החובה להעיד כשיש לעד חשש הפסד

יז אדר התשע"ז 15/3/16

תיק מס' 5777/3

פסק דין

בפני כבוד הדיינים:

הרב אוריאל אליהו - אב"ד.

בעניין חובת עדות [דיון דחוף]

שבין

תיאור המקרה

י' שימש כמזכיר יישוב בשנים --------, ואז פוטר ונכנס מזכיר חדש.

בתקופתו של י' העסיק הישוב קבלן ערבי, אחד הצ'יקים שניתנו לו כתשלום ע"ס 30,000 ₪ חזר מחמת טעות בכתיבת שם המוטב.

לאחר כמה שנים בתקופתו של המזכיר החדש ולאחר שהמזכיר החדש סיים לשלם לקבלן את כספו כולל הסכום של הצ'יק שחזר, הגיש הקבלן תביעה לבית המשפט לגביית הצ'יק שחזר.

הישוב דרש מהמזכיר הקודם לבוא להעיד בבית המשפט ע"מ לספר את הסיפור ובכדי להוכיח שהקבלן הערבי משקר, דא עקא שהמזכיר הקודם נמצא בהליך גישורי עם הקבלן על עסקים פרטיים שיש לו עמו כשמסתמנת פשרה שתחסוך לו 200,000 ₪, המזכיר חושש שאם יעיד נגד הקבלן הוא ינקום בו בפיצוץ הגישור ויפסיד בכך הרבה כסף.

הישוב תובע ממנו שיבוא להעיד כיוון שהוא אחראי על המחדל בכך שלא נטל את הצי'ק שחזר, ואילו המזכיר טוען שאילו לא היו מפטרים אותו לא היה משלם לקבלן את התשלום האחרון ולא היה קורה שום נזק, הוא טוען שהליך הפיטורין היה בהפתעה ואף אחד לא ביקש ממנו חפיפה מסודרת.

דבר נוסף שהוא טוען, שהוא לכל היותר הזיק בגרמא אבל המזיק בידיים זה המזכיר החדש ולכן אינו חייב לבוא ולהעיד.

עוד טען י' כי הוא ביקש מהם שיבקשו הארכה מבית המשפט ע"מ שהעדות שלו תיעשה לאחר שיחתם הסכם ההפרדות בינו לבין הקבלן ויינתן לזה תוקף של פס"ד, ולכל הפחות יוציאו צו הבאה מביהמ"ש בכדי שיוכל להוכיח לקבלן שהוא לא בא מרצונו להעיד נגדו, ואילו הם התרשלו ולא הגישו בזמן שום בקשה.

פסק דין

המזכיר פטור מלבוא ולהעיד.

נימוקים

ישנם שני דיונים בנידון זה, האחד האם המזכיר חייב לשלם לישוב את הכסף במידה והקבלן יגבה אותו בגניבה, השני, מה מקומה של חובת עדות.

הנידון הראשון - ביה"ד בירר עם מזכירי יישובים אחרים והתברר שהחובה לקחת חזרה את הצי'ק הינה על המזכיר או איש הקשר עם ספק השירות, ובאופן תיקני מקובל לקחת חזרה את הציק ורק אח"כ לפרוע את התשלום.

בנידון זה מצינו הלכה מפורשת במסכת כתובות דף פה עמוד א בדין סטראי:

"אבימי בריה דרבי אבהו הוו מסקי ביה זוזי בי חוזאי, שדרינהו ביד חמא בריה דרבה בר אבהו, אזל פרעינהו. אמר להו: הבו לי שטרא, אמרו ליה: סיטראי נינהו. אתא לקמיה דרבי אבהו, א"ל: אית לך סהדי דפרעתינהו? אמר ליה: לא, אמר ליה: מיגו דיכולין לומר לא היו דברים מעולם, יכולין נמי למימר סיטראי נינהו. לענין שלומי שליח, מאי? אמר רב אשי: חזינן, אי א"ל שקול שטרא והב זוזי - משלם, הב זוזי ושקול שטרא - לא משלם. ולא היא, בין כך ובין כך משלם, דא"ל: לתקוני שדרתיך ולא לעוותי".

דהיינו שליח שפרע את החוב ולא לקח את השטר ה"ז פושע ונחשב שאיבד את הכסף שניתן לו לפרעון החוב וחייב לשלם.

וכ"פ שולחן ערוך חושן משפט הלכות הלואה סימן נח סעיף א:

"ואם לא פרעו הלוה עצמו, אלא שלחם לו על ידי שליח, בין שאמר לו: קח השטר ותן המעות, בין שאמר לו: תן המעות וקח השטר, חייב השליח לפרוע למשלח".

אלא שבנידון דידן המזכיר שהשאיר את הצ'יק לא הוא ששילם את הכסף וא"כ לא הזיק בידיים, והמזכיר ששילם לא ידע כלל שיש ביד הקבלן צי'ק שחזר, ולכן מן הדין שניהם פטורים מלשלם.

[ביחס למזכיר החדש, במידה וידע על הצ'יק ראשית עלינו לדון מה מעמדו של מזכיר בישוב. מזכיר בישוב דינו כפועל, ופועל שמזיק חייב לשלם.

והנה כותב מרן השו"ע (חו"מ נח א) בענין מי ששלח שליח לפרוע חובו והלה פרע את החוב ולא נטל את שטר החוב, וז"ל:

"ואם לא פרעו הלוה עצמו, אלא שלחם לו על ידי שליח, בין שאמר לו: קח השטר ותן המעות, בין שאמר לו: תן המעות וקח השטר, חייב השליח לפרוע למשלח אבל אם לא הזכיר שיקח השטר, פטור".

וכתב בעל התרומות והביא דבריו בב"י שהטעם שפטור אם לא הזכיר לו המשלח לקחת השטר הוא מפני שיכול לומר השליח שהוא חשב שהמשלח סומך על אמונתו של בעל החוב ולכן הוא לא אמר לו שיטול ממנו את השטר.

וכן בהלכות ערב (חו"מ קל ה) כתב מרן בשו"ע:

"ערב שפרע למלוה, ולא בקש ממנו השטר, אין הלוה חייב כלום לשלם לו מה שפרע בשבילו, שהרי פשע במה שהניח השטר ביד המלווה".

הרי לנו שהשארת השטר ביד בע"ח הוי פשיעה.

והוא הדין והוא הטעם בענייננו שהמזכיר השאיר את הצ'ק בידי הקבלן ודאי שהוא פושע בדבר - שהיה עליו לטול ממנו את הצ'ק, וודאי שאינו יכול לטעון שלא אמרו לו לטול שהרי רק שליח יכול לטעון כן משא"כ מזכיר שזו עבודתו ועליו מוטל לקחת את הצ'ק וכמו כן אינו יכול לטעון שהאמינו שיחזיר הצ'ק דלאו כל כמיניה להאמינו על ממון אחרים והרי הוא חב לאחריני.

העולה מכל האמור - שהמזכיר החדש חייב לשלם לישוב את הסכום שהיה בצ'ק אם הישוב חויב לשלם את שוויו כיון שפשע בכך שלא נטל את הצ'ק מהקבלן לפני ששילם לו.]

הנידון השני הינו חובת העדות של המזכיר הקודם -

נפסק בשולחן ערוך חושן משפט הלכות עדות סימן כח סעיף א:

"כל מי שיודע עדות לחבירו וראוי להעידו, ויש לחבירו תועלת בעדותו, חייב להעיד, אם יתבענו שיעיד לו (בב"ד תוס' וב"י), בין שיש עד אחד עמו בין שהוא לבדו; ואם כבש עדותו, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים".

ולפ"ז חייב המזכיר ללכת להעיד, אלא שחובה זו הינה מדין השבת אבידה, עיי"ש בנתיבות המשפט [ביאורים א], דאף בעד אחד שאין בו 'אם לא יגיד' מדאורייתא, איכא חיובא מדרבנן ומדין השבת אבדה אף מדאורייתא.

אלא שבמקום שיש נזק לעד אם יעיד, כיוון שחובתו הינה רק מחמת גמילות חסד והשבת אבידה, קיי"ל שלו קודם לשל חברו [שו"ע חו"מ רסד א], ולכן בנידון דידן המזכיר פטור מלהעיד.

אמנם יש לו לעשות כל מאמץ כדי להעיד ולהסיר את הנזק שגרם, אך, מכיוון שגם הישוב התרשל ולא עשה מאמץ מספק כדי להסיר את הנזק שעלולה העדות לגרום למזכיר פטר אותו ביה"ד מלהעיד.

הערה

בשולי פסק הדין - לאחר שכבר ניתן הפסק בבוקר, בדק המזכיר שוב עם המגשרת והתברר שבשעות אחה"צ של אותו יום היא הספיקה להגיש את הפשרה לביהמ"ש וניתן לה תוקף של פס"ד, ובזה סרו חששותיו של המזכיר והוא הלך למחרת להעיד לטובת הישוב, ובחסדי ה' הכל בא על מקומו בשלום.