הפרת הסכם הפצה בבלעדיות

בס"ד, ‏ג' אלול תשע"ו

‏06 ספטמבר 2016

תיק 75029

פסק דין - הפרת הסכם הפצה בבלעדיות

על פסק זה הוגש ערעור שהתקבל

בעניין שבין:

א.    עובדות מוסכמות

הרב ט' (להלן 'נתבע 2') תרגם לאנגלית שני ספרים - ספר א' (להלן 'ספר א'') ו'ספר ב' (להלן 'ספר ב''. הכינוי 'הספרים' יתייחס לשני הספרים). הספרים יצאו לאור בהוצאת ל' (להלן 'הנתבעת'), ע"י מר נ' (לשם הנוחות 'נתבע 1').

נחתם הסכם בין התובעת לבין הנתבעת (להלן: 'ההסכם'), ובו נקבע שהתובעת תקנה את כל הספרים שהודפסו, ואת הבלעדיות על מכירת הספרים לחנויות. הבלעדיות היא למשך שנתיים מיום 23.07.13 עד 23.07.15, או עד למכירת כל הספרים – המוקדם מבין שניהם. עוד סוכם שהנתבעת לא תדפיס עותקים במהלך תקופת הבלעדיות.

נקבע בהסכם שנתבע 2 קיבל חלק מהספרים שהודפסו לצורך מכירה בישיבות, וכן שהוא יוכל לקנות ספרים נוספים מהתובעת (והנתבעת תשלם עליהם).

נקבע שהתובעת תקבל 792 עותקים של 'ספר א'' תמורת 46 ₪ לכל עותק. וכן 840 עותקים של 'ספר ב'' תמורת 48 ₪ לעותק. נקבעו גם מועדי התשלום.

על ההסכם חתמו מר ו' בשם התובעת, ונתבע 1 בשם הנתבעת. נתבע 2 אינו חתום על ההסכם.

ב.     טענות התובעת

התובעת טוענת שהנתבעים הפרו את ההסכם, וזאת, מהסיבות הבאות:

1. פרסום באינטרנט: כחמישה חודשים לאחר חתימת החוזה, החל נתבע 2 למכור באתר האינטרנט שלו את הספר 'ספר א'', זאת, בניגוד להסכם בע"פ בין התובעת לנתבעת.[1] בנוסף, לטענת התובעת נתבע 2 מפנה באתר האינטרנט שלו לגרסה המלאה של 'ספר א''. בכך נגרם לתובעת נזק נוסף, כיון שהציבור יקרא את המהדורה המלאה באתר במקום לקנות אותה.

2. מכירת התקציר: נתבע 2 ערך תקציר של הספר 'ספר א'' (להלן 'תקציר'), והנתבעת הדפיסה את התקציר, ובכך הפרה את ההסכם. נתבע 2 מכרה כ-1000 ספרים של התקציר לתלמידי ישיבות ולחנויות במחיר סמלי של עשרה שקלים ליחידה. מכירת התקציר בזול פוגעת ביכולת התובעת למכור את הספרים.[2] התובעת מזכירה שעל פי ההסכם אסור היה לנתבעת להדפיס ספרים נוספים – גם אם תמכור אותם רק לתלמידים.[3]

3. מכירה לחנויות: נתבע 2 מכר ספרי 'ספר א'' לחנויות, ובכך הפר את ההסכם.

4. הגבלת מכירות נתבע 2: סוכם בע"פ שהיקף המכירות של נתבע 2 יעמוד על עשרות ספרים לשנה בלבד.[4] בסיכומיה כתבה התובעת כי היקף המכירות של נתבע 2 הוגבל ל 100-120 עותקים בלבד.^[5] בפועל, נתבע 2 מכר 1000 עותקים של התקציר ועוד כמה עותקים מלאים.

5. היחסים בין הנתבעת לנתבע 2: נתבע 2 הינו שותפו העסקי של נתבע 1 ולכן גם נתבע 2 הוא נשוא תביעה זו.[6] בנוסף, אף שנתבע 2 אינו חתום על ההסכם, הרי שהוא נכח פגישה שבסופה נחתם ההסכם. גם אם הוא לא היה באותה פגישה, הרי שהוא ידע על ההסכמות בין הצדדים, ולכן הן מחייבות גם אותו.

לאור כל זאת בקשה התובעת את הסעדים הבאים (הסעדים המבוקשים השתנו בין כתבי הטענות השונים, להלן מתוך הסיכומים בעברית):

1. הנתבעת תרכוש מהתובעת 502 עותקים של 'ספר א'' במחיר המכירה הממוצע של הספר אצל התובעים בסך 95 ₪ לספר.

2. הנתבעים יעבירו לתובעת 502 עותקים של התקציר אותו היא תמכור במחיר 10 ₪ לעותק ותעביר את התמורה לנתבעת.

3. אם הבקשה בסעיף 2 לא תתקבל, הנתבעת תפצה את התובעת על הפרת ההסכם בסך 22,540 ₪, שהם אובדן הרווחים על 502 ספרים שלא נמכרו.

4. אם הבקשות לא יתקבלו מבקשת התובעת לקבל 5 שנות בלעדיות נוספות.

5. בנוסף, 550 ₪ עבור אחסון הספרים ו-600 ₪ הוצאות עבור שיווק הספרים (פרסום מודעות).

6. הוצאות משפט בסך 2000 ₪.

ג.      תגובות הנתבעים

הנתבעים הגיבו בנפרד, אולם, לשם הנוחות טענותיהם מובאות בסעיף אחד. ככלל, הנתבעים טוענים שהם לא הפרו את ההסכם, ולהיפך, התובעת היא שהפרה את ההסכם. להלן פירוט הטענות.

1. פרסום באינטרנט: לגבי מכירת הספרים 'ספר א'' באינטרנט טען נתבע 2 שאינו זוכר שהוסכם בינו לבין התובעת על אי מכירת הספרים הנ"ל באינטרנט,[7] והוסיף שבהסכם לא מוזכרת מכירה באינטרנט כלל.[8] בהמשך נתבע 2 הכחיש בטענת ברי את טענת התובעת לחלוטין, ואמר שלא היה סיכום כלל בעניין זה.[9] כמו כן, נתבע 2 בתגובותיו טוען שלא העלה לאתר את המהדורה המלאה, אלא חלקים ממנה בלבד.

2. מכירת התקציר: נתבע 1 טוען שהדפסת התקציר אינה מהוה הפרה של ההסכם, כיון שלנתבע 2 שמורה זכות למכור את הגרסה המלאה לתלמידים, וכך הוא עשה ולא מכר את התקציר בחנויות.[10] נתבע 1 כתב שנתבע 2 יכול היה – ע"פ ההסכם – למכור את הספר לתלמידים ללא הגבלה במחיר.[11] נתבע 2 מכחיש את טענת התובעת שמכירת התקציר פגעה בהיקף המכירות של התובעת.[12]

3. מכירה לחנויות: נתבע 2 טוען[13] שיתכן שעשרה עותקים של התקציר הגיעו דרך אדם אחר שקנה ממנו לחנויות בארה"ב, אולם הוא לא בטוח בכך. בהזדמנות אחרת הוא לא הכחיש את טענת התובעת, ורק אמר שאותם אנשים לא היו קונים את הגרסה המלאה ממילא, כך שלא נגרם נזק לתובעת.[14]

4. הגבלת מכירות נתבע 2: נתבע 2 מכחיש בתוקף שהיה סיכום בע"פ בינו לבין התובעת לגבי היקף מכירותיו.[15]

5. היחסים בין הנתבעת לנתבע 2: נתבע 2 מכחיש שהוא שותפו של נתבע 1.[16] נתבע 2 טען שלא נכח בפגישה בה נחתם ההסכם.[17]

ד.     טענות הנתבעת ותגובות התובעת

1. הפרת ההסכם באי-הפצה: בתגובת הנתבעת נטען שעל התובעת להפיץ את הספרים המדוברים, אולם למעשה התובעת לא הפיצה את הספרים כראוי שהרי לא הפיצה בחנויות, אלא מכרה בעיקר בחנות שלה עצמה.[18] נתבע 1 הסביר שמתוך ההסכם ניתן להסיק שהתובעת מחויבת להפיץ את הספרים.[19] כמו כן, בעקבות התנהלות התובעת קיבל הספר 'ספר א'' "שם רע מאוד".[20] הנתבעת לא ביקשה פיצוי על כך.

התובעת השיבה שלא נכתב בהסכם שהיא מתחייבת להפיץ.

2. הפרת ההסכם בתמחור מופרז: התובעת הפרה את ההסכם בזה שמכרה את הספר במחיר גבוה מדי.[21]

התובעת השיבה שבהסכם לא הוזכר תמחור מחייב.[22]

נתבע 1 הגיב "הדבר ידוע לכל מי שמצוי בענף... שהמחיר של הספר ממנו נגזרת העסקה בין בעל הזכויות למפיץ הינו המחיר ברוטו המקסימלי לצרכן, שממנו ניתנת הנחה למפיץ וממנו המפיץ נותן הנחות למפיצי המשנה. העלאת המחיר ברוטו ע"י התובעת והעמדתו על סכום גבוה יותר הינה גניבת דעתי כפשוטו".[23]

3. התובעת לא סיפקה ספרים לנתבע 2: התובעת לא סיפקה לנתבע 2, את הספרים שהיה אמור לקבל כמו שסוכם.

התובעת השיבה, שלפי פרשנות מחמירה של החוזה, נתבע 2 זכאי לספרים שהוא "צריך", התובעת ביקשה לא לתת לו ספרים כל עוד הנתבע 2 לא הוכיח כמה הוא "צריך".[24]

4. התובעת קיבלה יותר ספרי 'ספר א'' ממה שסוכם: במקום 792 ספרי 'ספר א'' קבלה 864 ספרים, כלומר 72 יותר ממה שסוכם. התובעת טרם שילמה על יתרת הספרים שקיבלה. כהוכחה לכך הציגה הנתבעת חשבוניות מס' 01/000533 ומספר .01/000536. ועוד שמדברי התובעת עצמה בפרוטוקול 1 עמ' 4 שורה 2-3 ניתן להיווכח כי כנים דברי הנתבעת שהרי הודתה התובעת שקיבלה את הספרים ביותר מהזדמנות אחת - וכגירסת הנתבעת.בתגובת מאוחרת יותר של הנתבע 1, ביקש נתבע 1 שאם אין התובעת רוצה לשלם על יתרת הספרים, יוחזרו הספרים לנתבעת מיידית.[25]

התובעת הגיבה שלא קיבלה משלוח מקדמי בן 96 ספרים, אלא קבלה את כל הספרים במשלוח אחד, הדבר מלמד שיתכן שלא סופקו ספרים נוספים.[26] בכתב הסיכומים מטעם התובעת נכתב: "ובמקרים כאלה הם (=בעלי החנויות) נאלצים לסמוך על הדיווח של המשווק".[27] אולם התובעת אינה מסכימה לשלם אלא אם כן הנתבעת תוכיח שסיפקה יותר ספרים ממה שסוכם.[28] בהמשך טענה התובעת שהמנהג הוא שבדרך כלל מספקים פחות ספרים ממה שפורט בתעודות המשלוח, ונטל הראיה על הספק.[29]

5. התובעת קיבלה יותר ספרי 'ספר ב'' ממה שסוכם: לטענת הנתבעת, התובעת קיבלה יותר ספרי 'ספר ב'' ממה שסוכם, כלומר 919 במקום 840, כלומר, עודף של יתרה של 79, ולכן עליה לשלם 79*48=3792 ₪. הוכחה לכך היא תעודות המשלוח. בסיכומיה הנתבעת תיקנה שנתבע 2 קיבל מהתובעת 40 ספרי 'ספר ב'' לכן נותר בידי התובעת 39 ספרי 'ספר ב'' עודפים בלבד. נתבע 1 כתב שאם התובעת אינה רוצה לשלם על יתרת הספרים, יוחזרו הספרים לנתבעת מיד.[30]

בתגובת התובעת היא חזרה על טענתה בנוגע לספרי 'ספר א'', שנטל ההוכחה על הספק, קרי הנתבעת.

6. אי-פירעון של שיקים וחובות אחרים: נתבע 1 טען שבנוסף לשני השיקים "כנראה שאצל התובעת ישנו עוד חשבונית שכלל לא שולמה... כלומר הם חייבים לי 3 תשלומים – על 2 השיקים... ועל עוד חשבונית".[31] הכוונה לפריטים הבאים:

א. שני שיקים של התובעת שהוא לא פדה מסיבות טכניות ע"ס 850+1745=2595 ₪. הוא תובע תשלום על השיקים הללו. התובעת אינה מכחישה, אך טרם שילמה.

ב. ספרי 'ר'': התובעת לא שילמה על 24 עותקי 'ר'' בסך 1068 ₪.[32] בדיון השני  הכחישה התובעת (רואה החשבון אמר שהתובעת אינה חייבת בתשלום).[33] אחר כך התובעת כתבה שהיא מודה בכך והדבר נעשה בטעות.[34]

ה.    החלטות קודמות

בתאריך כ"ג טבת תשע"ו החליט בית הדין שלא להוציא צו האוסר על הנתבעת להדפיס את המהדורה המקוצרת.

ו.       נושאי הדיון

1. התביעה נגד נתבע 2

2. פרסום הגרסה הארוכה באינטרנט על ידי נתבע 2

3. האם הדפסת ומכירת התקציר הן בגדר הפרה של ההסכם?

4. האם התובעת הפרה את ההסכם?

5. הפיצוי המגיע לתובעת

6. מספר הספרים שקיבלה התובעת

7. חובות נוספים לנתבעת

8. התנהלות התובעים

9. הוצאות משפט

ז.       התביעה נגד נתבע 2

טענת התובעת שנתבע 2 הינו שותפו העסקי של נתבע 1 לא הוכחה דיה, וכלל גדול בדיני ממונות הוא שהמוציא מחברו עליו הראיה. לכך יש להוסיף ששני הצדדים להסכם הם חברות בע"מ, שמטבען מגנות על בעליהן ועובדיהן מפני תביעה אישית. לפיכך, קשה לראות בנתבע 2 צד להסכם, באופן כזה שיטיל עליו חיובים אישיים, וזאת, בשעה שהצדדים העיקריים לעסקה הגנו על עצמם בעזרת חברות.

לכן, בהעדר הוכחה מספקת בית הדין מקבל את עמדת הנתבעים שיש לראות את מי שחתם על ההסכם - הנתבעת - כנשוא הבלעדי של תביעה זו.

ח.    פרסום הגרסה הארוכה באינטרנט על ידי נתבע 2

כאמור, התובעת טענה שנתבע 2 הפר את ההסכם בכך שפרסם חלקים מהגרסה המלאה של הספר באתר האינטרנט שלו, בניגוד לסיכום בעל פה. לעומת זאת, נתבע 2 הכחיש סיכום כזה וטען שפרסם פרקים נבחרים בלבד.

דיון:  בית הדין מקבל את עמדת נתבע 2, וזאת, מהסיבות הבאות:

א. בהסכם לא הוזכר פרסום באינטרנט כלל, וטענת התובעת לסיכום בעל פה בעניין זה לא הוכחה.

ב. נתבע 2 טען שהעלה לאתר שלו פרקים נבחרים בלבד ולא את הספר כולו. טענה זו לא הופרכה על ידי התובעת.

ג. אמנם בהסכם נכתב שהנתבעת אינה רשאית להדפיס את הספר, אולם, העלאה לאינטרנט של פרקים נבחרים מתוך הספר איננה בגדר הדפסה, למרות שיתכן והיתה יכולה לפגוע במעט במכירות של התובעת.

ד. לסיום, לפי טענת התובעת מי שהעלה את הגרסה לרשת - נתבע 2 – אינו נשוא תביעה זו כאמור לעיל.

אשר על כן, טענה זו של התובעת – נדחית.

ט.    האם הדפסת ומכירת התקציר הן בגדר הפרה של ההסכם?

כאמור, אין ויכוח על כך שהנתבעת הדפיסה תקציר של הספר ונתבע 2 הפיץ אותו בישיבות במחיר מוזל. התקציר כולל את הטקסט המקורי לאחר הורדת קטעים מסוימים. נתבע 2 – המתרגם – כתב בהקדמה לתקציר שהוא הוריד כפילויות, הוכחות, הרחבות – בסה"כ הוריד 40%.

המחלוקת בין הצדדים בעניין זה היא בעיקרה פרשנית: בהסכם כתוב שנתבע 1 לא ידפיס "את הספרים הנ"ל".

נתבע 1 כתב שהתקציר הוא בגדר הספרים הנ"ל,[35] וכן שאף שנכתב שאין להדפיס את הספרים, הכוונה היא שאין למכור אותם ולהתחרות בתובעת, אבל אין איסור להדפיס את הספרים. בפועל, המכירות היו בישיבות כפי שסוכם, כך שלא נוצרה תחרות על קהל הלקוחות של התובעת.

התובע טוען[36] כי התקציר הוא בגדר "הספרים הנ"ל".

דיון: כבר כעת נאמר שבית הדין מקבל את עמדת התובעת שהתקציר הוא בגדר "הספרים הנ"ל". בית הדין מבסס את עמדתו על פרשנות סבירה של ההסכם, כדלקמן.

כאמור במקרה שלפנינו ישנם חילוקי דעות בין הצדדים לגבי פרשנות הפסקה הבאה בהסכם:

הבלעדיות למכירת הספרים הנ"ל לחנויות תהיה בידי התובעת למשך שנתיים מיום 23.07.13 ו/או עד למכירת כל הכמות הנ"ל, המוקדם מבין שניהם, הנתבע לא ידפיס את הספרים הנ"ל במשך תקופה זו.

בפתח הדברים יש לציין שלכאורה המשמעות ההלכתית של הסכם בלעדיות מוטלת בספק, שהרי מדובר על התחייבות שלילית (שלא להתחרות, שלא להדפיס), המכונה בהלכה "קניין דברים" שאין לו תוקף הלכתי. אולם, למעשה פוסקי ההלכה קבעו יש תוקף להסכם כזה מכוח המנהג (ראו בעניין זה פס"ד ארץ חמדה גזית 74070 מתאריך כ"ח תמוז תשע"ה, סעיף ז).

נדון עתה במחלוקת הפרשנית שבין הצדדים: במשנה בבא בתרא סד, א נאמר  שהקונה בית לא קנה –

"לא את הבור ולא את הדות אף על פי שכתב לו עומקא ורומא. וצריך ליקח לו דרך, דברי רבי עקיבא: וחכמים אומרים: אינו צריך ליקח לו דרך. ומודה רבי עקיבא, בזמן שאמר לו חוץ מאלו - שאין צריך ליקח דרך".

דהיינו, באופן עקרוני יש לפרש את העסקה באופן מצמצם ולכן כל מה שלא כלול בהכרח בעסקה איננו חלק ממנה, ובכלל זה הבור שבחצר הבית. לדעת רבי עקיבא אף שהמוכר נשאר בעלים של הבור - הדרך אל הבור איננה שלו, ועליו לקנות את זכות הגישה מהקונה. לעומת זאת, לדעת חכמים המוכר השאיר לעצמו גם את הדרך אל הבור. רבי עקיבא מודה שכאשר נכתב בשטר המכר שהמכירה איננה כוללת את הבור, נשארה גם זכות הגישה בידי המוכר.

רשב"ם (שם, ד"ה בזמן שאמר) ביאר:

"בזמן שאמר ליה חוץ מאלו - חוץ מבור ודות ותנאי שלא לצורך הוא שהרי אינן בכלל בית אלא לטפויי מילתא קאתי ושייר לו דרך. ולרבנן לא אתא לטפויי כלל דבלאו הכי שייר לעצמו דרך ולרווחא דמילתא אמר כן שלא יאמר הלוקח כל הבית מכרת לי ולא עכבת דרך שאין כל מוכרין בקיאין בדינין והלכך פירש כל כך".

דהיינו, לדעת רבי עקיבא המילים "חוץ מבור ודות" מיותרות, כיון שהבור והדות נשארים של המוכר גם ללא ציון הדבר במפורש. אם כן, כתיבת מילים אלו נועדה להוסיף זכויות נוספות למוכר מעבר לברירת המחדל, ובמקרה זה את זכות הגישה אל הבור. לעומת זאת, לדעת חכמים מילים אלה אינן מוסיפות זכויות, אלא נועדו להבהיר את הזכויות של המוכר, שכוללות ממילא את הבור ואת זכות הגישה אליו.

מחלוקת זו משקפת מחלוקת עקרונית: האם "מדקדקין לשון השטר" כדעת רבי עקיבא, או שמניחים שיש דברים שנכתבו רק "לרווחא דמילתא". להלכה פסק הריב"ש (שו"ת ריב"ש, תפ) כדעת רבי עקיבא, וכן הובא להלכה בשולחן ערוך חושן משפט סימן סא סעיף טו (וכן פסק הרמ"א שם, יג):

"מדקדקין לשון השטר ודנין על פי אותו דקדוק, ולא אמרינן האי גברא לא גמיר כולי האי והיה סבור שהדין היה בענין כך ומפני כך כתב אותו לשון".

בחלק ההסכם שלפנינו כתוב בתחילה שהבלעדיות על המכירה בחנויות תהיה של התובעת ולאחר מכן כתוב שהנתבעת לא תדפיס את הספרים. אם פרשנות נתבע 1 היתה נכונה שהכוונה איננה לאסור הדפסה אלא הפצה, די היה בחלק הראשון של הפסקה. לפיכך, עלינו לפרש את החלק השני כפשוטו, באופן שבא להוסיף על החלק הראשון ולאסור הדפסה באשר היא. יש להדגיש שבמקרה זה אין מדובר על תוספת בגלל ייתור הלשון, אלא על קבלת הדברים כלשונם.

גם את טענת נתבע 1 שהאיסור עסק בהדפסה של העותק המלא ולא של התקציר אין לקבל. שהרי אם היינו מקבלים פרשנות זו, אין משמעות ממשית לתנאי זה. שהרי לפי הפרשנות שהציע הנתבע,  הוא היה רשאי להוריד מילה אחת בלבד ולהדפיס את כל הגרסה המלאה. פרשנות כזו מעקרת את כל הסעיף מתוכנו, ולכן היא נדחית.

מקור הדברים ברבנו ירוחם, שנפסק כמותו בשולחן ערוך חו"מ סימן סא סעיף טז:

"יש מי שאומר שתנאי שאדם מתנה עם חבירו אין הולכים אחר הלשון הכתוב, אלא אחר הכוונה".

נושאי הכלים כתבו שדין זה זהה לדין נדרים, והפנו לדברי שולחן ערוך יו"ד סימן ריח סעיף א:

"כל הנודר, או נשבע, רואין דברים שבגללן נשבע או נדר, ולומדים מהם לאיזה נתכוון. והולכין אחר הענין, ולא אחר משמעות דבור".

והרמ"א שם כתב:

"וכל זה דוקא בנודר בינו לבין עצמו, אבל בנודר לחבירו, כל שלשון הנדר כולל הולכין אחריו, אם לא באומדנא דמוכח".

דהיינו, כאשר מדובר על נדר שאדם נדר במסגרת סיכום עם חברו הולכים אחר הכוונה רק כאשר ישנה "אומדנא דמוכח". וביאר הט"ז ס"ק ב כך:

"...דוקא בנודר בינו לבין עצמו הולכים אחר כוונתו משום דבעינן שיהיו פיו ולבו שוין... אם נתן מתנה לחבירו ואמר לשון שיש לו שני משמעות ודאי הברירה ביד הנותן לפרשו בענין שטוב לו והמוציא מחבירו עליו הראייה..."

דהיינו, בהליך חד צדדי, כגון, נדר או מתנה, יכול יוזם ההליך לומר למה היתה כוונתו ולפרש את דבריו באופן הטוב ביותר עבורו. לעומת זאת, כאשר מדובר על הליך שיש לו שני צדדים, כגון, המקרה שלפנינו, אין לפרש בניגוד לניסוח, למעט במקרה בו מדובר בפרשנות שהיא בגדר "אומדנא דמוכח". דוגמא לכך, אותה מזכירים הפוסקים היא זו המובאת במשנה ובגמרא (קידושין ס, ב):

"[משנה: הרי את מקודשת לי] על מנת שאראך בית כור עפר - הרי זו מקודשת, ויראנה; ואם הראה בבקעה - אינה מקודשת...

[גמרא] על מנת שאראך בית כור עפר. תאנא: לא נתכוונה זו אלא לראות משלו".

כלומר, כאשר אדם שקידש אשה על מנת שיראה לה שטח חקלאי, יש לפרש שכוונתו היתה שיראה לה שטח השייך לו, ולא שטח השייך לאחרים. זאת, כיון שברור שהאשה לא התכוונה להתנות את נישואיה לאדם זה בכך שיראה לה שטח השייך לאחרים, אלא בכך שיש לו שטח והוא יראה לה אותו.

כאמור, במקרה שלפנינו קבלת פרשנות נתבע 1 מעקרת את כל ההסכם מתוכנו, ולכן ישנה "אומדנא דמוכח" שפרשנות התובעת היא הנכונה.

לכך יש להוסיף, בדרך היקש מהמקובל בדיני זכויות יוצרים, שגם חלק העתקה של חלק מהיצירה מהווה פגיעה בבעל הזכויות, במקרה שלפנינו, בתובעת. לכך יש להוסיף כי התקציר מכיל, על פי דברי נתבע 2, את תמצית הספר (וכך עולה משמו: The Essential, כלומר, העיקרי). לדבריו, מהתקציר הופחתו החלקים הפחות מרכזיים (כגון, תארים, הוכחות וכד'), ולכן הפצתו מהווה פגיעה בתובעת.

העולה מכל זה הוא שהנתבעת הפרה את ההסכם עם התובעת בכך שהדפיסה את התקציר והפיצה אותו.

 לכך יש להוסיף שהנתבעת הפרה את ההסכם בכך שמסרה ספרים לידי נתבע 2 וזה העביר אותם לחנויות בארה"ב. אף שנתבע 2 איננו חתום על ההסכם, היה על הנתבעת לוודא שהוא אינו מפיץ את הספרים בחנויות, אלא בישיבות בלבד. משלא עשתה כן, היא אחראית למעשיו.

טענתו של נתבע 2 שהוא מכר לקונים שממילא לא היו היו קונים את הספר – אינה מתקבלת. ההסכם איננו כולל הגבלה של הבלעדית, והיא גורפת ולא מותנית.

י.       האם התובעת הפרה את ההסכם?

נתבע 1 טען שהתובעת הפרה את ההסכם בכך שלא הפיצה את הספרים בחנויות. הנתבעת השיבה שההסכם לא חייב אותה להפיץ את הספרים אלא אפשר לה לעשות זאת. בנוסף, היא טענה שהיא מכרה גם לחנויות לפי שיקול דעתה.

עוד טען נתבע 1 שהתובעת הפרה את ההסכם בכך שמכרה את הספר במחיר גבוה מזה שסוכם במשתמע: בהסכם נכתב שהתובעת תקנה את הספרים במחיר ברוטו פחות 60%, ומכאן ניתן לחשב את המחיר ברוטו. לטענת נתבע 1 זהו המנהג המקובל, וכך יש לפרש את ההסכם. התובעת דחתה את הטענה.

טענה נוספת של הנתבעים היתה שלאחר שהתגלע ויכוח בין הצדדים סירבה התובעת למכור ספרים במחיר עלות לנתבע 2 לצורך הפצה בישיבות.

דיון: לגבי הפצה לחנויות – בהסכם אין אזכור שהתובעת מקבלת על עצמה התחייבות להפצת הספרים, ובוודאי שלא נאמר מה היקף ההפצה. ולכן בית הדין מקבל את עמדת התובעת, שהיא היתה רשאית לעשות בספרים כרצונה, מה גם שהיא הצהירה שהיא מכרה חלק מהספרים לחנויות.

לגבי מחיר הספרים – גם את הטענה בדבר מחיר הספרים הגבוה אין לקבל. ראשית, התובע הצהיר כי המחיר הממוצע של הספרים שנמכרו בפועל היה 95 ₪, בשעה שהמחיר כפי שהוא עולה מההסכם עומד על 115 ₪ (בחוזה כתוב שהספרים נמכרים ב-60% הנחה, במחיר של 46 ₪ לספר, ומכאן שהמחיר המלא הוא 115 ₪). אם כך המחיר היה נמוך מזה שעולה מהחוזה.

לכך יש להוסיף, כי המחיר זו לא אוזכר בהסכם בצורה מפורשת, והנתבע לא הוכיח שכן מנהג הסוחרים. גם אילו היה מוכיח נתבע 1 שזהו המנהג, יש לומר שלא כל הפרה קלה של התחייבות מהווה הפרה של ההסכם (ראו בעניין זה תוספות קידושין מט, ב, ד"ה דברים).

לגבי אספקת ספרים לנתבע 2 – יש לדחות גם טענה זו, כיון שהנתבעת הפרה את ההסכם עם התובעת, רשאית היתה התובעת בתגובה להפר הפרה נגדית. מה גם שההפרה הנגדית היתה בדיוק במקום בו היתה ההפרה הראשונה: נתבע 2 הפיץ בישיבות עותקים בלתי מורשים, ולכן התובעת היתה רשאית שלא לספק לו עותקים נוספים לצורך הפצה בישיבות.

אשר על כן, בית הדין דוחה את הטענה שהתובעת הפרה גם היא את ההסכם, באופן המקנה לנתבעת זכויות לסעד כלשהו.

יא. הפיצוי המגיע לתובעת

התובעת דרשה לקבל מהנתבעת פיצוי בסך הרווחים הצפויים ממכירת כל ספרי 'ספר א'' במחיר המלא, וכן פיצוי נוסף על כל הספרים האחרים שהיתה התובעת מוכרת לטענתה אילו הנתבעים לא היו נוהגים כפי שנהגו ופוגעים במכירות שלה. כמו כן, דרשה התובעת לרכוש את התקציר ולמכור אותו במחיר 10 ₪ לעותק.

כנגד זה טען נתבע 1 שהתובעת לא הצליחה למכור את הספרים בגלל טעויות שלה. הוא דרש לקבל נתונים על מכירת הספר 'ספר ב'' כדי להוכיח את טענתו שהתובעת נכשלה במכירת הספרים ללא קשר לפעולות הנתבעים. התובעת סירבה לספק את הנתונים בטענה שאין קשר בין שני הספרים.

אחת הראיות שהגישה התובעת לטענותיה היתה הקלטה של פגישה בין הצדדים לאחר התגלע המחלוקת שבה נדונות הצעות שונות.

דיון: לגבי הראיה מהקלטת הפגישה - בית הדין סבור שניסיונות לפשרה מחוץ לבית הדין אינן מחייבות את הצדדים ואינן משקפות בהכרח את זכויותיהם המשפטיות, ולכן פרטי שיחה זו לא ידונו.

וכעת לגופו של עניין, בהסכם לא נקבע פיצוי במקרה של הפרת ההסכם מצד אחד הצדדים, ולכן, לכאורה, הסעד היחיד שיכלה התובעת לבקש הוא ביטול העסקה כולה (על פי שולחן ערוך חו"מ סי' רז, א), קרי, החזרת כל הספרים וקבלת כל התמורה ששלמה עד כה. כיון שחלק מהספרים כבר נמכרו, לכאורה, התובעת היתה אמורה לתת את התמורה שקיבלה מהרוכשים לנתבע 1, ולקבל שכר על העבודה במכירת הספרים.

אולם, התובעת ביקשה לקבל פיצוי על מניעת הרווח. פיצוי כזה מצאנו בנוגע לאדם שקיבל שדה באריסות (עיבוד השדה וקבלת הפירות, בתנאי שייתן חלק מהיבול לבעלים) אולם, בסופו של דבר לא עיבד את השדה. על פי המנהג זכאים הבעלים לקבל את שווי חלקם המשוער ביבול (שו"ע חו"מ שכח, ב).

אשר על כן, כדי שלא יהיה חוטא נשכר, במסגרת סמכות בית הדין לפסוק על פי יושר, הנתבעת תשלם לתובעת 4,000 ₪ עבור כל הנזקים הישירים והעקיפים שנגרמו לתובעת עקב הפרת החוזה פיצוי זה כולל את ההוצאות של התובעת על אחסון הספרים והוצאות השיווק שלהם.

מעבר לנדרש נסביר את הרקע לקביעת הסכום: הרווח הצפוי הוא כ-50 ₪ לספר. לאור הפרת ההסכם מצד הנתבעת יתכן שהתובעת תאלץ למכור את הספרים במחיר נמוך יותר. הפיצוי שנקבע מאפשר לתובעת להפחית 20 ₪ ממחיר 180 ספרים – חצי מהכמות שנמכרה עד כה (התובעת קיבלה 864 ספרים ונשארו אצלה לטענתה 502 ספרים, סה"כ נמכרו 362 ספרים, ראו חישוב כמות הספרים לקמן) – מבלי להינזק. יתרת התשלום מכסה את הנזקים הנוספים כגון אחסון ארוך ופרסום.

כמו כן, דרישת התובעת לרכוש את התקציר נדחית, כיון שאין כל הסכם או סיבה לחייב את הנתבעת בכך. לאור האמור הנתבעת רשאית להדפיס ספרים נוספים כראות עיניה.

יב.  מספר הספרים שקיבלה התובעת

מחלוקת מרכזית נוספת בין הצדדים היא בשאלה כמה ספרים סופקו לנתבעת. חשוב להדגיש כי שני הצדדים מסכימים שהתובעת שילמה רק עבור מספר הספרים המוזכר בהסכם.

לבקשת התובעת הציג נתבע 1 שלוש תעודות משלוח מהכריכייה להלן הפירוט שלהן:

תמצית הויכוח בין הצדדים הוא, שהתובעת טוענת שהיא קבלה משלוח אחד של ספרים שהגיע מהכריכייה, ובו כמות הספרים הרשומה בהסכם. התובע אמר כמה פעמים שהוא מעולם לא ספר כמה ספרים הגיעו, וכן אין לו רישום על כמות הספרים שהוא מכר. הדבר היחידי שהוא יודע שיתרת הספרים הנמצאת אצלו בעת הדיון היתה 502 עותקים מהספר 'ספר א''. הוא לא הסכים לומר כמה עותקים נשארו מהספר 'ספר ב''. התובע התבקש על ידי בית הדין לכתוב מיהו "ע'" המוזכר בתעודת המשלוח 2, ומה תפקידו. התובע השיב כך:[37]

Apparently the Court  assumed the "tuedat" was signed by someone from our shop;  it was logical that the Court would have expected that Defendant would supply the Court with a document signed by a representative at Plaintiff since that is what would make it valid.

Requesting "tuedat" with Plaintiff signature.

 

כלומר, התובע סירב להשיב לשאלת בית הדין מיהו ע' ומה תפקידו, הוא רק אמר שיש להגיש תעודת משלוח חתומה בידי גורם מוסמך.[38]

לעומת זאת, נתבע 1 טוען שהספרים סופקו בשתי פעימות, הראשונה על ידו, והשניה על ידי בית הדפוס. בהמשך קיבל נתבע 2 מהתובעת ספרים. בסך הכל סופקו יותר ספרים ממה שסוכם, אולם, התשלום היה על פי הכמות שנכתבה בהסכם, ולכן על התובעת לשלם על יתרת הספרים שקבלה.

להלן כמויות הספרים כפי שטענו הצדדים:

דיון: התובעת טוענת שאינה יודעת כמה ספרים קיבלה ונטל ההוכחה מוטל על הספּק. לעומת זאת, נתבע 1 טען שיש לראות בתעודת המשלוח ראיה לכמות הספרים שסופקו לתובעת.

בית הדין מקבל את עמדת נתבע 1 וזאת מהטעמים הבאים:

א. בדברי התובע ישנה סתירה פנימית: מחד גיסא הוא טוען שקיבל את כמות הספרים הכתובה בהסכם, ומאידך גיסא, הוא טוען שקיבל משלוח אחד מהכריכייה (תעודת משלוח 3). אולם, באותו משלוח סופקו פחות ספרים ממה שכתוב בהסכם.

ב. התובע סירב להשיב לשאלת בית הדין מיהו "ע'" הכתוב על תעודת משלוח 3, ומה תפקידו. בכך הוא ניסה לחבל ביכולתו של בית הדין לרדת לחקר האמת על ידי הבאת אותו אדם לעדות בבית הדין. במקרה של בעל דין המתחמק מלהשיב לשאלות בית הדין ומונע את בירור העובדות נפסק בשולחן ערוך (חו"מ סימן טו סעיף ג-ד):

"הדיין שבא לפניו דין שיודע שהוא מרומה... או שנראה לו מכלל הדברים שיש שם דברים אחרים מסותרים ואינם רוצים לגלותם, כל אלו הדברים וכיוצא בהם אסור לו לחתוך אותו הדין, אלא יסלק עצמו מדין זה וידוננו מי שלבו שלם בדבר, והרי הדברים מסורים ללב.  וכשהיה רואה הרא"ש באומדנא דמוכח שהדין מרומה, היה כותב ונותן ביד הנתבע שאין לשום דיין להשתדל בדין זה.

במד"א, כשהתובע רמאי. אבל כשהנתבע רמאי, אין הדיין יכול להסתלק, שלא ישתכר הרמאי ברמאותו, אלא ידרוש ויחקור יפה לבטל רמאותו; ואם נראה לו באומדנא דמוכח שהוא חייב, יחייבנו, אם הוא דיין מומחה ויחיד בדורו".

במסגרת סמכות בית הדין כפי שנקבעה בהסכם הבוררות רשאי בית הדין להכריע כנגד התובע בגלל סירובו לשתף פעולה עם בית הדין.

ג. התובע טען בוודאות שהספרים הגיעו במשלוח אחד מהכריכייה, ואילו נתבע 1 טען שהם הגיעו בשני משלוחים: האחד, על ידו, כאשר דובר על מכירת ספרים מוגבלת, והשניה מהכריכייה, לאחר חתימת ההסכם על בלעדיות. בית הדין מקבל את טענת נתבע 1 שהיו שני משלוחים מטעמים הבאים:

1. התובעת לא הכחישה טענה זו בדיון בתגובה לסיכומי אב בית הדין.[39]

2. התובע נתן לנתבע 1 שיקים עבור קניית הספרים המוגבלת, ולאחר חתימת ההסכם החליף אותם בשיקים חדשים. על רקע זה טען נתבע 1 בסיכומיו[40] שבמשך השנים שהוא עובד עם התובעת, היא לא שילמה על סחורה שטרם הגיעה אליה. עוד טען ש"אין דברים כאלה בשוק".

על פניו, לא מקובל לשלם על סחורה שטרם נתקבלה, ולכן מתחזקת טענת נתבע 1 שהועברו ספרים בשני משלוחים.

ד. לגבי כמות הספרים שסופקה: כאמור, בכתב התביעה התובעת הודתה[41] שהיא לא יודעת כמה ספרים קיבלה ויתכן שקיבלה יותר ממה שסוכם, היא חזרה על כך בסיכומים בעברית. כיון שהתובעת סמכה על נתבע 1, היא צריכה לקבל את גרסתו. מה גם שהוא מציג תעודות משלוח התומכות בגרסתו. נדון בתעודות בקצרה:

תעודה 1 – התקבלה על ידי נתבע 1, כללה 255 ספר א', 160 ספר ב'.

נתבע 1 טען שש' קיבל ממשלוח זה 156 ספר א' ו-60 ספר ב', כפי שכתוב בהסכם, בנוסף נשארו אצלו 3 עותקים של ספר א' שלא היו ארוזים בחבילות. סה"כ הועברו לתובע 96 ספר א' ו-100 ספר ב', בדיוק כפי שסוכם בנוגע למכירה המוגבלת.

תעודה 2- התקבלה על ידי נתבע 2, כללה 48 ספר א', ו-50 ספר ב'.

תעודה 3 – הועברה לתובעת והתקבלה על ידי "ע'" – כללה 768 ספר א', ו- 819 ספר ב'.

בנוסף, לקח נתבע 2 על פי הצהרתו ספרים בשתי הזדמנויות, בסה"כ 40 עותקים של 'ספר ב'' מהתובעת. התובע הודה שנתבע 2 הגיע אליו פעמיים כדי לקחת ספרים, הוא לא ידע לומר כמה ספרים הוא לקח (התנהלות זו מחזקת את הטענה שהתובע סמך על הנתבעים ולכן אינו יכול לדרוש מהם ראיה כעת). נתבע 1 כתב לתובעת בדוא"ל[42] שהוא לא שילם על הספרים כפי שקובע החוזה, ולכן יש לנכות ספרים אלה מהכמות אותה התובעת קיבלה.

לפיכך, אנו קובעים שעל פי הראיות שהוצגו בפנינו קיבלה התובעת 864 ספר א', ו-919 ספר ב'. כלומר, סופקו מעבר להסכם ולתשלום שבוצע: 72 ספר א', ו-79 ספר ב'. נתבע 2 לקח 40 'ספר ב'' ולא הוצגה ראיה לתשלום על ספרים אלה עד כה.

נתבע 1 דרש לקבל על הספרים הנוספים תשלום בהתאם לתעריף שנקבע בהסכם, או לחילופין לקבל אותם בחזרה ללא תשלום. לפיכך, התובעת יכולה להודיע האם היא מעוניינת לרכוש את הספרים בהסכמה. אם התובעת תסרב לכך, יקבל נתבע 1 את הספרים בחזרה ללא תשלום. נתבע 1 רשאי לבדוק אותם בעת קבלתם בחנות התובעת, והוא זכאי לסרב לקבל ספרים שנפגמו לאחר שהגיעו לחנות של התובעת. אולם, במקרה של פגם בדפוס וכדומה הוא אינו רשאי לסרב לקבלם, כיון שאלו ספרים פגומים שהוא מכר וזכותה של התובעת להחזיר אותם.

יג.   חובות נוספים לנתבעת

התובעת הודתה שהיא חייבת לנתבעת סך 3663 ₪. סך זה יקוזז מהפיצוי שזכאית לו התובעת.

יד.  התנהלות התובעים

התובעים טענו כמה פעמים שהם לא קבלו את יומם בבית הדין ולא ניתנה להם אפשרות לפרוס את טענותיהם באופן ראוי. בית הדין סבור שאין לטענה זו כל יסוד וכדי להיות נקיים מה' ומישראל נסביר את הדברים בקיצור.

התקיימו שתי ישיבות בתיק זה. לאחר הישיבה השניה שהתקיימה בתאריך 28.12.15 הוחלט על הגשת סיכומים ותגובות לסיכומים. את הסיכומים היה צריך להגיש עד לתאריך 15.02.16 (התאריך נקבע לבקשת התובעים בגלל הלחץ בסוף שנת המס). התובעים בקשו ארכה להגשת הסיכומים עד לתאריך 24.02.16.

כל הצדדים הגישו את הסיכומים במועד, אולם, בשלב זה בקשו התובעים לקיים דיון נוסף. בית הדין דחה את הבקשה כיון שאין מקום לקיים דיון לאחר הגשת סיכומים (שהוגשו באיחור לבקשת התובעים). עם הגשת הסיכומים שלחו התובעים כמה דוא"לים ובהם טענות נוספות. בית הדין סירב לקבל אותם, בנימוק שהסיכומים אמורים לסכם את הטענות ולא ניתן לצרף אליהם טענות במסמכים נוספים, אולם, בית הדין אפשר לתובע להגיש את הטענות במסגרת התגובות לסיכומים וזאת עד לתאריך 14.03.16.

התובעים בקשו הארכה נוספת וקבלו הארכה להגשת התגובות עד לתאריך 24.03.16. בית הדין לא קיבל את בקשת הנתבעים שהתובעת תעביר להם ספרים בתמורה להארכה. בשלב זה הגישו התובעים תגובות לסיכומים באורך של מעל 25 עמודים.

בית הדין אפשר הגשה של סדרה נוספת של תגובות מוגבלות באורכן עד לתאריך 17.04.16. התובעים הגישו בקשה נוספת לארכה ובסופו של דבר אישר בית הדין ארכה עד לתאריך 01.05.16.

לאחר עיון בחומרים שהוגשו ביקש ביה"ד מנתבע 2 להצהיר כמה ספרים קיבל מהתובעת, והוא השיב והעביר עותק של תעודת משלוח נוספת. בתגובה ביקש התובע לקיים דיון כדי לחקור את נתבע 2 על תשובתו. בתאריך 31.05.16 הודיע ביה"ד כי הוא מאפשר קיום דיון שיעסוק אך ורק בתצהיר ובתעודת המשלוח ואם יתברר שהוא היה מיותר יוכלו הנתבעים לדרוש החזר הוצאות. בסופו של  דבר הודיע התובע בתאריך 08.06.16 שהוא מוותר על קיום דיון נוסף.

לאור כל זאת, בית הדין סבור שהתובע קיבל שהות ארוכה, ואולי אפילו ארוכה מדי, להשמיע את טענותיו בעל פה ובכתב.

טו. הוצאות משפט

על פי מדיניות בית הדין אין חיוב בהוצאות כאשר שני הצדדים נהגו באופן הגון וסביר בהליך, ואילו כאשר אחד הצדדים לא נהג באופן זה הוא מחויב בהוצאות.

במקרה שלפנינו הנתבעת הפרה את החוזה ברגל גסה וחייבה את התובעת לתבוע אותה. אולם, גם התובעת נהגה באופן לא-הגון כאשר סירבה לחשוף את זהותו של "ע'".

ולכן למעשה אין צו להוצאות.

טז. החלטות

1. הנתבעת חייבת לתובעת 4,000 ₪ פיצוי עבור הפרת החוזה. מסכום זה יש להפחית 3,663 ₪, כקיזוז לחובות התובעת לנתבעת, ולכן הנתבעת תשלם לתובעת 337 ₪.

2. התובעת מחזיקה ב-72 עותקים של הספר 'ספר א'' וב-39 עותקים של הספר 'ספר ב'' השייכים לנתבעת. על התובעת להודיע לבית הדין תוך 30 יום אם היא מעוניינת לרכוש אותם במחיר שנקבע בהסכם: 46 ₪ לכל עותק של 'ספר א'' ו-48 ₪ לכל עותק של 'ספר ב''. אם התובעת תודיע שהיא לא מעוניינת לרכוש את הספרים העודפים תוך 30 יום מהתאריך הנקוב על פסק דין זה, תוכל הנתבעת לקבל את הספרים תוך 10 ימים נוספים ללא תשלום.

3. התובעת חייבת לתת באופן מידי לנתבע 2, ספרים על פי ההסכם, הנתבעת אמורה לשלם על כך 46 ₪ לכל עותק של 'ספר א'' ו- 48 ₪ לכל עותק של 'ספר ב''. לאור המתח שבין הצדדים, יוכל נתבע 2, לקבל ספרים לכל המאוחר עד 40 יום מהתאריך הנקוב על פסק הדין, ולכל היותר 150 עותקים מכל ספר.

4. כל הספרים יועברו לנתבעים בחנות של התובעת, בחבילות מקוריות של הכריכייה, והנתבעים יהיו זכאים לבדוק אותם במקום, וכן הם יהיו רשאים לסרב לקבל ספר שנפגם לאחר שהגיע לחנות של התובעת.

5. במקרה של בעיה במימוש פס"ד רשאים הצדדים לפנות לבית הדין עד 30 יום מהמועד האחרון שנקבע למימוש אותו סעד, ובית הדין ישקול האם לשנות את הסעדים שנקבעו.

6. הנתבעת רשאית להדפיס ספרים נוספים ולמכור אותם כראות עיניה החל מיום מתן פסק הדין.

7. אין צו להוצאות.

8. ניתן לערער על פס"ד זה תוך 30 יום מהתאריך הנקוב עליו.

פסק הדין ניתן בתאריך ‏ג' אלול תשע"ו, ‏06 ספטמבר 2016.

בזאת באנו על החתום