עזיבת מושכר באמצע שכירות חודשית

ביה׳׳ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים חלק ב עמ' עא-עד

בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ''ל), אב״ד; הרב אליהו קצלנבוגן שליט״א; הרב חיים הרצברג שליט״א.

פס״ד בתביעת חוב שכירות דירה

סיפור המעשה

התובע נציג ישיבת ב. שהשכיר את דירת הישיבה לנתבע, טוען שהיות ועפ"י החוזה של השכירות עם הנתבע חודשי השכירות נגמרים ביום ה-17 לחודש האזרחי, והיות והנתבע רוצה לפנות את הדירה ב-8 לחודש, לכן תובע הוא שכ"ד מלא לכל החודש, ז"א עד היום ה-17 לחודש.

הנתבע טוען שהיות והתובע שמע ממנו בדיוק שבדעתו לעזוב את הדירה ביום המדובר, והוא לא הגיב על זה, משמע שהסכים שביום זה תסתיים השכירות, ולו היה הנתבע שומע מהתובע שעליו לשלם עד היום ה-17 לחודש היה הנתבע עוזב את הדירה מוקדם יותר.

והתובע טוען שברגע ששמע מהנתבע שרוצה להאריך את החוזה לימים לא הי' החוזה לפניו ולא דייק בתאריך שכתוב בחוזה, ולא ידע להגיב ע"כ, ואין זו מחילה מצדו על משמעות של החוזה.

והנתבע טוען שגם לפניו לא היה החוזה ולא ידע אז את משמעות של החוזה, אבל אפילו אם היה יודע שהתאריך שכתוב בחוזה הוא הקובע, היה מבקש מהתובע במפורש שיאריך לו לפי ימים, ולא היה זורק את כספו לחנם.

עוד הוא טוען שהיות והתברר לו שצריכת המים עולה פי שנים ויותר משום שהדירה רשומה כישיבה, ובשעת הכניסה לא ידע מזה, וגם הרב ----. לא העיר את תשומת לבו לזה, ואילו היה יודע היה מבקש מהתובע שיעשה חוזה עם העיריה בנוגע למים ע"ש איש פרטי. וע"כ דורש הוא שהישיבה תשא בתשלום של התעריף המוגדל, היות שהתעריף המוגדל הוא בגלל הישיבה.

והתובע משיב שלא ידע בכלל את הענין של התעריף המוגדל, וגם לו היה יודע מזה ג"כ יתכן שלא היה עושה חוזה ע"ש הנתבע בשביל זמן קצר, והנתבע הלא ידע שהוא שוכר דירה מישיבה, והוא ידע היטב שהישיבה צריכה להרויח ולא להפסיד כספים בגלל שום טענות. ועוד טוען התובע אפילו נניח שהטענה הזאת מקובלת, כעבור חצי שנה שנודע לו שהתעריף הוא מוגדל בגלל שזו ישיבה, היה צריך לעשות חוזה מים על שמו הפרטי עם העיריה, ומה שהתעכב מלעשות חוזה הוא בגלל ההוצאות של החוזה, וא"כ היה עליו לעשות את החוזה ואח"כ לתבוע בד"ת את החזר ההוצאות של תשלום החוזה.

והנתבע טוען שהיות והודיע לתובע ע"ד התעריף המוגדל, ואמר לו שילך לעשות חוזה על שמו, והיות ולפי החוזה התקנת שעון מים וחבור המים לדירה חלים על המשכיר, אין השוכר צריך לטפל בזה ולהוציא כספים משלו.

הצדדים בהלכה

החובה בהודעה מוקדמת על עזיבת שכירות

בחו"מ סי' שי"ב סעיף ז' פסק:

"כשם שהמשכיר חייב להודיעו כך השוכר חייב להודיעו וכו' ואם לא הודיעו אינו יכול לצאת אלא יתן השכר" עכ"ל.

ובסעיף י"ד פסק המחבר:

"מקום שנהגו שיש להם ראש השנה קבוע לשכירות הבתים וראובן שכר בית משמעון לשנה אחת ואחר שכלתה השנה נשאר בבית חדש אחד ולא דברו זה עם זה כלום בשכירות שנה הבאה, ורצה ראובן לצאת מהבית ושמעון מעכב על ידו שלא לצאת עד תשלום שנה שניה, הדין עם שמעון" ע"כ.

וז"ל הטור:

"דכיון דרגילין לשכור הבתים לשנה כבר שכרו כל השוכרים ולא ימצא להשכירו והיה לו להודיעו איני רוצה לדור בביתך כי אם חודש וכיון שלא הודיעו סמך האחר עליו שידור בביתו כמנהג העיר ששוכרים הבתים לשנה ונתחייב בשכירות שנה אחת" עכ"ל.

ובתשובת הרא"ש כלל א' סי' ז' וז"ל:

"מ"מ בנידון זה כיון שרגילין לשכור הבתים לשנה אחת, וזה נכנס חודש או יותר לשנה השניה, נתחייב בשכירות כל השנה, כי כבר שכרו הכל בתים, ולא ימצא למי להשכירו, דבכה"ג ודאי צריך להודיעו איני רוצה לדור בה אלא חודש או ב' חדשים, השכירהו לאחר, ומדלא הודיעו ודאי סמך עליו שידור בבית שנה כמנהג ששוכרים לשנה וכו’" עכ"ל.

המנהג ששוכרים לשנה שלימה מחייב להמשיך את השכירות

ובביאור הגר"א פירש דמסתמא ע"ד ראשונה נשאר שם פירוש כיון שהמנהג ששוכרים לשנה שלמה, והראה לעיין גם בסעיף ט' ובסי' קס"ג ס"ה בהגה"ה מיהו, וסי' רכ"א בהגה"ה, ובכל המקומות הללו ע"ד ראשונה בסתם, ואין הטעם כמו שכתב הרא"ש כי כבר שכרו הכל בתים, ולא ימצא למי להשכירו כיון שרגילין לשכור הבתים לשנה אחת, אלא שכן תקנו חכמים שישלם כל הל' יום או בימות הגשמים כל ימות הגשמים, ואם שכר לשנה, ודר השוכר יותר איזה זמן ודאי ע"ד ראשונה דר, והוי קנין על להבא ויתחייב בתשלומים. בד"א כשלא הודיע השוכר שרוצה לשכור הדירה לחודש נוסף, אבל כשהודיע השוכר שרוצה לשכור את הדירה לחודש נוסף ולא יותר, דלא שייך לגר"א שע"ד ראשונה הוא גר, ודאי אין צריך לשלם יותר מאשר החודש הנוסף ולא בשביל כל השנה, וגם לפי הרא"ש כיון שאין רוצה לדור בו אלא חודש נוסף ולא יותר והשכירוהו לאחר, אין למשכיר שום תביעה כספית על השוכר ואפילו אם לא ימצא המשכיר להשכיר כיון שכבר שכרו הכל בתים, אין זה אלא גרמא ומבטל כיסו של חבירו, וכן כתב הרא"ש ב"ק ב' א' בחצר דקיימא לאגרא ואחד הוציאו מביתו וסגר הדלת והוא לא גר בו כלל פטור מלשלם השכירות דהוי כמבטל כיסוי של חבירו דאינו אלא גרמא ואין לו עליו אלא תרעומת, ודוקא כשהמוציא דר בו חייב לשלם אף שהוא גברא דלא עביד למיגר ולא נהנה בו מ"מ אכל חסרונו של זה. ואף שבשער המשפט שם שי"ב פסק לעיקר דגם בלא הודיעו ויצא אין חייב לשלם יותר מאשר דר בבית, אבל בזה כבר הקשה עליו בנחלת צבי לבעל פתחי תשובה, וכן בשער המשפט שברשותי כתוב בגליון מאת הגאון הגדול בעל עמודי א"ש הגאב"ד דראסיין שהרבה לתמוה על הפסק של שער המשפט, אבל הדברים אמורים דוקא כשלא הודיע, אבל כשהודיע השוכר למשכיר אף אם לא הסכים ולא חיפש שוכר אין לו למשכיר שום תביעה עפ"י הדין.

לכן בנידון דידן שזמן חודש הוא כמו שנה, ואין רגילות לשכור דוקא מ-17 ל-17 אלא במקרה הנתבע שכר מ-17 ל-17, ודאי לא שייך טעם הרא"ש שכבר שכרו הכל בתים ולא ימצא למי להשכירו, אף אם לא הודיע השוכר למשכיר שברצונו לדור בבית עוד כמה ימים אין השוכר חייב תשלומי כל החודש, ומכש"כ בנידון דידן שהודיע השוכר למשכיר שרוצה לדור עוד כמה ימים נוספים, אפילו אם המשכיר היה מתנגד לזה בין לפי טעם הרא"ש ובין לפי טעם הגר"א אין על השוכר לשלם אלא לפי הימים הנוספים ומכ"ש שהמשכיר לא מחה, אלא אחרי שנודע לו מעו"ד שהתאריך הוא ה-17, וצריך לשלם שכ"ד עד ה־17, משום זה אומרים לעו"ד יתכן דהחוק הוא כך כמו שאומר העו"ד, אבל ההלכה היא במקרה דנן שאין לחייב לשוכר לשלם שכ"ד אלא לפי הימים שגר בדירה וזה ברור ופשוט.

תעריף מים מוגדל בגלל חיבור שלא בוצע דרך המשכיר

ובנידון תעריף המים המוגדל: נראה כיון דבסעיף 13 של החוזה כתוב: "המשכיר ידאג וכו' וכן להתקנת שעון מים וחיבור המים לדירה", אין בכוחינו להוסיף פירוש על מה שכתוב בחוזה, כיון שיד בעל השטר על התחתונה, ואין להוציא ממון מיד המוחזק כמו דקי"ל המוציא מחבירו עליו הראיה.

פס"ד

א. אין הנתבע חייב לשלם אלא שכ"ד הימים שדר בבית.

ב. אין הישיבה חייבת לשלם הפרשי תעריף המוגדל עבור המים.

הרב ברוך יצחק לוין