מחלוקת בין קונה למוכר לגבי עלות המכר

ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים כרך ב' עמ' צט -ק

בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ"ל), אב"ד; הרב אליהו קצלנבוגן שליט"א; הרב חיים הרצברג שליט"א

 פס"ד  בתביעת שכר עבודה של אומן

סיפור המעשה

ראובן הזמין אצל אומן מומחה במכניקה עדינה לעשות בשבילו דפוס לעבד בתים פשוטים לתפילין, והצדדים מחולקים ביניהם על סך הקציצה. כעת תובע האומן מחיר יותר גדול מחמת האינפלציה וההתיקרות, וראובן אינו מוכן לשלם אלא כפי שסיכם לטענתו, והאומן מעכב בידו גם את הכלי וגם את הדמי קדימה, וראובן תובע את הכלי במחיר שהוא טוען שקבעו.

הצדדים בהלכה

למרות שאומן קיבל מקדמה הסחורה נחשבת כשלו

הנה הסחורה היא של האומן, הגם שאת הסחורה קנה בכספי ראובן שנתן לו כדמי קדימה, כי מי הודיע לבעל החטים שיקנה חטים לבעל המעות, ולא בא האומן בתורת שליח של ראובן בקנית החמרים, ומה גם שהכסף שנתן ראובן לאומן לא היה אלא דמי קדימה בשביל הדפוס, ולא שיקנה עבורו את החומר, הרי שאין לאומן דין שכיר אלא כשישלים מלאכתו ואומנתו, שאז הוא מוכר לראובן את הדפוס, וכן מבואר ב"מ קיב דאם אומן קונה בשבח כלי, כשמחזירו אחרי הגמר ה"ה כמוכר לו, ואם לא משלם ראובן תיכף אינו עובר בבל תלין, דהכסף אינו אלא הלואה ולא לשם שכירות, וכן פסק באהבת חסד בפרק עשירי מדיני תשלומי שכר שכיר, ושם בנתיב החסד ס"ק ד וז"ל:

"אבל כשמבקש מהאומן לעשות לו מנעלים או איזה כלי ועושה הכל משלו כמו שמצוי, פשוט דאין בעה"ב עובר משום בל תלין דהאומן הוא כמוכר ממש, וכן מוכח בגמ' ב"מ קיב א", עכ"ל.

לפי"ז אם התובע טוען שפסק לו חמש והנתבע שהוא האומן אומר שש, הרי ראובן התובע (במקרה דנן) מודה במקצת וחייב שבועה דאורייתא, כמו מלוה אומר שש ולוה אומר חמש דהלוה מורה במקצת. והנה טענת האומן היא שעבודה כזו מדוייקת שוה חמש עשרה, ואם לא יתן לו לפחות מה שקבעו ביניהם נמצא שמפסיד הרבה, כיון שהוא אינו סוחר ואין זה עיסוקו לייצר כלים כאלה, ואם לא יקח ממנו ראובן ישאר הכלי מונח אצלו ויפסיד הכל, וכבר השקיע ביצור הרבה זמן וכשרון, ואילולי ההשתדלות של שמעון אחיו של ראובן לא היה מקבל עבודה כזו.

אדם המזמין חפץ ולא סיכמו על מחיר אינו מחויב לקנותו

ונראה פשוט ממ"נ, אם האומן דינו כמוכר בשעה שמחזירו, הרי עד שמחזירו הוא עובד בשביל עצמו, ואם מי שהוא מעבד סחורה בבית חרושת שלו לפי הזמנה ואח"כ לא השתוו במחיר עם הקונים, וכי יכול לתבוע פיצויים מהמזמין אם לא דברו מקודם על מחיר, וכי מוכרח הקונה שהוא המזמין לקנות ממנו בכל מחיר שירצה בעל הבית חרושת, ואפי' נתן לו דמי קדימה, הלא כסף אינו קונה במטלטלין, ואע"פ שקבעו מחיר מקודם וגם נתן לו דמי קדימה ונשתנה השער אין על הקונה אלא מי שפרע, כי בתרי תרעי אין אלא מי שפרע אפי' לנייר, כמבואר ב"מ עד. לפיכך אם היה רוצה להחזיר המקח היה צריך להחזיר לו הכסף שלקח כדמי קדימה, והגם שבעל הבית חרושת יטען שסחורה כזו בדוגמא כזו אין מי שיקנה, או שאינו רוצה לטרוח לחפש קונים.

אבל במקרה דנן אין האומן שהוא המוכר, ולא ראובן הקונה, רוצים לחזור בהם מהמקח, אלא מכחישים זה את זה במחיר שהשתוו, וחייב הקונה שבועה דאורייתא.

לפיכך אין ברירה בזה אלא לפשר ביניהם, שיקנה ראובן את השבועה דאורייתא בסכום מסויים, ואת השאר יחזיר האומן לראובן, ואם ירצה ראובן לקנות את הכלי במחיר שרוצה האומן, ינכה לו האומן את הסכום המסויים, אלא שיש לאומן ברירה לקבל מי שפרע ואז יוכל לחזור בו.

הרב ברוך יצחק לוין.