 ₪ ממר מ', על חשבון החוב.

התובע לא עבד כלל בחברת 'עובדים קשה', ולמרות זאת לקח את כל הכסף כפי שדרש. בכל מקרה, גם לפי טענתו, הוא היה אחראי על הכספים, וכלל לא סביר שלא גבה את כספו.

התביעה הנגדית, מכח האמור לעיל, 200,000 דולר ריבית. ו45,333 דולר החזר כספי קרן עודפים. בסופו של יום העמידו התובעים שכנגד את תביעתם על 45,333.

         ה.        נושאים לדיון

1.       ייחוס התביעות לנתבעים השונים.

2.       תוקף היתר העסקה.

3.       תוקף הסכם הפשרה לאור המודעה.

4.       תוקף הסכם הפשרה, לאור אי העמידה בתשלומים.

5.       טענת סטראי

6.       התביעה כנגד הנתבע מס' 2.

7.       התביעה הנגדית.

          ו.          ייחוס התביעות לנתבעים השונים

המסמכים מוכיחים שההלוואה בסכומים העיקריים נתנו לנתבע 1 – מר א', ועל כך אין חולק. נתבע מס' 1 אישר שההלוואות נלקחו לטובת נתבעת מס' 3. כמו כן, במהלך השנים שולמו ריביות מכספה של נתבעת מס' 3, וכן צ'קים לכיסוי הקרן נלקחו מחשבונה. על כן, אין ספק שגם היא חייבת בחוב זה. עניין זה לא הוכחש אף בדיונים.

התובע ביקש לקשר את נתבע מס' 2 לחוב העיקרי, על פי מסמך הנושא את התאריך 4/2/04. על מסמך זה אומנם חתום גם נתבע מס' 2, אך בתחתית המסמך נכתב במפורש:

סך כל העיסקה עם נתבע 1 עומד על 350,000$ שלש מאות וחמישים אלף דולר ארה"ב

לבד מהעסקא עם נתבע 2 מר ב' ע"ס 25,000$ עשרים וחמש אלף דולר ארה"ב.

אשר על כן, אין ספק שאין לייחס את החוב בהלוואות העיקריות (350 אש"ח), גם לנתבע מס' 2.

לסיכום, בעניין זה, אנו מקבלים את טענת הנתבעים. את החוב העיקרי – בשיעור של 350,000$ (לפני הסכם הפשרה) יש לייחס לנתבע מס' 1 ולנתבעת מס' 3 החברה, אך לא לנתבע מס' 2. את החוב בשיעור של 25,000$ יש לייחס לנתבע מס' 2 בלבד.

          ז.         תוקף היתר העסקא

הונח בפני בית הדין היתר העסקא עליו חתמו הצדדים בהלוואה הראשונה בהיקף של 150,000$. מדובר על היתר עסקא מנוסח כהלכה. גם בחתימת יד נתבע מס' 1 על הלוואות נוספות, נזכר היתר העסקא.

על פי היתר העסקא, על הנתבע הטוען להפסדים להישבע שבועה חמורה כדי להוכיח את טענתו. בנדון דידן הנתבע לא נשבע על כך שבועה חמורה. ואף אם היה רוצה להשבע,  אין משביעים כיום בבית הדין.

מעבר לכך, הטענה על הפסדים כלל אינה ברורה. מדובר על עסק שהיה פעיל כבר לפני כעשר שנים, וקיים גם כיום. במהלך השנים מן הסתם היו עליות וירידות, אך בוודאי שעסק שכזה אינו יכול לשרוד במהלך תקופה כה ארוכה כאשר הוא מפסיד כל הזמן במידה משמעותית. להיפך, גם לנתבע עצמו היו רווחים מן העסק בדמות משכורות חודשיות.

כמו כן, נצביע על עניין נוסף – הגדרת רווח והפסד אינה נמדדת רק בשאלת שורת הרווח במאזני החברה. חברה יכולה להראות הפסדים מידי שנה, אך ערכה יעלה. באם לנתבע מס' 1 יש חלק בחברה, בדרך של בעלות על חברות האם (שמקורן לא נחשף בפני בית הדין) או בכל דרך אחרת – רשמית או שאינה רשמית, הרי שעליית ערך החברה מהווה רווח לעניין העסקה. הרחבנו עוד בעניין דין היתר עסקא כשיש טענה להפסד בפסק דין בתיק 74051  (טרם פורסם). לפיכך, אנו דוחים את הטענה לבטלות היתר העסקה בשל הפסדים.

הדרישה שלא לכתוב שטר נוסף לאחר חתימת היתר העסקא היא אומנם דרישה הלכתית ראויה, אך אינה מבטלת את תוקפו של היתר העסקא .

ריבית של 18% היא אכן ריבית גבוהה מאוד, ולדעתנו אף אינה ראויה והמלוה והלוה ראויים לגינוי גם שניהם. עם זאת, הנתבעים לא הוכיחו שמנהג בתי דין לבטל היתר עסקה ריבית בשיעור כזה. על כן, אין לקבוע ששטר היתר העסקה בטל בשל שיעור הריבית.

לסיכום, לא מצאנו בסיס לביטול תוקפו של היתר העסקה.

         ח.         תוקף הסכם הפשרה לאור המודעא

לטענת התובע, אין תוקף להסכם הפשרה בו ויתר על סכום של 35 א' $, לאור העובדה שהיה אנוס בדבר, וכתב מודעא על ההסדר המדובר. המודעא נמסרה לבית הדין חתומה על ידי שלושה.

ראשית, נציין שעל פי התאריך המצויין עליה, המודעא נמסרה בתאריך 1.7.05. המסמך המאשר את ההסדר הכספי – הפרשה, מצויין בתאריך 27.3.06., כתשעה חודשים לאחר המודעא.

נציין עוד, שמסמך נוסף הנוגע להסדר הוא מסמך בחתימתו של נתבע 1, מר א', בו הוא מתחייב לשפות את התובע לאור העובדה שבהסדר החוב עם הנתבע 2 מר ב', יפסיד התובע הפרשי ריבית. התאריך המצויין הוא "יום ה' כ"ד סיון תשס"ה". באותה שנה, כ"ד בסיון תשע"ה, היה ביום שישי, והתאריך הלועזי הוא 1/7/2005.

יתכן אם כן, שהצעת ההסדר הוצעה כבר כתשעה חודשים לפני שהיא הוסכמה סופית על ידי שני הצדדים, ולפני שבאה לידי ביטוי באישור אותו שלח התובע ובהעברת ההמחאות החל מתאריך 31/6/2006.

בכל אופן, לגופו של עניין, יש לדון האם יש בכוחה של המודעה לבטל את ההסכם. מוקד השאלה הוא האם פשרה באונס בטלה? והאם מודעא כגון זו מועילה לבטל פשרה?

ראשית נפתח בפסיקה בדיני הפשרה מחמת אונס:

הרמב"ם (מכירה י, ג) קובע ש"פשרה דינה כמכר" ופסק בשולחן ערוך (חו"מ רה, ג) כמותו. לפי זה ניתן לבטל פשרה שנעשתה באונס, רק במסירת מודעא וכשיש עדים על האונס.

מאידך הרשב"א (שו"ת ג, קב) כותב:

"ראובן הפחיד את שמעון בעדים, שאם לא יחזיר לו הממון, ילשין אותו, וימסור אותו למלך; ונכנס אחר, ועשה פשרה ביניהם בקנין ובטול מודעא, ולאחר זמן חזר שמעון ותבע לראובן להחזיר לו אותו ממון שלקח ממנו, מפני שלא נתן אלא מחמת שהפחידו שילשינהו למלך, ואנוס היה; וראובן אומר: שאין לו עליו כלום, מפני שכבר מחל לו בקנין ובטול כל מודעא. הדין עם מי?      
תשובה: הדין עם שמעון, שאנוס היה זה, מפני שהפחידו למסור אותו למלכות, וביד כל אדם למסור חברו ביד המלוה, ואם כן הוה ליה, כתליוה ויהיב, ולא אמרו: תלו וזבין זביניה זביני, אלא משום דאגב זוזי, גמר ומקני, אבל, תלו ויהיב, אין מתנתו מתנה. והקנין, ובטול המודעא, הכל היה מחמת אונסו, ואם מסר מודעא, אפילו לא ידעו עדים באנסו, הוא נאמן..."

דבריו הובאו בשולחן ערוך (חו"מ יב, יא). הרי שפשרה בטילה באונס ללא צורך במודעא ולחילופין די במודעא ללא הכרת האונס, כל זאת בדומה למתנה.

ביישוב הסתירה בפסיקת השו"ע עניין הציעו האחרונים (ראו פד"ר ד,עמ' 282 והלכה פסוקה יב, הערות 404­-­409) שלוש אפשרויות:

1. פשרה היא מקרה ביניים

הרב עוזר (מובא בבאר היטב שם) תירץ: בביטול מכר יש שני תנאים: 1. מסירת מודעא 2. עדות על האונס. ואילו בביטול מתנה די באחד מהם. בפשרה יש מרכיבים דומים למכר ויש הדומים למתנה. מחד גיסא, דינה כמכר לעניין זה שאם מוסר מודעא יש צורך גם בעדות על האונס (וכמפורש גם בשולחן ערוך חו"מ רה, ו), מאידך גיסא, במקרה שיש עדים על האונס הפשרה בטילה, גם ללא מודעא, כפי שמתנה בטילה באונס. לפי דבריו הרשב"א יודה שבמסירת מודעא אין די אלא אם כן יש אונס.

אלא שעל תירוץ זה קשה מסיום תשובת הרשב"א (שלא צוטט בבית יוסף) בה הוא כותב: "ואם מסר מודעא, אפילו לא ידעו עדים באנסו, הוא נאמן", מדבריו משמע שמודעא לבד מועילה.

2. הבחנה בין דין ברור לדין שאינו ברור

הב"ח (רה) הציע חילוק אחר וקצות החושן (רה, ב) ביאר את החילוק כך:

"משום דהכא מיירי בדין מסופק שאינו ידוע להיכן נוטה, או בדבר שיש בו הכחשה ועסק שבועה ביניהם והוה ליה תורת פשרה, אבל התם מיירי שהיה הדין ברור בלי שום ספק ואינו בתורת פשרה כלל ומשום הכי הוה ליה אונס גמור".

כלומר במקרים שהדין היה ברור ללא ספיקות, אלא שלא היה ניתן להוכיח את הדין, אזי פשרה עליה הסכים בעל דין דינה כמתנה, ולכן תועיל ידיעת האונס לבד או מסירת מודעא אף בלא שהעדים ידעו מהאונס. לעומת זאת, במקרים שהיה ספק אמיתי בדין או הכחשה וחיוב שבועה – הפשרה לא תתבטל ללא מודעא ועדות על האונס. כך כתב גם המבי"ט בתשובותיו (חלק ב סימן ק, הובא גם בשער משפט יב, ה) וכן עולה מדברי ספר באר אליהו (על ביאור הגר"א יב,כ).^[1]

מאידך הרב ח"ש שאנן (עיונים במשפט חו"מ סי' טז ס"ק ב) ציין שהמהרשד"ם (חו"מ, סימנים שלד ותיח) פסק במפורש שגם באונס גמור ובדין ברור אין הפשרה מתבטלת.

בנוסף יש לציין לדברי התשב"ץ (ב, סב) שהפשרה אינה מתבטלת כלל באונס אף כאשר הדין ברור:

"ראובן תבע שמעון מאה מנה וכפר אותו וכשהיה בינו לבין חבירו היה מודה לו. ולפי שלא היו לו ראיות בררו שניהם שנים להטיל פשרה ביניהם וקבלו עליהם כל מה שיפשרו ביניהם בקנין ובכח נדוי. ואחר פסק דין הנבררים רוצה ראובן לבטל פשרתן מכח מודעא שמסר שלא היה מתפשר עמו אלא מפני כפרנותו, ועכשו שחייבוהו הנבררים באותה פשרה רוצה כל תביעתו ממנו".

דהיינו בא לפני התשב"ץ מקרה של "דין ברור" שנעשתה בו פשרה, אלא שהתובע מסר מודעא, אולם לא היו עדים שידעו על האונס (שהרי לא שמעו את הנתבע מודה בתביעה). מסקנת התשב"ץ שיש תוקף לפשרה ואין לבטלה על ידי מודעא.[2]

בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא א חלק א סימן יח) העיר שיש סתירה בין תשובה זו לתשובה אחרת בתשב"ץ (חלק ב סימן רכז). ואכן שם התשב"ץ עומד על שאלת הפשרה ומציע חילוק בין שני סוגי פשרה:

"ומה שכ' הרב ז"ל. שהפשר' היא כמכיר' הוא בפשרה שאין בה מחילת ממון כלל כגון בחלוקת נכסים זה יטול זה וזה יטול זה כגון מה שנזכר בריש בתרא (ג' ע"א) וכגון שתי ספינות העוברו' בנהר שנזכר בפ' אחד דיני ממונו' (ל"ב ע"ב) וכו' אינך דהתם או ארווחי זמנא שאין בו מחיל' ממון. אבל כשיש בה מחיל' ממון הרי היא כמתנה".

דהיינו פשרת של חלוקת זכויות היא כמכר ופשרה שיש בה מחילה של חייב על ממונו היא כמתנה.

3. הבחנה בין התחייבות להליך שכבר בוצע

חמדת שלמה (חו"מ יג, הובא בפתחי תשובה רה, ה) טוען שאם הפשרה עוד לא התבצעה ניתן לבטלה בטענת אונס ובמקרה כזה לא נאמר "תליוה וזבין זביניה זביני" היות וזו התחייבות שלא בוצעה ולא ניתן לכפות את המתחייב לבצע את התחייבותו. אמנם זו דווקא בפשרה הדורשת ביצוע ולא בפשרה הדורשת מחילה.

בנידון דידן, מחד גיסא, העדים אינם יודעים כלל מהאונס ועל פי חילוק 1 אין לבטל את הפשרה. וכן הייתה מחילה מצד התובע כך שגם לחילוק 3 אין לבטלה. מאידך גיסא, הדין לא היה מסופק כלל והיה חיוב ברור ומבוסס על שטרות שניתן להביאם לבית דין ולהוכיח את החוב ועל כן לשיטת פוסקים כחילוק 2 יש מקום לביטול הפשרה מחמת האונס ולכאורה די במודעא כביטול מתנה באונס. על כן הדבר לכאורה יהיה תלוי במחלוקת הפוסקים.

אמנם ביסוד טענת ביטול הפשרה מחמת אונס נופל ליקוי בסיסי והוא היות ואין כלל אונס לפנינו ומה שאצל התובע קרוי אונס אינו מוגדר כאונס על פי ההלכה.

כך למשל כותב הרמ"א (שו"ת פו) לשיטתו (רמ"א חו"מ רה, ז) שגזים להפחידו אינו אונס:

"ומה שטוען שמעיה שהיה אונס בפשרה ומחילה זו מכח שהתחיל ליתן פטורין ולהפסיד המשפט, נראה דבאותו ענין לא מקרי אונס מאחר שלא מסר מודעה. כ"ש שכל האונסין שטוען לא היה מוכח, אלא שהוכרח ליתן פטורים לדוכוס ושרצתה להביאו בערכאות וגיזמה לו בזה, וזה לא מיקרי אונס כמו שהאריך מהרי"ק בזה שורש קפ"ה, במי שטוען שנתן לחבירו מפני שגיזמו להביאו בערכאות של כותים אין בטענתו ממש, ולא מקרי אונס אף ע"פ שהפחידו בדבר שהיה בידו לעשות כו'".

וכך נפסק להלכה בעניין מכר באונס מתוך אונס שאנס את עצמו: (שו"ע חו"מ רה,יב):

"באיזה אונס אמרו שהוא מבטל המקח, באונס דאתי ליה מאחריני; אבל באונס דאתי ליה מנפשיה, כגון מי שמוכר מפני שהוא דחוק למעות, לא".

והרי במקרה דנן יכול היה התובע להמשיך לתבוע את הנתבעים ולדרוש את כספו אלא שהחליט מרצונו לקבל חלק מהכסף באופן מיידי ולהמשיך לתבוע לאחר מכן אבל לא איימו עליו בכל דרך שהיא.

אלא שבדין מתנה מצינו שמודעא לבד מבטלת המתנה (שו"ע חו"מ רה,ו):

"אבל במתנה או במחילה, אם מסר מודעא קודם, אף על פי שאינו אנוס, הרי המתנה בטלה, שאין הולכים במתנה אלא אחר גלוי דעת הנותן, שאם אינו רוצה להקנות בכל לבו לא קנה המקבל מתנה; והמחילה, מתנה היא".

ואף שרשב"ם סובר שצריך שיהיה אונס ראה נתיבות המשפט (רה, ז) בביאור שיטת הרשב"ם שמודה באונסא דנפשיה.

על כן נראה שבמקרה דנן יש בדבר מחלוקת ואין להוציא מידי הנתבעים על סמך המודעא.

ניתן לומר סברה נוספת, מדוע אין לבטל כאן את ההסכם בטענת אונס. התובע דידן, לא ויתר על זכויותיו מרצונו הטוב, אך גם לא בשל אונס שאינו לגיטימי.  התובע הודה במפורש בדיון, והדברים עולים גם במודעה שכתב, שאת הכספים לפירעון החוב שילם אח של הנתבעים. עובדה זו עולה בקנה אחד עם טענת הנתבעים שלא היה להם כסף לפרועת את החוב. אשר על כן, למעשה, עמדו בפני התובע שתי אפשרויות:

לתבוע את החייבים, שאין להם כסף זמין (ואולי לקבל את הכסף ואולי לא) או לקבל עכשיו כסף שמגיע מאדם שלישי – דבר שאינו זכות של התובע.

האם כאשר בחר התובע לקבל את עיקר חובו מצד שלישי, יש לראות בו כמי שנתן למישהו מתנה כשהסכים להסדר הפשרה? בוודאי שלא. זו החלטה עסקית שיש לה יתרונות וחסרונות. אילו הנתבעים היו מחביאים כסף שיש להם, הרי זה אונס והפעלת לחץ על התובע, משום שהם פועלים בצורה אסורה. אבל כשאין לחייב כסף, ותמורת הבאת כסף ממקום אחר בעל החוב מסכים להפחית את החוב, אין בזה אונס דאחריני, זו לא מתנה, אלא פשרה מסוג מכר.

לסיכום, אין בסיס לביטול הסכם הפשרה מכח המודעא שנכתבה.

         ט.         תוקף הסכם הפשרה, לאור אי העמידה בתשלומים

התובע טוען, שאין תוקף להסכם הפשרה לאור העובדה שתשלומים רבים שולמו שלא במועדם. בסעיף 6 למסמך אישור הפשרה אשר שלח התובע לחברה נתבע 3, נאמר:

6. אם אחד מהשיקים לא יכובד, ותמורתו לא תשולם בתוך 7 ימים מיום שאדרוש זאת, הרי שכל ההסכמה לעיל מבוטלת.

לפיכך, לטענתו, יש לבטל את תוקף ההסכם, ולהוסיף על חיוב הנתבעים את הסך של 35,000$ עליהם מחל במסגרת ההסכם.

כנגד זה טענו הנתבעים שתי טענות: האחת, רוב ההסכם כובד. והשניה, בסעיף 5 נקבע במפורש, שתשלום כל צ'ק על פי ההסכם, מהווה פירעון מלא של 1/12 מהחוב כולו. לפיכך, גם אם יש לטעון שההסכם בטל, הוא בטל רק כלפי החלקים שלא שולמו במועדם, ולא ביחס לחוב כולו.

לדעתנו, בשילוב השיקולים שלהלן (הסדר אינו מחייב), אין לקבל את טענת התובע לביטול הסכם:

1. ראיות לכך שלא היתה כוונה לביטול ההסכם

בפסק הדין הראשון שניתן על ידי בית הדין א' על השבת הקרן, נזכר אמנם שצריך להיות פסק דין משלים בנוגע לריביות, אך לא נזכר בכלל דיון בנושא ביטול הסכם הפשרה, מחמת מודעא או מחמת אי קיום ההסדר. לכאורה עולה שבפני בית הדין א' כבר 'סבר וקיבל', התובע את קיום ההסכם. אף בפסק הדין החלקי של בית דין ב' יש התייחסות רק לאפשרות ביטול ההסדר מחמת המודעא, ולא עולה הטענה של ביטול ההסכם מחמת אי קיומו.

בנוסף התובע המשיך לגבות את החלק שהגיע לו לפי ההסכם ממר ט' עד שהלה פוטר ולא סיים את התשלומים גבייה זו נמשכה שנים ומשמע מדברי התובע שאם היה מסיים את הגבייה היה די בזה העילה לתביעה ייתה שגבייה זו נפסקה הרי שהתובע קיבל שיש שינויים באופן התשלומים ולא ביקש לערער על כל ההסכם.

2. יש צד שלישי להסכם

צריך לזכור שוב, שלהסכם יש גם צד שלישי, שאינו התובע והנתבעים דידן. מי שמימן את העסקה היה אח של הנתבעים, דבר שללא ספק היה בידיעת התובע, שהרי עניין זה מופיע במסמך המודעא. לפיכך, תמוה הדבר שהוא יסכים לתנאי שכזה. זאת ועוד, אם האח הוא אכן צד להסדר, הרי שאם ההסדר בטל, לכאורה אומנם זכותו של התובע תהיה לתבוע את הסכום המלא וריביות על הסכום המלא, אך מסתבר שהוא יהיה חייב להשיב לאח של הנתבעים את הכספים ששולמו. לא נראה שהתובע היה מוכן להשיב את הכספים למר בן ציון, לטובת ביטול ההסכם.

3. המסמך אינו חתום על ידי הנתבעים

יש לציין שעל המסמך שהוגש לבית הדין, אין חתימה של שני הצדדים זהו רק סעיף בחתימתו של התובע. בנסיבות כאלה, אין הוכחה שתנאי זה הוסכם על ידי שני הצדדים. אומנם, הנוסח הוכן כפי הנראה על ידי עו"ד של הנתבעים.

4. יישוב הסתירה בין הסעיפים

יש לקבל את הטענה, שבין הסעיפים 5, ו 6 יש סתירה לכאורה. בסעיף 5 נקבע:

5. פירעון כל שיק מהווה פירעון של 1/12 מכלל חיובי הלווים כלפי, ופירעון כל השיקים מהווה סילוק מוחלט של כל התחייבויות של מי מהלווים אלי, מכל סוג שתהיינה. לענין סעיף זה ערבים להלוואות דינם כלווים.

לפי סעיף זה, תשלום חלקי, מהווה סילוק חלקי של החוב. אם נאמר שאיחור בתשלום גורר ביטול ההסכם כולו, אין משמעות לסעיף המתאר את המשמעות של פירעון חלקי.

כאשר יש סתירה לכאורה בין שני חלקים בחוזה, נפסק שולחן ערוך חושן משפט (סימן מב סעיף ה):

"היה כתוב בו למעלה דבר אחד, ולמטה דבר אחר, ואפשר לקיים (שניהם), מקיימים אותם. אבל אם הם סותרים זה את זה, כגון שכתוב למעלה: מנה, ולמטה: מאתים, או איפכא, הולכים אחר התחתון".

נחלקו האחרונים בעניין יישוב סתירה בדוחק, לדעת הסמ"ע (ס"ק י), מיישבים סתירה בתוך שטר, גם כאשר יישוב הסתירה הוא 'בדוחק', ואילו לדעת הש"ך (ס"ק ט), אין ליישב סתירה אלא באופן רגיל, אך לא בדוחק (ראה שו"ת שואל ונשאל ג,תפח שמביא כמה טעמים להכריע כסמ"ע וכן גם דעת ערך השולחן על השו"ע שם מאידך הכריעו התומים, נתיבות המשפט וערוך השולחן כדעת הש"ך).

בענייננו, ניתן ליישב את שני הסעיפים, שאומנם דחיה היא עילה לביטול החוזה, אך רק לגבי יתרת החוב, ולא לגבי החוב כולו. לעומת זאת, ניתן ליישב את השני הסעיפים שהנפקותא של פירעון 1/12 היא בייחס לריבית שזהו פירעון של הקרן.

בשילוב כלל השיקולים - קויים רוב ההסדר (כ 3/4) בלי טענה לביטול ההסכם, ישנו צד שלישי להסכם שהיה דורש השבת הכספים, אין חתימה של הנתבעים על תנאי הביטול, ובצירוף העובדה שבסופו של דבר על פי פסק הדין יקבל התובע הפרשי רווח השווים להשלמת הקרן – אנו פוסקים שהתובע אינו זכאי לדרוש ביטול ההסכם.

          י.         טענת סטראי

התובע טוען, שאת הכספים שגבה במהלך התקופה, יש לראות כתשלומים עבור הריביות שהיו חייבים לו במהלך השנים, ולא לזוקפם כנגד חיובי הקרן. לטענתו, זכותו לקבוע עבור מה התשלום, מכח טענת סטראי.

מקור הדין בסוגיה במסכת כתובות (פה, א). הראשונים למדו מן הסוגיה (ראו ב"י חו"מ סימן פג), שבמקרה של מלווה ולווה שהיו ביניהם יותר מחוב אחד והלווה שילם סכום שאינו מספיק לתשלום שני החובות, למלווה הזכות לקבוע עבור איזה מן החובות הסכום שולם.

וכך נפסק בשולחן ערוך (חו"מ סי' פג סע' ב):

"אם הלוה מודה בשתי הלואות, ושתיהן עבר זמנן, ונתן לו מנה (=סכום כסף) סתם ולא פירש, והמלוה אומר שרוצה לחשוב אותם בפרעון החוב שאין לו כח על הלוה כל כך, ובאחרת יש לו כח יותר, כגון שיש לו ערב. והלוה רוצה לחשוב אותם בפרעון המלוה שיש לו בה ערב, כי אומר שלאותה נתכוין – אין שומעין לו. ואפילו אומר בפירוש: לא אפרע לך אלא מחוב פלוני, והמלוה אומר: לא אקבלם אלא מחוב אחר, הדין עם המלוה".

הרמ"א שם מוסיף:

"ואפילו שתק כשקבלם, יכול אחר כך לומר: מה ששתקתי כדי שתתן לי המעות, ולא אקבלם רק על חוב אחר. וכן אם שלח עם המלוה מעות לאחרים, וקבלם בשתיקה, יכול לומר אחר כך: אקבלם לעצמי, ומה ששתקתי, כדי שתתן לי המעות".

הטור (חו"מ סי' פג) אומר שזכות זו של המלווה נובעת מהעיקרון "עבד לווה לאיש מלווה", ועיינו בספר פתחי חושן (הלוואה פרק ד הע' סב) שנחלקו האחרונים אם דין זה שייך רק בהלוואה או גם בחובות אחרים. לאור זאת, כאשר מדובר על חוב במסגרת היתר עיסקא, שמהותו ההלכתית היא שכל הרווחים נובעים מחלק הפקדון ולא מחמת הלוואה, לכאורה תלוי הדבר במחלוקת האחרונים הנ"ל.

אומנם, נראה שבנדון דידן, באופן ברור לא ניתן לטעון טענת סטראי. האפשרות לטעון טענת סטראי היא רק כאשר שתק המלווה שגבה את הכסף, וכוונתו בעת הגביה היתה לגבות את החוב המסויים אותו הוא מעוניין לגבות (לדוגמה, את החוב שבעל פה). בשונה מכך, אין ספק שבנדון דידן, דעת שני הצדדים היתה בעת הגביה שהתשלום ייזקף עבור הקרן ולא עבור הריבית. בתשלומים הראשונים על פי הסכם הפשרה, בוודאי הכוונה היתה לגבות את הקרן כפי שמפורש בהסכם, ובנוסף לגבות ריביות מנתבע מס' 1, על פי התחייבותו. כמו כן, כפי שתיאר התובע לאחר הפסקת התשלומים המסודרים על פי ההסכם, שולמו כספים על ידי המנהל בנתבעת מס' 3. שולמו 80,000$ עבור קרן, ובנוסף ריביות. כך גם על פי פסק הדין הראשון של בית הדין א', שולמו 90,000$ עבור קרן. כך מפורש בפסק הדין, ולאור זאת, בפסק הנוסף נקבעו תשלומים עבור ריבית. מששולמו הכספים בהסכמה כנגד הקרן, לא ניתן רטרואקטיבית להחשיבם כתשלומים עבור חוב אחר.

הנתבע גם מנוע מלטעון שכל הדרישה שלו לגביית הכספים כקרן היתה מן השפה ולחוץ. שכן, אף ברשימותיו שלו, שהוגשו על ידו לבית הדין, מפורש שהתשלומים הם כנגד הקרן.

על כן, יש לדחות לחלוטין את הטענה שאת הכספים ששולמו, יש לייחס לתשלומי הריבית ולא לתשלומי הקרן.

       יא.       חישוב זכויותיו של התובע לרווחים (ריביות)

כאמור, כפי שמפורט בכתב ידו של התובע, הוא קיבל רווחים עד ל5/2008. יתרת קרן החוב לאחר כלל התשלומים  ליום טוב רובין עמדה על 90,000 $.

התשלום הראשון על פי פסק הדין א' ניתן ב-13/6/2010. נמצא אם כן, שהלוואה של 90,000 $, התחילה להיפרע לאחר 24.5 חודשים.

לאחר מכן, שולמו 9 צ'קים שסכום כל אחד 10,000$. כל אחד מהצ'קים בשיעור 10,000 $ ששולמו לאחר מכן, זכאי לרווחים לפי פרק הזמן מתחילת התשלום.

חישוב הרווח בדולרים הוא:

סכום זה כולל את כל החובות מאז 5/2008. לפיכך, יש לקזז מסכום זה סכומים ששולמו מאז.

אין חולק, וכפי שנכתב במסמך בכתב יד התובעהנתבע מס' 1, שילם 3,000$.

כמו כן, הנתבע מס' 2 שילם 5,333$ על פי פסק דין בית דין ב', וכיוון שהסכם הפשרה אינו בטל, אין הצדקה לחיוב כפול.

בנוסף, שילם מר מ' סך של 35,000 ₪. גם סכום זה יש לקזז.

        יב.       תביעת השכר עבור 'עובדים קשה'

התובע טען שעבד, ונותרה יתרת חוב לשכר.

הנתבעים טענו כי התובע לא עבד כלל בחברת 'עובדים קשה', ולמרות זאת לקח את כל הכסף כפי שדרש. בכל מקרה, גם לפי טענתו, הוא היה אחראי על הכספים, וכלל לא סביר שלא גבה את כספו.

התובע לא הביא עדים או כל ראיה על שכרו או על כל היבט אחר של תביעה זו, וכאמור לטענתו הוא היה מנהל הכספים. לפיכך התביעה נדחית.

        יג.        התביעה הנגדית

התביעה הנגדית מתבססת בעיקר על התשלומים ששילמו התובעים מעבר לתשלומי הקרן, לאחר הסכם הפשרה.

בית הדין סבור, שרוב התשלומים, לבד אלו שצויינו לעיל בפרק י', שולמו כתשלומים על רווח (ריבית) עבור הסכומים שנותרו. בית הדין מקבל בפסק דין זה את הזכות לגביית רווחים אלו, ואין זה משנה מה הוגש בפני בית הדין א'.

לפיכך, התביעה הנגדית נדחית, למעט הסכומים שפורטו לעיל, שיקוזזו מן החוב.

        יד.       הוצאות משפט

ככלל, הדין הוא שכל אחד מן הצדדים נושא בהוצאותיו, ובאגרת בית הדין נושאים הצדדים בשווה (כדין הוצאות בית הדין).

אלא שבענייננו, התובע תבע תביעה בלתי סבירה ובלתי מבוססת בהיקפה. גם התחשיבים שהציג היו לא-סבירים. בנוסף, זכה התובע להנחה של 50% באגרה, בטענה למצב כלכלי קשה.

בנסיבות אלו, אין הצדקה להשית על הנתבעים חצי מן האגרה.

לפיכך, אין צו להוצאות.

       טו.       תחשיב

חיוב בדולרים : 38,475$ כאמור בפרק יא.

יש להפחית – 5,333$ ועוד 3,000 $. החוב עומד על 30,142$.

השער היציג ביום מתן פסק הדין, הוא 3.808 ₪ לדולר.

לפי שער יציג נכון ליום מתן פסק הדין, הסכום בשקלים הוא – 114,780 ₪.

לאחר הפחתת תשלום מר מ' בסך 35,000 ₪ עומד החוב על 79,780 ₪.

לאור העובדה שמדובר רק בחיובי רווח, והקרן כולה שולמה, ואף נתבע 2 שילם כבר בנפרד את חלקו בקרן, אנו מטילים את כל החוב על נתבע 1 ונתבעת 3.

       טז.       החלטה

1.       על הנתבע מס' 1, מר א' והנתבעת מס' 3 – החברה, שניהם יחד וכל אחד לחוד, לשלם לתובע  סך של 79,780 ₪.
ניתן לשלוח הערות לחישובים בלבד תוך 7 ימים.

2.       התשלום, תוך 30 יום ממתן פסק הדין.

3.       פסק הדין ניתן ביום כה באב תשע"ה, 10 באוגוסט 2015.