מדפיס שסיפק מספר עותקים נמוך ממה שסוכם

ביה׳׳ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ב' עמ' קא-קי

בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ"ל), אב"ד; הרב אליהו קצלנבוגן שליט״א; הרב חיים הרצברג שליט״א.

פס״ד בתביעה ממדפיס שלא מסר את כל הטופסים של הספר שהדפיס

הנידון

מדפיס שהתחייב להדפיס אלף ספרים, ולפי דבריו הוסיף עוד חמשים, אבל למעשה אין כי אם 964 טופסים כי דבר רגיל הוא שמתקלקלים, מי צריך לשאת באחריות, לכאורה כיון שהמחבר הזמין וגם המדפיס התחייב לאלף ספרים, חייב להמציא כמו שהיתה ההזמנה, או כיון שדבר רגיל הוא שמתקלקל כמות מסוימת, ובאמת הדפיס חמשים טופסים יותר ממכסת ההזמנה, אלא שיצא שיש יותר פסולת, המנהג הוא הקובע, ואין המחבר רשאי לנכות את החסר, מה גם שבסוף עבודת הכריכה נזכר המחבר שלא הדפיסו מפתחות, ויש הבדל גדול אם בשעת הדפסה מוכן כבר הכל או שצריכים אחר הכל להוסיף ולהדפיס ולהדביק בסוף הספר, למעשה המדפיס הסכים לנכות את החסר על המכסה וגם הסכים על ההדפסה המיוחדת בלי תשלום, וטוען המדפיס שהיה לחוץ לשלם לכורך ומשום זה הסכים לתנאיו של המחבר.

הצדדים בהלכה

הנה מה שטוען שהיה אנוס, אין זו טענה כלל, כי בכל מכירה שבן אדם מוכר קרקעותיו הוא אנוס כי זקוק לכסף, ובכל זאת לא יוכל לבטל את המכירה מפני שהיה לחוץ, כי כל אדם בוחר את הרע במיעוטו, רע לו אבל כדאי לו, וסוף סוף מחל, לפיכך אין לו שום טענת אונס, אבל בלי טענת מחילה יש לדון אם המחבר יכול לנכות לו את האקזמפלרים החסרים מהמכסה שהביא, כי זה דרך שיש פחת, וכן המדפיס יכול מן הדין לתבוע עבור ההדפסה המיוחדת.

וגם יש לעיין אם זוהי מחילה במה שהסכים לדבריו, הגם שמחילה א"צ קנין, יכול לטעון המדפיס שהסכמתי ע"מ להזמין אותו לדין תורה.

המקורות בהלכה

א. מקור שבועה שאינה ברשותו

ב"מ ה' ב' אלא הא דאמר רב הונא משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו נימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, התם נמי מורה ואמר דמי קא יהבנא לי' וכו', ושם ל"ד ב:

"אמר רב הונא משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו מאי טעמא חיישינן שמא עיניו נתן בה", ע"כ.

מבואר דעיקר של שבועה שאינה ברשותו לאו משום דחשדינן בו שהוא רוצה לגנוב את החפץ, דאי משו"ה כיון דחשיד אממונא חשיד אשבועתא לא היו חכמים מתקנים כלל שבועה שאינה ברשותו בפקדון, אלא דזה ברור ופשוט דלא חשדינן לשומר בגניבה, אלא שמא עיניו נתן בה לא על ערך של החפץ, אלא על גוף החפץ, ומורה היתר כיון שהוא משלם, ולא תחמוד לאינשי בלי דמי משמע ליה.

לכן בנידון דידן שנחשוד את המדפיס בגניבה, דלא שייך כאן שמא עיניו נתן בה על גוף הספרים, דהלא בחנויות של ספרים ימצאו את הספר לקנות וגם אצל המחבר, אלא דהמדפיס רוצה לגנוב את הספרים, וע"ז לא נתקנה כלל שבועה שאינה ברשותו והדברים הם פשוטים ומבוררים.

בעל מלאכה שגרם נזק במקרה שזהו הדרך הרגיל

ועי' ברמ"א סוף סי' ש"ו (סעיף ח):

"הנותן מעות לחבירו לכתוב לו ס"ת ונמצא בו טעות, וצריך לשכור אחר שיגיה אותו אם הן טעויות שדרך סופרים לטעות, אין הסופר חייב כלום, אבל אם טעה כל כך שאין דרך לטעות חייב, ומכל מקום אזלינן בתר המנהג אם מנהג המקום שכותבי ספרים מגיהים, אף זה צריך להגיה, ובסתם המקומות שאין על הסופר להגיה, אם עמד והגיה מעצמו חייבים הבעלים לשלם לו. והוא מתשובת הרשב"א סי' אלף נ"ו", ע"כ.

ועי' בשו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' רצ"ב שפסק כיון שדרך הסופרים לטעות לפעמים פטור הסופר דאדעתא דהכי שכרו, ומחויב בעה"ב לשלם לסופר בעד התיקון אם לא שהתנה עמו מתחלה שחיבי הסופר להגיהו ולתקנו, ע"כ.

לכן בנידון דידן כיון שדרך בהדפסת ספרים שיש הרבה מקולקלים, וגם אצל הכורך מתקלקל בקפול, וגם הרבה אובדים ומתפזרים, וכיון שזה הדרך כש"כ שאין הרב המחבר יכול לנכות משכר הפעולה, אא"כ יברר שכמות מסוימת לא כרך, יכול לנכות הכמות שלא כרך לפי ערך של הכריכה.

אבל היות ואין אפשרות לברר הדבר אם נגנבו אחרי הכריכה או נאבדו או נתפרו לפני הכריכה, צריך הרב המחבר לשלם שכר כל הפעולה שהשתוו ביניהם, ואין שום אחריות על הפועל שבמקרה דנן הם המדפיס והכורך.

בכל זאת רצוי שיתפשרו ביניהם על חשבון הכריכה שני שליש היינו עשרים וארבעה אקזמפלרים הוצאות הכריכה על חשבון המדפיס.

ספק שאי אפשר לברר ובעל חוב תפס חפץ

והנה בספיקא דמציאות ואי אפשר לברר כלל, דין פסוק הוא המוציא מחבירו עליו הראיה, מה הדין אם אחד מבעלי הדין תפס משכון, והנה אם תפס חפץ שעליו הנדון, פוסק הרא"ש ב"מ דתפיסה קודם שנולד הספק משנה את דין המוציא מחבירו עליו הראי' ומועילה התפיסה והראשון הוא עכשיו המוציא והסברא היא פשוטה דאף שהחלטנו דין המוציא מחבירו עליו הראי' אבל במציאות האמתית יתכן שכלפי שמיא גליא שהשני הוא הבעלים, לכן אף שפוסקים המוציא מחבירו עליו הראי' אין זה פסק החלטי שמפקיע את המציאות האמתית, אבל אם הפסק היה חלוקה אומרים בתוד"ה לפיכך, ב"ב ב' א', דלא מהני תפיסה דחלוקה הוא פסק החלטי ואי אפשר לשנות פסק החלטי ואכ"מ.

וזה הכל בתפס החפץ שעליו הנידון, אבל אם הנדון הוא לא על החפץ שתפס, אם תועיל תפיסה, לכאורה מבואר ב"מ ו' א' לאביי דחשיד אממונא חשיד אשבועתא איך נשבע בשנים אוחזין, הלא אם חשדינן דתוקף בגזילה חפץ של אחרים, איך משביעין אותו, ואמר אביי דתפס בשביל ספק מלוה ישנה שיש לו עליו, ואי נימא שבספק מלוה שהדין המוציא מחבירו עליו הראי' תועיל תפיסה למה יצטרך להשבע, יזכה בטלית מדין תפיס. ונראה דאם באמת יטעון משום ספק מלוה ישנה שיש לו עליו תפס את הטלית יהיה נאמן, אלא דלאו כו"ע דינא גמירי וסבר דאי מודה לחברי' זכאי לטלית, וכן כתב הר"ן. וכתב הר"ן דמאן דאית לי' מלוה על חבירו לא יכול לטעון שהחפץ הוא שלו דמאן שם לו אלא דמורי היתרא וטועה הוא שיכול לתפוס מה שיש לחבירו בידו כנגד חובו ולומר בב"ד שאינו חייב לו כלום דחושבנא בעלמא כ"כ רבינו האי בתשובה.

ותפיסת חפץ אחר בספק

נראה אמנם לטעון דזה מה שתפס, שלו, אינו יכול, משום דל"ה מוחזק, שהלא מוחזק זה בנוי על יסוד שכל מה שתחת יד אדם הרי הוא שלו, ובנידון דידן שהטלית מצאו אותו ברה"ר אלא שזה טוען שהוא מצא והשני תפס מידו והשני טוען ההיפוך, אין במקרה כזה חזקה כל מה שתחת יד אדם הרי הוא שלו וכן נראה ב"מ ק' א' תוד"ה וליחזי ברשותא דמאן קיימי וכו' הגודרות אין להם חזקה משום דשמא מאליהן באו לרשותו או תפסן ברחוב כשהן הולכות לרעות, לכן אם השני טוען שתפס ממנו שוב אין כאן חזקה כל מה שתחת יד אדם הרי הוא שלו, ואשר לפי זה ל"ה מוחזק כמבואר שם בתוס', ולכן נראה אף דלא נעשה מוחזק ע"י התפיסה דיחול על השני דין המוציא מחבירו עליו הראיה, אבל התופס לא נקרא מוחזק והשני הוא המוציא ורק משום כך הוא טוען שכולו שלו. וע"י השבועה שיצטרך להשבע שזה שלו ואומרים לו שעל דעת בי"ד הוא נשבע ובי"ד אינם עושים החשבונות שלו.

ומצאתי בתשבץ ח"ב סי' רע"ב קצת לפני ד"ה וקצת קשה. וז"ל:

"ואי תפיס חד מינייהו לא מפקינן מניה כו' דוקא דתפיס ההוא ממונא  דפליגי  עליה אבל אי תפיס מידי אחרינא מפקינן מיני', בההוא מידי לית לי' חזקה ואוקי ממונא בחזקת מאריה. ויש לחלק בזה שאם הספק הוא בממון ידוע אם הוא לזה או לזה בהא אמרי' דלא מהניא תפיסה אלא באותו דבר, אבל אם אין הספק בממון ידוע אלא אם חייב או פטור כגון ההיא דבתולה נשאתי, מהניא תפיסה בכל דבר". עכ"ל.

ונראה מה שפסק אי תפס אפילו בחפץ אחר שאין הספק עליו הגם דבההוא מידי לית לי' חזקה, דהלא ידעינן המקרה האיך שבא החפץ לידו מ"מ לא מפקינן מיני' דאינו נקרא מוציא אף שלא נקרא מוחזק. ולפי"ז בנידון דידן, כיון דאין בזה דין המוציא מחבירו עליו הראי' נראה לפי הפשר שני שליש הפסד הכריכה של הרב המחבר ושליש אחד של המדפיס.

אופן הקנאת הקלף והדיו בגט לבעל

והנה בקלף ודיו של הסופר, שטת הרמב"ן כיון שאמרו חכמים דאשה נותנת מטבע לסופר ומתקנת חכמים דאקנויי מקני ליה חכמים לבעל, באותה מטבע שנותנת היא לסופר בין קלף בין דיו בין טרחו ועמלו, הרי זה מה שהבעל קונה הקלף הוא מפני שחכמים הקנו לו. אבל הר"ן כתב דבההוא זוזא דאקני לי' רבנן, קונה הסופר הקלף וזוכה לו לבעל דהו"ל כשלוחו, אבל אם הקלף הוא שלו יש שכתבו שצריך שיזכה בו הבעל או שלוחו שאין הסופר זוכה לו במה שהוא שלו.

ואשר לפי זה אף לפי הרמב"ן דוקא אם האשה נותנת שכר הסופר, בזה הקנו לו חכמים הקלף, אבל אם הבעל נותן שכר הסופר כיון דלא שייך בזה תקנת חכמים, דוקא אם קנה הסופר את הקלף אפילו בכספו הוא, בשביל הגט, הבעל קונה הקלף וכמבואר בחו"מ סי' קפ"ג כששלח שליח לקנות לו דבר וקנה שליח במעותיו דנקנה החפץ להמשלח אף שלא הקנה לו מעותיו. אבל אם הקלף הוא של הסופר, אף שהבעל נתן לו כסף לסופר שיכתוב לו גט, ובזה נכלל גם הקלף של הגט, אין מעות קונות במטלטלין.

ועדיין יש לי הרהורים בדבר לפי הר"ן דוקא אם קנה הסופר הקלף בשביל גט זה לבעל הזה, בזה אין הסופר צריך להקנות את הקלף לבעל, אבל אם יש לו קלף לכל מאן דיצריך ליכתוב גט כשהוא סופר גיטין, אז צריך הסופר להקנות את הקלף לבעל. וקשה לי מ"ש מעירובי תבשילין דגרסי' ביצה ט"ז ב' דאבוה דשמואל מערב אכולה נהרדעא רבי אמי ורבי אסי מערבו אכולהו טבריא, וזה פשוט כשיקנה את החלה מהחנות ויחשוב שזה יהיה לערובי תבשילין אכולהו טבריא למי שירצה לסמוך על עירוב זה, ודאי זה מועיל, ולא עוד אלא כשאחד מאנשי טבריא עירב לעצמו ולא סמך על רבי אמי ורבי אסי וביו"ט נאבד לו הערוב גם בזה סומך על ר"א ור"א כמו שפסק בשו"ע הרב, וע"כ דמה שרבי אמי ורבי אסי קונים את החלה מהחנות בשביל מטרה זו, הרי זה מעשה הקנין בשעה שהוא קונה מהחנות חלה זו והחלות של הקנין יהיה ביו"ט, דהא דאין קונין ביו"ט אין זה אלא מעשה הקנין אבל חלות הקנין יכול להיות אף ביו"ט, ועפי"ז בסופר שקונה קלף בשביל כתיבת גיטין לכל מאן דיצריך, נעשה בשעת הקנית מעשה הקנין בשביל כל מאן דיצריך וחלות הקנין בשעה שהוא כותב על הקלף הזה גט לאיש ואשה זו, ואין להתעקש דערובי תבשילין לא צריך שיזכה כל אחד שרוצה לסמוך על העירוב קנין ממש, אלא כעין דוגמא של קנין, דחכמים לא יעשו תקנתן כחוכא ואיטלולא, אלא זה קנין ממש לכל מי שירצה לסמוך על הכזית הזאת לשם עירוב תבשילין, ואשר לפי זה נראה מה שכתב הר"ן דאם הקלף הוא שלו של הסופר צריך להקנות לבעל, היינו דוקא שיש לו מחסן של קלף לשם מסחר, והרי זה כחנות שיש לו סחורה למכור את הסחורה, וה"ה הקלף שיש לו במחסן ע"מ לעשות בו סחורה, הרי זה שלו אבל בקלף שקנה ע"מ לכתוב גיטין לכל מי שיהיה זקוק לזה לא צריך להקנות ולעשות מעשה הקנין בשביל בעל הגט דהמעשה הקנין היה בשעה שהוא קנה את הקלף לכל מאן דיצריך, והחלות של הקנין בשעה שיתחיל לכתוב את הגט לאיש ואשה זו, כמו בעירובי תבשילין.

אופן קניין המחבר את הספרים מהמדפיס

לכן לא מיבעי בנידון דידן, אם קנה המדפיס את הנייר בשביל הספר הזה ודאי קונה הרב המחבר את הנייר כמו שכתב הר"ן בקלף, אך אם אפילו יש לו למדפיס שהוא קנה מהמחסן נייר מן המוכן למי שירצה להדפיס ספרים, לא צריך הרב המחבר קנין משיכה בכדי לקנות את הנייר, כמו בעירובי תבשלין וכמו שהסקנו בקלף.

ב. הוצאת חסרונות בפקדונות

תנן ב"מ מ' א':

"המפקיד פירות אצל חבירו הרי זה יוציא לו חסרונות וכו' הכל לפי המדה והכל לפי הזמן, אמר רבי יוחנן בן נורי וכי מה איכפת להן לעכברים והלא אוכלות בין מהרבה בין מקמעא אלא אינו מוציא לו חסרונות אלו לכור אחד בלבד וכו', ושם בגמ' תניא אמרו לו לר' יוחנן הרבה אובדות מהן הרבה מתפזרות מהן"

פירוש דהכל לפי המדה. ומשמע מהנמ"י ומהרא"ש דהלכה בזה כרבנן דאמרו לו לר' יוחנן בן נורי, ועיי"ש בתוד"ה וכי מה וכו' דסוגיא דידן במה שאמרו רבנן הרבה אובדות ומתפזרות לית לן טעמא דירושלמי דעכברא רשיעה נינהו. ושם תנא בד"א שעירבן עם פירותיו אבל יחד לו קרן זוית אומר לו הרי שלך לפניך.

חילוק בין שומר לשכיר לעניין חסרונות

ולכאורה אין זה אמור אלא לענין שומר דחייב רק אם פשע, דכיון שדרך הוא שנחסר אין זה פשיעה המחייבתו לשומר, ולא עוד אלא דיכול לומר לו מה שהפקדת אתה נוטל, אבל במי שהתחייב להעמיד חפצים מסוימים למי שהוא, ונחסר אפילו בדבר שדרכו להתחסר, מ"מ לא מילא את ההתחייבות וחייב להשלים.

והנה יש לעיין בנידון דידן שלטענת שמעון הוא השלים את ההדפסה, וחייב ראובן המחבר לשלם את המחיר המלא, ואדרבה, הוא הוסיף חמשים עותקים מעל המכסה שקבעו, ומה שנאבדו ונחסרו יותר מהחמשים זה קרה אצל הכורך, מאידך, כיון שעשה עסקת חבילה דגם הכריכה קבל עליו המדפיס, וכל זמן שלא השלים כל עבודת הכריכה, עדין המדפיס אחראי על שלמות ההזמנה.

למי שייכים ספרים מודפסים?

אלא אני מסופק למי שייכים הספרים המודפסים לפני הכריכה, האם למדפיס או למחבר, ולכאורה שייכים הם למחבר, שהרי כתב היד הוא שלו, וא"צ קנין אחר לקנות את הספרים המוגמרים, והמדפיס והכורך הם רק פועלים של ראובן המחבר, וא"כ אם נתקלקלו או נתפזרו או נאבדו הספרים, כיון שאין זו פשיעה מצד הפועלים, וכמו שאמרו במפקיד דהרבה אובדות מהן הרבה נתפזרות מהן, דפירוש הדבר דאין זה פשיעה כיון דדרך בכך ואין הפועלים אחראים כלל בזה, אין לחייב כלל את המדפיס אף שהוא אחראי על פעולת הכורך, אבל על הספרים אינו אחראי, כי הספרים הם של ראובן המחבר ורכושו הבלעדי בכל השלבים, בין בשעת ההדפסה ובין בשעת הכריכה.

מחילה בטעות של המדפיס

ואם נחליט כך, הרי מה ששמעון המדפיס הסכים למחול, אין זה אלא מחילה בטעות, וכעובדא דרב ענן ב"ב מ"א א':

"א"ל והא אחיל דאתא וסייע בגודא בהדאי א"ל מחילה בטעות היא, את גופך אי הוה ידעת לא עבדת כי היכי דאת לא הוה ידעת, הוא נמי לא הוה ידע", עכ"ל.

ובנידון דידן אילו הרב המחבר היה יודע שהמדפיס אינו חייב באחריות לא היה עושה דבר כזה, לכן מה שמחל והסכים המדפיס לנכות דמי הספרים החסרים למכסת האלף, אין זה אלא מחילה בטעות ואין זה מחילה.

ועי' תוספתא רפ"ג דמציעא הובאה בקצוה"ח סי' רכ"ד ס"ק ב' וז"ל:

"המוכר פרה לחבירו ונגנבה זה אומר ברשותך נגנבה וזה אומר ברשותך נגנבה יחלוקו".

וכתב הקצוה"ח דזה אליבא דסומכוס דס"ל ממון המוטל בספק חולקין וכיון דשניהם מסופקים אם נגנבה קודם הקנין והוא ברשות המוכר או אחר הקנין נגנבה והיא ברשות הלוקח לכך יחלוקו, הרי דאם ברור שנגנבה אחר הקנין מחייב הלוקח לשלם כיון דברשותו נגנבה ול"ה המוכר ש"ש לחייב בגניבה, וכן פסק הרב בשו"ת בית יהודה חו"מ סי' י"ט. ועי' בנה"מ סי' קצ"ח ס"ק כ"ד ובנה"מ סי' רצ"א בביאורים ס"ק ג', ובנידון דידן כבר הוכחנו דאין זו אפילו פשיעה מה שנאבד או נתפזר או נגנב.

והנה מסופקני אם יכול המדפיס לתבוע עבור ההדפסה המיוחדת שלא נסדר ונדפס ביחד עם כל הספר מחמת רשלנות של שליח הרב המחבר, לפי מאי שנתבאר דהמדפיס דינו כדין קבלן ופועל, וכיון דקבל עליו המדפיס להדפיס את הספר, הרי כפי המקובל שבכל ספר מצורף גם מפתחות, מה שהוסיף אח"כ מפתחות אין זה הוספה על הספר אלא זה הספר בעצמו.

אם אומן קונה בשבח כלי

אלא דעדין יש לי הרהורים, הלא המדפיס הוא אומן, וספיקא דדינא אם אומן קונה בשבח כלי, וכן העלה הש"ך סי' ש"ו ס"ק ג', א"כ יכול ראובן המוחזק לומר קי"ל כהפוסקים דאומן קונה בשבח כלי, וכל זמן שלא נתן לו המעות לא קנה השבח מהאומן ושל האומן נאנס, וכ"כ בשו"ת תורת חסד סי' קמ"ב, אבל בנתיבות סי' ש"ו ס"ק ד' הוכיח מהר"ן דאף אם אומן קונה בשבח כלי מ"מ אם נאנס הכלי מחויב בעה"ב לשלם לו שכרו, ועי' בסי' ש"ה בש"ך ס"ק ב', ובקצוה"ח ס"ק ב' ובנה"מ ס"ק א' מבואר כי יש חילוקי דינים בזה.

אמנם מה שהחליט בנה"מ דאפילו למ"ד אומן קונה בשבח כלי, אין לו לאומן אלא שיעבוד בכלי אבל אין לו קנין בגוף הכלי, כבר תמה עליו מו"ר הגרש"י זצ"ל מהא דע"ז ע"ה ב' תוד"ה אי וכו' הנותן כלי לאומן עובד כוכבים לתקן ואפילו למאן דאמר אומן קונה בשבח כלי א"צ טבילה וכו' עכ"ל, הרי אם אומן קונה בשבח כלי אין זה כמשכון.

ובב"ק צ"ח ב' תנן נתן לחרש שידה תיבה ומגדל לתקן וקלקל חייב לשלם, ושם אמר רב אסי ל"ש אלא שנתן לחרש שידה תיבה ומגדל לנעץ בה מסמר ונעץ בהן מסמר ושיברן, אבל נתן לחרש עצים לעשות שידה תיבה ומגדל ועשה מהן ומגדל ושיברן פטור, מ"ט אומן קונה בשבח כלי, ובחידושי הרשב"א:

"מ"ט אומן קונה בשבח כלי, כלומר אומן קונה בשבח כלי ואף בנשבחו ובשקלקלו לאחר שהשביחו, לפי שאין דעתו של אומן להשביח לצורך בעל הכלי לחייב את עצמו בתשלומי נזקו, וכן דעתו ג"כ להשביחו לעצמו ולקנות בו שכרו אע"פ שלא קלקלו, אבל לכ"ע בשלא קלקל אינו קונה כל שבחו, שעל דעת שיהי' שבח של כלי לבעלים הוא מתקנו ומשביחו" עכ"ל.

ומ"ש בשלא קלקל אינו קונה כל שבחו, נראה דכונתו דאין האומן צריך להקנות את הכלי לבעלים כיון דעל דעתם הוא מתקנו ומשביחו, ובזה יש ליישב קושית הפנ"י בהא דתנן הכל כשרים לכתוב גט אפילו חרש שוטה וקטן, אי נימא דאומן קונה בשבח כלי קטן אינו יודע לאקנויי, אבל לפי הרשב"א כשמשביחו על דעת שיהי' שבח של כלי לבעלים. ואה"נ אומן קונה בגוף הכלי כדי לקנות בו שכרו קנין ממש, וכן לא קונה לחייב עצמו בתשלומי נזקו.

ספרים של המדפיס מכח זה שהנייר שלו

ועדיין יש לי הרהורים בדבר, מה שהחלטתי כיון דהכתב יד הוא של ראובן המחבר גם הספרים המודפסים הם קנוים ממילא למחבר וא"צ קנין לקנות את הספרים, ושמעון המדפיס והכורך הם רק פועלים, בשלמא אם הניר הוא של המחבר ניחא, אבל אם הניר קנה שמעון המדפיס בשביל עצמו והדפיס את הספר על ניר שלו, הרי הוא לפחות בעלים על הניר וממילא כשנחסר ונאבד של שמעון המדפיס נאבד ונתקלקל, ואף אם על עצם ההדפסה הוא פועל, אבל על הספר הוא בעלים.

והנה בשו"ת הלכות קטנות סי' רנ"ד:

"שאלה, האומר לפועל לך והבא לי מים או עפר מהו יש לו דין מוכר או פועל. תשובה, מההיא ב"מ י"ב ב' ששכרו ללקט מציאות משמע דיש לו דין פועל, מיהו יש לדחות דאם אחד מהם יכול לחזור בו מאחר שנעשה ממונו של פועל דין מוכר יש לו, סימן לדבר השוכר את הפועל לעשות בשלו ב"מ קי"ח" עכ"ל.

ואפרש את דבריו, שם ב"מ י"ב ב':

"תניא מציאת פועל לעצמו בד"א בזמן שאמר לו נכש עמי היום עדור עמי היום אבל אמר לו עשה עמי מלאכה היום מציאתו לבעה"ב וכו' רב פפא אמר כגון ששכרו ללקט מציאות והיכי דמי דאקפי אגמא בכוורי" ע"כ.

יד פועל כיד בעל הבית

והגר"א בביאוריו לחו"מ סי' קפ"ג ס"ק ה' בליקוט, ע"כ כשהגביהו בשביל עצמו, דאם בשביל בע"ה אף ברישא לבעה"ב לפי המסקנא דקי"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, וכן מדפריך שם י' א' רבא לר"נ משמע דלמ"ד קנה חבירו ניחא וכו' עכ"ל, וכיון שהגביהו את המציאה בשביל עצמו הרי הוא קונה לעצמו, וכשנותן לבעה"ב אין כאן פועל שזוכה לבעה"ב אלא מוכר, והברייתא קורא אותו פועל ולא מוכר, ושמעתי ממו"ר דיד פועל כיד בעה"ב שאמור שם בדף י', הביאור דאין זה רק הפעולות של הפועל הוא בשביל בעה"ב, אלא דגם הזכויות מה שפועל זוכה בשביל עצמו שייך לבעה"ב, והביא דהגר"א אומר דיד פועל כיד בעה"ב היא מדין מה שקנה עבד קנה רבו (בעניותי לא מצאתי כעת בגר"א), ומה שקנה עבד קנה רבו מפרש הרשב"א בקידושין דכל הקנינים שקונה העבד בשביל עצמו, הקנין הזה הוא בשביל רבו ולא שהוא קונה מהעבד, וזה מה שכתב בהלכות קטנות דיש לו דין של פועל ולא מוכר, דאפילו אם הוא זוכה בשביל עצמו, הזכות הזאת הוא של בעה"ב וזה מדין יד פועל כיד בעה"ב.

ואשר לפי זה אפילו אם המדפיס קנה את הניר בשביל עצמו כדי להדפיס את הספר, אך מכיון שהוא פועל, ויד פועל כיד בעה"ב, דכל הקנינים והזכויות שקונה בשביל עצמו הם קנינים בשביל הרב המחבר, לכן גם הניר שהוא קנה בשביל עצמו, אפילו בכספו של המדפיס, אבל זה דין יד פועל כיד בעה"ב, ומכש"כ אם בעה"ב היינו המחבר נתן לו הכסף לקנות את הניר כנהוג.

זכות המחבר על זכויות הספר

ובר מן דין מצאתי בשו"ת עמודי א"ש חלק א' ע"ד שאחד גנב ספר כתוב כל פרטי הצביעה והעתיק כדמותו וצלמו ולמד ממנו מלאכת הצביעה, ותבעו בעל הספר בדין שהוציא הוצאה רבה ע"ז ותובע שיחזיר לו את ההעתק, ואף שהחזיר הספר לבעליו אבל גם ההעתק הוא רכוש של בעל הספר. ובגאון מראסיין סבר דגזלן אין צריך להשיב אלא כעין שגזל, וההעתק לאו כעין שגזל הוא, כשם שא"צ להשיב מה שהרויח ע"י הגזילה. ולדידי צ"ע, נהי דמדין גזילה לא מחייב לקיים מצות השבה על ההעתק, אבל ההעתק הוא רכושו של בעל הספר, וכשם שאין רשות למי שהוא להדפיס ולההדיר את הספר בלי רשות של המחבר, ואם ישתמש המו"ל בפילמים ויהדיר את הספר בלי רשות של המחבר הרי זה גזל, כך לפי דעתי העניה יצטרך להחזיר את ההעתק אף שהניר של העתק הוא של המעתיק, דאין כאן ניר אלא ספר, והספר הוא של המחבר.

ועי' ברמ"א סוף סי' ש"ו:

"הנותן מעות לחבירו לכתוב לו ס"ת ונמצא בו טעות וצריך לשכור אחר שיגיה אותו, אם הם טעויות שדרך סופרים לטעות אין הסופר חייב כלום, אבל אם טעה כל כך שאין דרך לטעות חייב, ומכל מקום אזלינן במר המנהג, ואם מנהג המקום שכותבי ספרים מגיהים, אף זה צריך להגיה, ובסתם המקומות שאין על הסופר להגיה אם עמד והגיה מעצמו חייבים הבעלים לשלם לו, והוא מתשובת הרשב"א סימן אלף נ"ו" ע"כ.

ועי' בשו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' רצ"ב שפסק דכיון שדרך הסופרים לטעות לפעמים פטור הסופר, דאדעתא דהכי שכרו, ומחויב בעה"ב לשלם להסופר בעד התיקון, אם לא שהתנה עמו מתחלה שחייב הסופר להגיהו ולתקנו ע"כ.

לכן בנידון דידן כיון שדרך בהדפסת ספרים שיש הרבה מקולקלים וגם אצל הכורך מתקלקל בקפול וגם הרבה אובדים ומתפזרים, וכיון שזה הדרך כש"כ שאין הרב המחבר יכול לנכות משכר הפעולה, אא"כ יברר הרב שכמות מסוימת לא כרך, שאז יכול לנכות הכמות שלא כרך לפי ערך הכריכה, אבל היות ואין אפשרות לברר הדבר אם נגנבו אחרי הכריכה או נאבדו או נתפזרו לפני הכריכה, צריך הרב המחבר לשלם שכר כל הפעולה שהשתוו ביניהם, ואין שום אחריות על הפועל, שהם המדפיס והכורך.

פס"ד

א)          הנתבע היינו המדפיס חייב להעמיד לרשות הרב המחבר תשע מאות ששים וארבעה אקזמפלרים בשלמותם.

ב) הרב המחבר חייב לשלם למדפיס מלא הסכום שהשתוו ביניהם על כל אלף אקזמפלרים, אבל ערך הכריכה של שלשים וששה אקזמפלרים החסרים, שני שלישים היינו עשרים וארבעה אקזמפלרים דמי הכריכה ישלם הרב המחבר.

ג)         הדף של המפתחות שהוסיפו אחר גמר ההדפסה והכריכה חצי הוצאות הנוספות על חשבון הרב המחבר וחצי על חשבון המדפיס.

הרב ברוך יצחק לוין.