תשע"ו 2016
תיק מס' 5776-6
בפני כבוד הדיינים
בעניין שבין
התובע ד.
א. (להלן "התובע") |
הנתבע א.
ג. (להלן "הנתבע") |
הנתבע בנה
מחסן בקצה שטחו, מול ביתו של התובע.
לטענת
התובע, לפני שנבנה המחסן, היה לו מרחב פתוח מול ביתו, וכן היה יושב שם ונהנה
מישיבה במרפסתו המלאה אורה, ומהמרחב הפתוח.
לאחר
שנבנה המחסן, אינו יכול יותר לשבת שם, כיון שהמחסן חוסם את האור, ומאפיל על
המרפסת, ואינם יכולים לשבת שם כבעבר.
בנוסף,
טוען התובע שהמחסן שבנה הנתבע מכוער, ונמצא בדיוק במקום שבו הוא יושב במרפסת ביתו,
והוא נאלץ לראותו מולו בכל עת שהוא עובר או יושב שם, ודבר זה גורם לו לעגמת נפש.
לעומתו
טוען הנתבע, שאת המחסן בנה בשטחו הפרטי, ואינו מחויב לכמות האור שתגיע למרפסתו של
שכנו התובע.
כמו כן, אינו
מחויב לבנות מחסן שיהיה נאה בעיני השכנים.
הנתבע
יכול להשאיר את המחסן על כנו, ואין הוא מחויב להזיזו או לשנותו.
הרמב"ם בהלכות שכנים (ז א) כתב, שהבונה כותל מול חלונו של חברו, וחלון זה מיועד לאורה,
צריך להרחיק ד' אמות מחלונו של חברו, ובונה את הכותל, ואין חברו יכול למחות.
וכן פסק
מרן בשו"ע (חו"מ קנד כא).
ועוד פסק
מרן בסימן הנזכר (קנד כו) שאם אחד מהשכנים רוצה להגביה את הכותל המשותף שבין
שניהם, למעלה מד' אמות, וכל ההוצאות יהיו על חשבונו, אין שכנו יכול לעכב,
ואע"פ שהכותל מאפיל על חצרו של שכנו. ומקורו טהור מתשובת הריב"ש (סי'
רפט) שהובאה בב"י.
והטעם,
שכל מה שהצריכו להרחיק הכותל ד' אמות, זהו דווקא מול חלון הנועד לאורה, אבל בכותל
המאפיל על חצרו לא הצריכו הרחקה כלל.
כמו כן,
מובא במסכת ב"ב בפרק הראשון (ז.), מעשה בשני אחים שחלקו את הירושה ביניהם.
אחד מהם נטל את החצר, והשני נטל את האכסדרה (חדר שיש לו שלשה כתלים ותקרה, והרוח
הרביעית פרוצה כלפי חוץ). האח שנטל את החצר, בנה בסופה כותל, וע"י כך האפיל
על האכסדרה. ונפסק שם, שמכיוון שלא התנו בפירוש, שבעל החצר לא יבנה כותל מול
האכסדרה, הרי שבעל האכסדרה אינו יכול לעכב.
וכ"פ
הרמב"ם בהלכות שכנים (ז י) וכ"פ מרן בשו"ע בסימן הנ"ל (קנד
כז).
ובנידון
שלפנינו -
הרי שהמחסן
אינו נמצא מול חלון ביתו. ואף אילו היה כן, הרי שהמרחק מהמחסן לביתו של התובע עולה
על ד' אמות (1.92 מ').
כמו כן,
אין איסור להאפיל על חצרו של שכנו, ואף על מקום הנועד להיות מואר, כגון מרפסת
וכיו"ב, אין איסור האפלה, אם לא שהתנו כך מראש (כדין האכסדרה הנ"ל).
גם טענת
התובע, שהמחסן אינו נאה בעיניו, אינה מתקבלת, וכל אחד רשאי לבנות בשטחו ככל העולה
על רוחו, ואין הוא צריך שימצא הדבר חן בעיני שכניו, כל זמן שאין מגיע להם נזק ממשי
מכך.