כתיבת ספר תורה שאינה לפי ההזמנה

ביה"ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ב עמ' קיז - קיח

בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ"ל), אב״ד; הרב אליהו קצלנבוגן שליט"א; הרב חיים הרצברג שליט״א.

פס״ד בתביעה מסופר סת''ם על ספר תורה שלא נכתב כראוי

סיפור המעשה

ראובן סוחר ס״ת הזמין אצל שמעון סופר סת״ם לכתוב עבורו ספר תורה, והשתוו ביניהם על שכר בסך 4,500$ והקדים לו כל שכרו, אבל החומרים היינו הקלף וכל האביזרים, הם של הסוחר. ותנאי היה ביניהם שהסופר יגיה כל עמוד ויתקן את השגיאות. שמעון הסופר הראה לראובן הסוחר דוגמת כתב של יריעה אחת ואע״פ שהקלף לא היה משופר, התרצה ראובן הסוחר הן במה שנוגע לרוחב השורות והן במה שנוגע לצורת הכתב, וכפי שהתבטא ״מעלין בקודש״. כשגמר לכתוב את ספר התורה נמצאו בו יותר משש מאות חסרות ויתרות, ביניהן גם אזכרות שלא קידש או פגומות, והרבה שורות אינן נגמרות בקו, אלא יוצאות מן הקו ואחרות מגיעות עד התפר.

לפיכך תובע ראובן הסוחר את חזרת הכסף שהקדים לסופר בסך 4500$ וגם ערך הקלף בסך 2500$ וגם שווי הקלף שנפגם ונשפך דיו עליהם. ושמעון הסופר טוען שהוא מוכן לתקן את הכל כפי שהתחייב, וגם את האזכרות מוכן הוא לתקן ע״פ הפוסקים שכשר לקלוף או לקדור ולכתוב על טלאי, אלא שראובן הסוחר ימחוק מה שאפשר ע״י המחיקה, והשורות שיוצאות מאחרי הקו ימחוק את כל השורה ויקלוף או יקדיר מה שצריך קילוף או קדירה, והוא יתקן את הכל, כי התחייב לתקן רק את השגיאות ולא התחייב כלל למחוק או לקלוף או לקדור. לטענתו ראובן הסוחר פשע במה שנתן לו לבחור את הקלף מהסוג הגרוע ביותר, ומשום כך יצאו הפגומות והמקולקלות והיציאה מן השורות, שהכל נגרם מחמת הסוג הגרוע של הקלף, וכמה פעמים טלפן לו שאינו יכול לכתוב על קלף גרוע כזה, ותמיד היה הסוחר עונה לו: תמשיך בכתיבה.

הצדדים בהלכה

דין אומן שהקדים לו בעל הבית שכרו

הנה דעת המחנ׳׳א הובא בפתחי תשובה חו״מ סי׳ ש״ו דאומן שהקדים לו בעה״ב שכרו סובר הראב״ן דאינו כשומר שכר, וכן כתב המרדכי, והטעם דרק משום דתפיס ליה אאגריה יש לו לאומן דין כש״ש, וכיון דהקדים לו שכרו ואינו תופס אאגריה לא הוי כש״ש, וכן כתב השאילתות דרב אחאי גאון בפ׳ ויצא, וכן כתב הנמוק״י. אבל בתשובות באר יצחק הסיק דהקדים לו שכרו אחר שמשך החפץ הוי אומן כש״ש, ואם הקדים לו שכרו טרם שמשך החפץ מספקא ליה.

מהו השבח ומהו ההוצאה?

ושם בחו׳׳מ בנותן לחרש עצים לעשות מהם כסא נאה ועשה כסא רע, אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו ההוצאה ואם ההוצאה יתר על השבח נותן לו השבח, אמר בעל הכלי איני רוצה בתקנה זו אלא תן לי או דמי הצמר או דמי העצים אין שומעין לו.

לכן בנידון דידן ההוצאות היינו העבודה שהשקיע הסופר, אבל מה שקלקל ואין שום שבח ומפסיד הסוחר את הקלף וגם את הרווח לא שייך בנידון הדין של השו״ע, והרי הסופר כמזיק, ואדם מועד לעולם, ולכאו׳ יצטרך הסופר לשלם עבור הקלפים שנתקלקלו. ונראה כיון שטוען הסופר שהקלקולים נגרמו עקב הקלף הגרוע, הרי זה דמי למתה מחמת מלאכה, דאף שואל דחייב באונסין פטור, והביא הש׳׳ך חו״מ סי׳ ש״מ ס׳׳ק ה׳ בשם הרמב״ם דאם מתה כדרכה שואל חייב כש״כ במתה מחמת מלאכה יתחייב, וכתב הרמב״ן דאה״נ דשואל חייב באונסין אבל אם המשאיל פשע במה שמסר לו בהמה שאינה יכולה לסבול את המלאכה פטור, לכן בנידון דידן שנתן לו קלף כזה שבקושי יכולים לכתוב עליו, וראובן הסוחר הוא הגורם, אין להוציא ממון מהסופר.

ומה שטוען הסוחר יתן לי דמי השכירות ששלמתי לו ודמי הקלף ויקח את הס״ת לעצמו, כיון שלפי דברי הסופר הס״ת בסדר, הלא כבר פסק בשו׳׳ע שאין שומעין לו.

הרב ברוך יצחק לוין.