האם הדפסת ספרים על שני ניירות שונים זה מקח טעות

ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים כרך ב' עמ' קיא - קטז

בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ"ל), אב"ד;  הרב אליהו קצלנבוגן שליט"א; הרב חיים הרצברג שליט"א.

פס"ד בתביעה על מקח טעות בהדפסת ספר

נושא הדיון:

ראובן רצה להדפיס ספר מתוך מחשבה שחותנו בארה"ב יהיה מושפע ע"י הספר להחזיק אותו, ויספק את צרכי הזוג הצעיר למען יוכל להקדיש את זמנו להתמסר ללימוד התורה. ראובן אכן מסר לסַדָר שמעון את הטיפול בכל הכרוך בדבר, והראה ראובן לשמעו דוגמא של ספר, שכזה יראה ויעשה בלי שום שינוי. שמעון קנה נייר, וכדרך העולם הקניה היא ע"י הטלפון והסוחר מספק את הניר ישר לבית הדפוס, ואח"כ התברר שחסר נייר בשביל שלשה גליונות, ויתכן שנגנבו או נעלמו בצורה אחרת, לכן הסדר הזמין אצל הסוחר נייר עבור שלושת הגליונות החסרים, ואפילו שילם יותר מאשר ההזמנה הראשונה. בסופו של דבר התברר שהגליונות החדשים פשוטים יותר מהראשונים ומרגישים את ההבדל בין הניר מההזמנה הראשונה לבין הנייר של ההזמנה השניה, ובעיקר זה ניכר בספר עצמו.

היות וראובן היה נחפז לטוס לארה"ב, האיץ בשמעון שיספק לו את הספרים, אחד עשר ספרים מסר שמעון לראובן שיקח לארה"ב ע"מ לתת לחותנו ולמשפחה, ובערך מאתיים ספרים מכורכים בחבילות העביר שמעון לביתו של ראובן, והיות וראובן היה נחפז לטוס לא פתח החבילות ע"מ לבדוק אם הספרים הם כדוגמא של הספר שהראה לו. הספרים שלקח אתו לארה"ב אמנם היו בסדר, אבל כשחזר ופתח חבילות ראה ונוכח שאין דומים כלל לדוגמא שהראה לו, ובעיקר שלשת הגליונות הפשוטים, שמקלקלים את צורת הספר. כנראה שהספר שנתן לחותנו לא עשה רושם על חותנו, ומחשבתו לא נשאה פירות. מ"מ פנה לסדר שיקבל עליו להפיץ את הספר, אבל שמעון לא קבל עליו דבר זה, וגם הציע לו לשמעון שיתן לו ספרים ע"ח מה שחייב לו עבור הסדור במחיר מוזל, וגם לזה לא הסכים שמעון, ואי לזאת ראובן תובע את שמעון מקח טעות, כי הבדלי הניר הם מום בעצם הספר, ועוד טענות רבות, ושמעון תובע את המוסכם ביניהם. להדפיס ספר כיום עולה הרבה דולרים, וכנראה שהשקיע כבר ראובן חלק גדול מנדן שלו בפנטזיות ובהזיות בלי יסוד. ועכשיו מחפש עלילות איך להחלץ מהבוץ ששקע.

פס"ד

אין בהבדלי הניר משום מקח טעות.

המקורות בהלכה

האם יש הקפדה על שינוי המקח?

הנה באבן העזר סי' ל"ח הביא הבית שמואל בס"ק מ"ד שבירושלמי מבואר דבעינן לכל התנאים שמתנה, קפידה אם משנה אבל אם אין קפידה כלל אם משנה, לא בטלו הקידושין מחמת השינוי ע"כ, ובכתובות ע"ב ב' תנן:

"המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת",

ובגמ' שם:

"א"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר ושלא תשתה יין ושלא תתקשט בבגדי צבעונים וכו', הוי בה רב פפא אהייא אילימא ארישא כיון דקא קפיד אפילו כל מילי נמי וכו', רב אשי אמר לעולם ארישא ומידי דקפדי בה אינשי הוי קפידי' קפידא מידי דלא קפדי בה אינשי לא הוי קפידיה קפידא" ע"כ,

ופירש בגליון תורי"ד וז"ל פי' אע"פ שהתנה עמה אנן סהדי דלא קפיד אלא במאי דקפדי אינשי. ובתוס' שם נראה דהיינו כשהתנה סתם ע"מ שאין עליה נדרים ולא פי' איזה נדר, דהתם קאמר רב אשי דלא קפדי אינשי ולא הוי קפידיה קפידא, אבל אם פירש בהדיא ע"מ שאין עליך נדר זה ולאי יכול להתנות בכל נדרים אפילו לא קפדי בהו אינשי עכ"ל.

כשהראה המזמין דוגמה, האם יש מקח טעות בכל שינוי?

והנה יש לעיין כשהראה ראובן דוגמא של ספר שכזה ידפיס ויכרוך, אם זה דמי להתנה ע"מ שאין עליך נדר זה, ואף אם לא קפדי אינשי על נדרים כאלה כיון דהוא קפיד ודאי יכול להתנות והרי זה שינוי מהתנאי, והנה לפי התורי"ד אע"פ שהתנה עמה ע"מ שאין עליה נדרים והמשמעות הוא שאין עליה שום נדרים מ"מ אנן סהדי דלא קפיד אלא במאי דקפדי אינשי ואם בדרך כלל אנשים לא קפדי על נדרים כאלה, ונמצאו עליה נדרים כאלה שאנשים לא קפדי אנן סהדי דלא קפיד, ואף אם הוא טוען שהוא קפיד ורוצה לבטל הקידושין בטלה דעתי' אצל כל אדם ואין זו דעה. ונראה דגם לפי התוס' אם אמר ע"מ שאין עליך נדר זה, הגם שאינשי לא קפדי על נדרים כאלה כיון דהוא קפיד ודאי יכול להתנות, נראה דנידון דילן לא דמי כלל להתנה ע"מ שאין עליך נדר זה דלא פירט דוקא שהנייר יהיה בצורה כזו, וכל הנייר יהא במצב אחד, וכן הכריכה תהי' בצורה כזו עם האותיות המודפסות, וזה מסתבר שהרי זה כאלו התנה סתם ע"מ שאין עליך נדרים, בזה אמר רב אשי מידי דקפדי בה אינשי הוי קפידי' קפידא מידי דלא קפדי בה אינשי ל"ה קפידיה קפידא.

אדם שקיבל משהו שאינו מרוצה ממנו

ומכ"ש שכל ענין של הקפידה שלו הוא בגלל שהספר יעשה רושם על חותנו, וחותנו הלא ראה את הספר במאה וחמשים האקסמפלרים הראשונים שהוא בעצמו קבלם בלי שום הערות, כנראה שמצא חן בעיניו ובעיני חותנו והמטרה שלו בהדפסת הספר נתמלאה אין שום מקום לדון על שינוי התנאי.

ועי' תשבץ ח"ר סי' קכ"ד וז"ל:

"מנא לן דקפדי אינשי בהא מילתא וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה להפסיד ממון, ואע"פ שהבעל הזה הוא מקפיד בזה, כיון שאין לנו ראי' מהגמ' דהוא קפידא לכולהו אינשי, משום קפידה דידי' לא מפסידינן לה כתובתה וכו'" עכ"ל.

חלק מספר שהודפס על נייר פשוט וחלק על נייר משובח

והנה בעצם הנייר הפשוט אם זה מום, נראה אם היה כל הספר מנייר הזה אין זה מום, דהלא הנייר הזה הוא נייר של ספר, ולא דובר כלל איזה נייר הוא צריך לספק לו, אלא המום הוא לפי דברי ראובן מפני שחלק הוא נייר משובח וחלק ניר פשוט, והרי זה כמו ששנינו ב"ב פ"ג ב' חומץ ונמצא יין שניהם יכולים לחזור בהם, לא דמי דהתם איכא דניחא לי' בחלא ואיכא דניחא לי' בחמרא, וכיון דניחא לי' בחלא כיון שהוא צריך חומץ אם נותן לו יין יין לא צריך, משו"ה הוי מקח טעות, אבל כאן אין הבדלי הנייר כיין וחומץ, דאם הי' נותן לו הכל נייר הפשוט או נייר המשובח לא היה שום קפידא, אלא זה חסרון ביופי, שחלק כזה וחלק כזה.

השתמש בחפץ לאחר שנמצא בו מום

ועוד נראה אפילו יתעקש ראובן ויאמר שלמכור ספר שחלק מהנייר משובח וחלק נייר פשוט אין עליו קופצים הגם שהתוכן הוא משובח, וממילא הרי זה מום, אבל כבר פסק בשו"ע חו"מ סי' רל"ב סעיף ג' דאם נשתמש בו אחר שראה המום ה"ז מחל ואינו יכול להחזיר, וכתב ה"ה שיצא לו דין זה ממ"ש כתובות ע"ו כמקדש את האשה ובא עליה ונמצאו בה מומין אמרי' חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו וחייב בכתובתה, ובתשובות מהראנ"ח ח"א סי' מ' כתב דהדבר פשוט אף במכר בפירוש ע"מ שאין בה מום ג"כ דינא הכי ורמזו הש"ך בסי' רל"ב ס"ק ג', ולכן אף דנידון דידן הוי כאלו הלוקח התנה בפירוש ע"מ שאין בה מום כיון דהראה ראובן לשמעון דוגמא, אבל כיון דנשתמש אחר שראה המום אינו יכול לחזור בו.

ועי׳ ברדב"ז ח"ד סי' קל"ו וז"ל:

"תו איכא טעמא אחרינא לקיים מקח זה, שהרי הוליך הבגדים לחנותו ומראה אותם לקונים, ומשפשפים בו ורואה שיוצא הגוון שלו, והי' זמן מרובה בין המכירה והעמדה בדין ובודאי מחל, ודמיא ממש להא דכתב הרמב"ם ז"ל אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום הרי זה מחל ואינו יכול להחזיר ע"כ. ושם, וא"ת הניחא אם נתן המעות אבל אם עדין לא נתן המעות נהמני' ללוקח במגו דאי בעי אמר פרעתי וכו', ובנידון דידן לא נפקא מינה מידי, דלפי טענותיהם אני אומר שהמקח קיים, וכ"ש במה שכתב רב האי גאון ז"ל דכיון שהיה זמן רב בין המכירה להעמדה בדין ומראה הבגדים לקונים אומדן דעתא שהרגיש במום וסבר הרא"ש דמפקינן ממונא באומדנא דמוכח וכ"ש בהצטרפות כל הטעמים שכתבתי למעלה" ע"כ.

לכן בנידון דידן כיון שהציע לסדר שמעון שיפיץ את הספרים או שיקח כמות ספרים במחיר מוזל ע"ח החוב ובין ההצעה הזו ובין העמדה בדין היה זמן מרובה, אומדנא דמוכח שמחל ואינו יכול להחזיר, דהרי זה כמי שמשתמש אחר שנודע לו מהמום.

מתי אדם מחל על מקח טעות לאחר זמן?

ונראה אף לפי השבות יעקב ח"ג סי' קס"ט בלקח חמשים חתיכות בגדים ואותם בגדים נקשרים בחבילות מהסוחר ואין דרכן לפותחן כי ע"י הפתיחה הם נזוקים עד שיבואו הלוקחים לקח אותם אחת אל אחת שאז פותחין אותם, ולקח משמעון הלוקח למכור אותם, ומצא מום בשתי חתיכות ורוצה להחזיר לו אלה החתיכות, ושמעון טוען כיון שמכר לו באמנה אין יכול לחזור בו, תשובה, הנה נראה פשוט אע"ג שנשא ונתן באמונה חוזר במום שהוא מקח טעות, ושם מחלק דאם קודם גמר המקח היה יכול להבחינו, וזה הפי' לאלתר שכתב המ"מ, ולא הבחין, ש"מ דמחל, אבל אם כבר נגמר המקח ונתגלה בו מום, אף אם אח"כ שתק זמן מה יכול לחזור בו, והא דשתק לפי שלא היה לו צורך במקח ההוא, וכיון שיודע שיש לו עוד שהות לחזור כל אימת שיצטרך לדבר, לכן כ"ז שלא השתמש במקח ל"ה מחילה, וכיון דכאן לא השתמש במקח יכול לחזור בו ע"כ. הרי מה שמונח בחנותו בכדי למכור לא מיקרי נשתמש בו, וממה דשתק אין שום הוכחה דמחל, כיון דמקח טעות לעולם יכול לחזור בו, ולכאורה הרדב"ז לא סובר כך.

והדברים הם פשוטים, כיון דהחבילות שיש בהן מום מונחים בחנותו ושותק ואינו מודיע לסוחר תכף שיבא לקחת את החבילות הפגומים, או שאינו מחזיר בעצמו לסוחר, הרי מחזיק אצלו דבר שאינו שלו, דהלא לפי דעתו הוא מקת טעות, ורק שיודע הדין דאימתי שיודע שיש בו מום יכול לחזור, אבל אם נודע לו שהבגדים פגומים היה צריך תכף להודיע לסוחר, וכשלא הודיע תכף לסוחר ולקח זמן עד העמדה בדין, הרי כתב הרדב"ז דהרי זה כאלו נשתמש אחר שנודע לו דבר המום, ומה שכתב השבו"י דאף כשנתגלה לו המום אף אם אח"כ שתק זמן מה, יכול לחזור בו, איני יודע מה השיעור של זמן מה, ומה זה שכתב והא דשתק לפי שלא היה לו צורך במקח ההוא, כיון שיודע שיש לו עוד שהות לחזור כל אימת שיצטרך לדבר, תמיהני מה פירוש שיש לו שהות לחזור כל אימת שיצטרך לדבר, אה"נ בביטול מקח לעולם חוזר ואין שיעור כדי שיראה לתגר או לקרובו, אבל מי נתן לו רשות להחזיק חפצים של אחרים, אם לא שהסוחר לא נמצא במקום והוא אנוס שלא יכול להודיעו, אבל סתם ככה לשתוק ולא להודיע יש לנו הוכחה ואומדנא שמחל לו, כמו שכתב הרדב"ז להלכה ולמעשה.

הבדלי כתב - מקח טעות רק בספר תורה

ונראה בהא דמסיק במרדכי בפרק האומנין בסופר שאינו יכול לחזור בו באמצע מפני שהרי זה כדבר האבד מחמת הבדלי הכתב והרי זה מזיק, דשאני בספר תורה דיש בו ענין של זה א' ואנוהו, והיופי של הכתב זה מעצם דיני ספר תורה, משא"כ בספר שיש בו הבדלי נייר, גם בספר תורה לא שמענו שהבדלי יריעות הוי דבר האבד, דרק הבדלי כתב נאמר במרדכי דהוי דבר האבד.

והנה המג"א סי' תל"ז ס"ק ז' ושם בביאור הגר"א, דאם פירש להדיא אף שאינו מום בגופו ואפשר לתקן מ"מ הוי מקח טעות וחוזר, וכ"ש דלא מהני מה שיחזיר לו ביני ביני, אולם ביצה ז' א':

"ההוא דאמר להו ביעי דפחיא (פירוש הנולדים מתרנגולת) יהבו לי' ביעי דשחוטה אתא לקמי' דר' אמי אמר להו מקח טעות הוא, פשיטא, מהו דתימא האי לאכילה קא בעי להו והאי דקאמר דפחיא משום דצריבן למאי נ"מ למיתבא לי' ביני ביני קמ"ל".

ועוד מביא שם עובדא דכוותה, ופירש"י, פשיטא, דמ"ט הוא דהא בהדיא א"ל דפחיא, וקשה מאי קאמר מהו דתימא האי לאכילה קבעי להו, משמע אם ברור לנו דלאכילה הא בעי להו הגם שהתנה בפירוש ביעי דפחיא ל"ה מקח טעות מפני שכונתו האמתית היתה לאו דוקא לפחיא אלא מפני שטעימים יותר לכן אם יתן לו ביני ביני קיים והניח דעת הקונה. קמ"ל דלא ברור לן שדעתו לאכילה ולא להושיב אפרוחים, ופירש"י הוי מקח טעות דוקא אם מה שנותן לו המוכר לא שוה כלום, למה שהוא צריך לה, אבל לאכילה הוא צריך אין המקח בטל דהא בני אכילה נינהו, הגם ששוה פחות מביעי דפחיא יצטרך לתת לו ההפרש, מה שביעי לפחיא שוה יותר מביעי דשחוטה.

ועי' בתה"ד סי' שנ"ב דסמך בענינו על הא דגרסי' ביצה ז' דמקח טעות תלוי דוקא אם לא שוה לו כלום, אבל אם שוה אלא לא כ"כ כפי שהתנה, ל"ה מ"ט אלא צריך לתת לו ביני ביני, אבל הב"ח חלק על התה"ד בחו"מ סי' של"ג, ובהא דביצה אומר שיש שם גירסא אחרת בשם הרמ"ה, והר"ן בקידושין הסכים לגירסא ההיא.

לכן בנידון דידן הספרים שיש בהם הבדלי נייר, ברור של"ה מקח טעות, דיסוד של מקח טעות אם לא שוים לו כלום למה שהוא צריך, אבל אם שוים פחות מחמת הבדלי הנייר ל"ה מקח טעות אלא צריך למיתבא ליה ביני ביני אם שייך להעריך דבר כזה. ובפרט למה שכתבנו לפי הרדב"ז אפילו ביני ביני לא יצטרך לתת לו משום דהוי מחילה.

אבל עדין לא שמענו כל טענותיו אם יש בהם ממשות.

הרב ברוך יצחק לוין.