תביעת חוב ארנונה ונזקי נזילה משוכר

ביה"ד  לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים

כרך ב, עמ' עה-פ, תיק מס׳ 257־נג

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא.

פס״ד בתביעות משכיר בית משוכר

הטענות

התובע השכיר את דירתו לנתבע וטוען שאחר שעזב השוכר את הדירה נשאר חייב לו חובות עבור שכ"ד ועבור ארנונה ומים וחשמל וכו'.

בחלק מהתביעות מודה הנתבע, אך בענין חוב הארנונה משיב הוא שאמנם חוב זה היה מוטל עליו, אבל בדעתו היה לבקש הנחה שהוא זכאי לה, והתובע מתוך שהיה לחוץ למכור את הדירה מיהר לשלם במקומו את כל הארנונה, ובענין חוב המים טוען הוא שאמנם התחייב לשלם את המים, אבל דעתו היתה למים שמשתמש בהם ולא למים שהולכים לאיבוד בגלל נזילות בצנרת, ובשעה שהתחייב לא ידע שהצנרת מקולקלת בכמה מקומות ויש נזילת מים, ואילו היה יודע לא היה שוכר ולא היה מתחייב.

עוד טוען התובע שהנתבע ידע שישנה נזילת מים בכמה מקומות כגון בשירותים מתוך הניאגרה, ולא הודיע לו על כך, וגם לא סגר את הברז הראשי בשעה שעזב את הדירה, דבר שגרם לו חוב מים גדול.

פס"ד

על הנתבע לשלם לתובע בתוך 30 יום את כל החובות שהוא מודה בהם. כמו כן חייב לשלם לתובע את חוב המים שהיה על הדירה בזמן שכירותו, בענין חוב הארנונה יש לברר האם היה זכאי הנתבע להנחה בתשלומים ובאיזה סכום, ויש לחייבו להחזיר לתובע את דמי הארנונה רק בסכום שהיה מחוייב בו.

השאלות לדיון

א. הפורע חובו של חבירו וטוען חבירו שהיה יכול להפטר מאותו חוב או בחלקו, האם חייב להחזיר לפורע.

ב. התחייב לשלם חוב מים וטוען שהיה בדעתו רק על מים שישתמש בהם, ולא על מים שילכו לאיבוד בגלל נזילה בצנרת שלא היה מודע לה, האם חייב על אותם מים.

ג. שוכר בית, האם חייב לשמור על הבית כשומר שכר, וא"כ האם חייב לשמור שלא יתקלקל ולהצילו מהפסד.

ד. שוכר שידע בשעה שעזב את הדירה השכורה שממון בעה"ב הולך לטמיון ולא הודיעו, האם חייב לשלם לו הפסד שגרם לו ע"י שתיקתו.

תשובה

א. דין פורע חובו של חבירו       

בשו"ע חו"מ סי' קכח סעי' א פסק כחנן בכתובות קח א שהפורע חובו של חבירו אין הלוה חייב לשלם לו, שמא היה הלוה מפייס למלוה ומוחל לו, והוא כטעם שאמרו בירושלמי כתובות פי"ג ה"ב ונדרים פ"ד ה"ב, ועי' תוס' ב"ק נח א שפירשו שפורע חובו אינו דומה למצילו מההפסד שחייב לשלם משום דקמישתרשיה ליה, היינו שעל ידו הרויח כסף שנשאר בכיסו, לפי שמה שהיה הלוה זקוק לפורעו אין זה הפסד, שהרי נתחייב לו ואינו מצילו אלא מצער בעלמא וחשוב הוא מבריח ארי, ופי' בשערי ישר ש"ג פכ"ה שבפורע חובו של חבירו אין לחייבו משום דקמישתרשיה ליה, מכיון שרק במקום שהיה נחסר ממונו בלי שום תועלת חשיב קמישתרשיה ליה, אבל כשהממון היה יוצא לתועלת אין זה קמישתרשיה ליה, ולפיכך פורע חובו שהממון היה הולך לתועלת פרעון החוב אין זה קמישתרשיה ליה, ומה שנשאר ממונו שלא פרע חובו ע"י מעשהו של חבירו שפרע במקומו, לא חשיב רק כמהנהו בהנאה שלא יצטער, ופטור לשלם לו מכיון שהפורע נתן כספו על כל צד שיהיה בין שישלם לו חבירו ובין שלא ישלם לו, או משום שההנאה היתה שלא ע"י מעשיו, משא"כ כשמישתרשיה ליה, ועי' שערי ישר שם שחלוק דין פורע חובו מדין אנסו בית המלך גרנו שאם פרע לו חוב המסים חייב להחזיר לו, לפי שבפריעת חוב מסים למלך רוב בני אדם מרגישים בעצמם לאנוסים ופורעים מאונס מחמת יראה, וכל מה שנוטלים ממנו חשוב בעיניו כאיבוד ממונו, ומשו"ה באנסו בית המלך גרנו חשוב כמשתרש.

פריעת חוב ארנונה שהוא חוב ברור

ובנידון דידן שבעה"ב אצה לו השעה והלך ופרע את חוב הארנונה של השוכר, יש לדמותו לאנסו בית המלך גרנו שפריעת המסים חשוב משתרשיה ליה וחייב להחזיר את מה שהרויח ע"י פרעון חבירו, שאף בחוב הארנונה הרגשת הרבה אנשים היא שאנוסים הם בתשלום זה, אמנם טענת השוכר שהיה יכול לקבל הנחה, טענה מקובלת היא, ואין לחייבו על אותו חלק שהיה זכאי להנחה, זאת כמובן אחרי שיוכח שאכן היה זכאי לאותה הנחה.

כשהחייב התחייב לשלם את החוב

זאת ועוד, בשו"ת בית אפרים סי' יט שהובא בפת"ש חו"מ סי' קכח ס"ק א כתב שאם התחייב הנתבע לתובע לפרוע החוב ולא פרע, ובמקומו שילם התובע, ה"ז חייב לשלם לו ואינו יכול לפטור עצמו בטענת פורע חובו של חבירו, והרי כמקרה הזה היה גם הנידון שלפנינו, ועוד, כיון שבעובדא דידן היתה לתובע סיבה נחוצה לפרוע את החוב, היינו כדי שיוכל להעביר את הדירה בטאבו, אין הנתבע יכול לומר לו למה עשית כן במקומי.

ב. פסיקה בדיני ממונות על פי אומדנא דמוכח

עי' ב"ב קלב ב וקמו ב והרבה מקומות בש"ס שבמקום שיש אומדנא מוכחת הולכים אחריה ופוסקים את הדין בממונות על פיה. ובנדון דידן שטוען הנתבע שעל דעת כן שקיימת נזילת מים לא התחייב בתשלומי המים, ולא התחייב אלא במים שעתיד להשתמש בהם, לטענתו ה"ז בגדר אומדנא דמוכח, אם כי יתכן לומר שמה שנוגע לחיוב המים הוא נכנס במקום בעה"ב, והתחייבותו כוללת את כל מה שיחייבו הרשויות בחשבון המים, כולל גם מים שהולכים לאיבוד, וכך מסתבר גם לכב' ידידי הדיינים הגרש"ב שליט"א והגרב"ש שליט"א.

ג. דין פשיעה בקרקעות שקיבל עליהם שמירה

פסק הרמב"ם שכירות פ"ב ה"ג:

"יראה לי שאם פשע השומר בעבדים וכיו"ב חייב לשלם, שאינו פטור בעבדים וקרקעות ושטרות אלא מדין הגניבה והאבידה והמיתה וכיו"ב, שאם היה שומר חנם על המטלטלין ונגנבו או אבדו ישבע, ובעבדים וקרקעות ושטרות פטור משבועה, וכן אם היה שומר שכר שמשלם גניבה ואבדה במטלטלין פטור מלשלם באלו, אבל אם פשע חייב לשלם, שכל הפושע מזיק הוא, ואין הפרש בין דין המזיק קרקע לדין המזיק מטלטלין, ודין אמת הוא זה למבינים ובו ראוי לדון".

והראב"ד חולק על הרמב"ם שם, ועי' עוד בתוס' ועוד ראשונים ב"מ נז ב שסוברים שאין דין הפשיעה כדין מזיק, וקרקע שנתמעטה מחיוב שומרים נתמעטה אף מחיוב פשיעה, אא"כ קבל עליו חיוב זה בפירוש, וכ"פ שו"ע חו"מ סי' סו סעי' מ דעה א', ועי' רמ"א שם שכן עיקר, אמנם ש"ך שם ס"ק קכו פסק כהרמב"ם אע"פ שרוב ראשונים חולקים.

ובדעת הרמב"ם שחייב על פשיעה כמזיק, כתב מרכה"מ שם שפושע יש לו חיוב של גרמי, ועי' המגיה למשובב נתיבות סי' צה שכיון שבגלל שמירתו סילקו הבעלים את אחריותם מהקרקע ונשאר הדבר בלי שמירה ונאבד, הרי הוא גרמי לנזק. אמנם עי' ש"ך שם שאין כוונת הרמב"ם שמזיק ממש הוא, אלא כמו מזיק הוא שיש לחייבו בזה מסברא אפי' בלא ריבוי הכתוב, ועי' קובץ שיעורים פסחים אות יז וח"ב סי' כו, ואבן האזל שכירות שם, שחיובו בפשיעה הוא משום שקבל לשמור ונתחייב להחזירה לבעליה בתום השמירה כמו שקבל אותה, ולא נתמעטה קרקע מחיוב שמירה אלא משאר חיובי השומר ולא מחיוב פשיעה, מכיון שהפשיע כמזיק, אלא שאם נאנס עליה האונס פוטרו, אבל אם נאבדה בפשיעה אינו נפטר.

ולפי"ז בשוכר בית, לדעת הרמב"ם אע"פ שאין הוא חייב כשומר על גניבה ואבידה משום שקרקע נתמעטה משמירה, מ"מ אם פשע בשמירתו חייב הוא מדין מזיק, ולדעת שאר ראשונים פטור על פשיעה כשם שפטור משאר חיובי שמירה.

הצלה מהפסד שבא מעצמו

אך כל זה נכון לגבי פשיעה בבית, אבל בנידון דידן שלטענת בעה"ב היה על השוכר לדאוג שלא יתבזבזו מים בגלל נזילות בצנרת, יש להסתפק אם יש לחייבו בכך, שהרי זה הפסד הבא ממילא, וכמו שנסתפק במחנ"א הל' שומרים סי' לה, שמא דוקא ברועה אנו אומרים שחייב לקדם את הזאב ברועים ובמקלות משום שעל דעת כן ירד לשמור כדי להצילם מחיות וזה עיקר שמירתו, אבל אם רואה שדבר המופקד בידו עומד להתקלקל מעצמו, אינו מחוייב למוכרו טרם קלקולו, שלתקן הדבר השמור בידו כה"ג אין זה נכנס בכלל סוג השמירה, או שנאמר שהרי זה כמי שקבל עליו בכלל שמירתו כל מיני תיקון דבר המופקד אם יתקלקל, שכיון שאין הבעלים שם מי יטפל בהם אם לא הנפקד, ועי' מחנ"א שם שהביא כמה ראיות ודחה.

ועי' הג"א ב"מ פ"ג סי' כד בשם ראבי"ה שהמפקיד דבר אצל חבירו ונתנו לאשר על ביתו ונרקב, מחוייב לשלם, שהיה לו להודיע שנתקלקל, והאליה רבה או"ח סי' תמג למד מדברי ההג"א שהנפקד היה מחוייב למכור הפירות לפני שירקיבו, ודחה שער הציון למ"ב שם ס"ק טז שהג"א לא כתב שחייב משום שלא מכרו אלא משום שלא הודיעו שהפירות מרקיבים, ומסתמא מיירי באופן שהמפקיד לא היה לו לידע שירקבו, ובזה מסתבר טעמיה שהוא בכלל שמירתו שלא יאבד החפץ, אבל כשהמפקיד יודע מהענין אין הנפקד חייב לדאוג לפירות ולמוכרן.

ובנידון דידן שהתובע טוען שהיה על השוכר להודיעו על בזבוז המים, הנה לדעת המשנה ברורה עפ"י הג"א ה"ה חייב.

ד.    חיוב אדם שלא הציל ממון חבירו מהפסד

כתב הרשב"ם ב"ב נג א שמבריח ארי מנכסי חבירו דומה למשיב אבידה שכל ישראל מצווים להציל ממון חבריהם מן ההיזק. ונראה כדבר פשוט שמצווה זו היא בין אדם למקום ואין לבעל הממון זכות תביעה על כך, וכמש"כ המחנ"א הל' שומרים סי' לה לגבי השבת אבידה דנהי דלא קיים מצות השבת אבידה מ"מ לא מתחייב לשלם, וכ"כ משנה ברורה סי' תמג ס"ק יב שלא מצינו שמחוייב לשלם מי שאינו משיב אבידה, ועי' מרדכי ב"ב סי' תקסד, ודברות משה להגר"מ פינשטיין ב"מ סי' כד ענף ב (ועי' בהגהות הגר"א לשו"ע חו"מ סי' קנה ס"ק ח שביאר דעת הרמב"ם בספק אבידה שפוסקים לחומרא משום שדוקא להוציא ממוחזק ספק ממון לקולא, וביאר מו"ר הגרא"מ שך שליט"א באבי עזרי סוף הל' שכנים שבאבידה טרם שהמוצא נטל אותה לידיו אין כאן ספק בין שני בעלי דין, וע"כ ספק איסורא הוא).

והדברים מפורשים בראשונים גם לענין הצלת ממון חבירו, עי' קונטרס דינא דגרמי לרמב"ן בסוף חידושיו לב"ב בטעם הדין שהכובש עדותו פטור מתשלום נזיקין, מכיון שחיובו להעיד אינו חיוב ממון אלא מדין גמילות חסדים, ואם אינו רוצה להטריח ולהצילו אינו חייב, למה זה דומה למי שרואה כיסו של חבירו אבד ואינו מצילו שאין בי"ד מחייבים אותו, שלא חייבתו תורה בכך אלא כשאר מצוות היא זו ואינה בדין ממון, עיי"ש, וכ"כ נ"י ב"ק ריש פרק הכונס בשם הרא"ה וש"ג שבועות לא ע"ב, והובא בב"י חו"מ ריש סי' כח.

אלא שלפי מה שנתבאר לעיל בדעת הרמב"ם שלענין פשיעה יש עליו דין שומר אף בקרקע, ויתכן שמחובתו כשומר הדירה היה עליו להודיע לבעה"ב בתוך זמן השמירה על ההפסד שעתיד להפסיד, וכמו שפסק המשנה ברורה שם, י"ל שחיובו להודיע לבעה"ב הוא גם על נזק שעלול לקרות בבית אחרי גמר שכירותו, אך י"ל לאידך גיסא שחיובו כשומר הוא אך ורק על נזק שקורה או עלול לקרות בזמן השמירה עצמה ולא על נזק שעלול לקרות לאחר כלות השמירה. ומסתבר כצד האחרון שחיובי שמירה אינם אלא על מה שקורה בתוך זמן השמירה, וע"כ גם לדעת הרמב"ם אין לחייבו על הפסד המים שלאחר כלות השכירות.