אונאה במכירת רכב שלא נאמר שהוא של חברה

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ב' עמ' קמא- קמב

בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ"ל), אב״ד; הרב אליהו קצלנבוגן שליט״א; הרב חיים הרצברג שליט״א.

פס״ד בטענת אונאה במכונית

נושא התביעה

ראובן בעל מוסד מכר לשמעון מכונית טרנסיט, שלפי המחירון שווה 14,000$, בסך 13,400$, כי הרפוד היה בלוי משום זה הפחית לו לקונה שש מאות דולר. ועפ״י שאלת הקונה את הנהג של ראובן אם המכונית היא מחברה או פרטית, אמר לו הנהג שזאת היא פרטית הגם שעל המכונית היה רשום שזה של מוסד, ועפ״י תשובת הנהג קנה את הטרנזיט, ואח״כ השקיע יותר מארבעת אלפים דולר. ואחר זמן שעמד הקונה למכור בא עם הקונה לעתיד למשרד הרשוי, ושם אמרו לשמעון שהמכונית רשומה על שם מוסד ואיננה פרטית, וההבדל הוא ב-10-15 אחוז פחות מהמחירון. ותובע שמעון הקונה אונאה.

המקורות בהלכה

האיסור להונות את חבירו אפילו במעט

בחו״מ סי׳ רכ״ז סעיף ו׳ פסק:

"יש להסתפק אם מותר להונות את חבירו בפחות משתות אם יש באונאה שוה פרוטה".

ובבאה׳׳ט שם מעתיק את הטור בשם הרא׳׳ש וז״ל:

"יראה כיון דהתורה אמרה אל תונו אפילו שוה פרוטה בכלל, אלא דחז״ל אמרו דאין יכולים לצמצם על שתות, אבל אם המוכר או הלוקח בקיאין ויודעין שמאנה לו והשני אינו יודע, אסור לו להונות אם לא כשפירש והתנה עמו, או שמא כיון דדרך מקח וממכר הוא בכך, לפיכך עד שתות הוי בכלל מקח ולא מיקרי אונאה כלל וצ״ע, וירא שמים יוצא ידי שניהם" ע׳׳כ.

לצאת ידי שמים כשיש ספק אונאה

וכתב הסמ״ע:

"ור״ל ירא שמים אם נתאנה פחות משתות אינו מהדר אחר המאנהו לומר לו אינך יוצא ידי שמים כי לא ידעתי מזה ולא מחלתי אותו, החזירהו לי, ואם אירע שאנה הוא לחבירו פחות משתות יחזירנו למתאנה" עכ״ל הסמ״ע.

והט׳׳ז כתב:

"ויראה לי דכשאינו ברי פחות משתות וירצה להחזיר לו, לא יקבל ממנו, דשמא הוי מחילה, ונ״ל דאם גם המחזיר ירא שמים יתן לו דרך מתנה" עכ״ל.

ונראה לפי הסמ״ע כיון שזה ספק, כלל גדול הוא המוציא מחבירו עליו הראיה ואין להוציא מן המוחזק דהוא המאנה, אלא אם בא לצאת ידי שמים, וזאת הכונה של הרא״ש ואינו יודע איזה מהן גזל זה אומר אותי גזל וזה אומר אותי גזל, מניח גזילה ביניהם ומסתלק דברי ר״ט אלמא מספיקא לא מפקינן ממונא ואמרי׳ אוקים ממונא בחזקת מרי׳ וכו׳, מודה ר״ט באומר לשנים גזלתי לאחד מכם ואיני יודע איזה מכם שנותן לזה מנה ולזה מנה, התם דקא תבעי׳ לי׳ הכא בבא לצאת ידי שמים, ומבואר בירא שמים שבא לצאת ידי שמים ואינו רוצה להשתמש בזכותו במה שהוא מוחזק באמת הוא חייב להחזיר, אבל הט״ז חולק וסובר דוקא אם הספק הוא במעשה, ירא שמים שבא לצאת ידי שמים חייב, דהספק הוא אם גזל מזה או מזה, לכן חייב, כמו גזלן שהנגזל נמצא במדינה אחרת וכדי לקיים מצות השבת הגזילה צריך להוציא הוצאות עד שישיב את הגזילה לידי הנגזל, משא״כ בעיניננו כיון דהספק הוא אם זה דרך מקח ולא היה בכלל אונאה כיון דאי אפשר לצמצם לא שייך לצאת ידי שמים, דהוא רוצה לצאת ידי שמים אבל המתאנה אסור לו לקבל.

אין שליח לדבר עבירה באונאה

ונראה בנידון דידן אפילו לפי הסמ״ע דאם אירע שאינה לחבירו פחות משתות יחזירנו למתאנה היינו דוקא מפני שהמוכר אינה לקונה ועבר על מה שכתוב בתורה אל תונו, אבל אם המוכר בכלל לא אינה אלא הנהג של המוכר, ואפילו אם הנהג אמר מה שאמר על דעתי׳ דמוכר, הלא כלל גדול נקיטנא אין שליח לדבר עבירה, וכאן דהמוכר בעל המכונית לא עבר שום עבירה, ודאי לא שייך שיצטרך לצאת ידי שמים ולא להשתמש בזכות המוחזק שלו.

ולכאורה כיון שהמוכר יודע שלפי המחירון הוא צריך למכור בעשרה אחוז פחות כיון שהמכונית הזו רשומה במשרד הרשוי שהיא ממוסד, הלא סוף סוף מתכוון להונות, ונראה דלפי דבריו דמכונית טרנזיט לא מתחשבים במה שקצוב במחירון ויש שמוכרין במחיר כזה, אין בזה שום צד אונאה, וכן הוכיח בערוך השלחן מדברי הרא״ש. ורק מה שהנהג רמה בפירוש שאמר שהמכונית היא פרטית, אין שליח לדבר עבירה ולא נקרא שהמוכר עבר על בל תונו.

שו״ר, הנהג לא היה שליח על העבירה, ואפילו אמר בעה״ב לנהג שיאמר לקונה שהמכונית פרטית, הרי זה אומר אמרו, ורבא אמר גיטין כ״ט אי דלא משוו שליח שלא מסר להם אלא דברים ואין בדברים כח להיות חוזרים ונמסרים לאחר, כמפורש שם ברש״י, ואין הנדון שייך למה שדן בשער המשפט סי׳ ק״ט סעיף ז׳.

הרב ברוך יצחק לוין.