ביה״ד
לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ב' עמ' קנה-קנו
בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ״ל), אב״ד; הרב
אליהו קצלנבוגן שליט"א; הרב חיים הרצברג שליט״א.
התובע
הפקיד בבנק בחשבון עו״ש סכום כסף על שמו של הנתבע משום שהתובע עמד לצאת לחו״ל לזמן
בלתי מסויים. בתוך הזמן החליף משרד האוצר את שטרות הכסף בנכוי של 10%, עליהם נתן
האוצר שטר שזמן פרעונו מאוחר יותר. בשובו של התובע מחו״ל נודע לו שהפקדון הוצא
מהבנק ע״י הנתבע שלא ברשותו, והוא תובע שהנתבע יחזיר לו את הקרן וכן את כל הרווחים
שהיה נושא בבנק במשך קרוב לעשר שנים שהנתבע הפסיד לו ע״י שהוציא את הכסף.
הנתבע
משיב שהתובע הסכים בחפץ לב שהנתבע ישתמש בכספי הפקדון בתור הלואה פרטית, ואם ישלם
לתובע את הרווחים שהיה יכול להרויח בבנק לו היה הכסף מופקד שם, הרי זה רבית, וגם
התובע אינו רוצה לעבור על איסור רבית.
אין
הנתבע חייב לשלם מה שהפסיד לתובע אפילו לפי דברי התובע שהנתבע הוציא את הקרן מהבנק
בלי רשות התובע, ואפילו אם היתה לנתבע טובת הנאה מכסף זה, וכמו שפסק הש״ך חו״מ סי׳
רצב ס״ק טו בשם הרש״ל, והביא ראיות ע״ז, וכ״פ הגר״א שם אות כו ואות כז בשם המרדכי.
ומכ״ש לפי דברי הנתבע שיש בזה גם איסור רבית שהתובע עצמו אינו רוצה להכשל בזה, ועל
הנתבע יש איסור לפני עור, ולכן על הנתבע לשלם לתובע במזומן את הסכום שהוציא מהבנק
כפי שרשום בפנקסי הבנק, בצירוף השטר של האוצר, ואינו חייב לשלם את הרווחים
שהופסדו.