הפרעת רעש ממזגן של השכן

ביה״ד לעניני ממונות שע״י המועצה הדתית ירושלים כרך ב' עמ' קעא-קעו

בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ"ל), אב״ד; הרב אליהו קצלנבוגן שליט״א; הרב חיים הרצברג שליט״א.

פס״ד בתביעת שכנים על הפרעת רעש ממזגן של שכן

נושא התביעה

ראובן ושמעון קנו שניהם דירות אצל קבלן, ובבניה הוכן אינסטילציה גם למזגן עפ״י המהנדס בקביעת המקום המיוחד המתאים ביותר להעמיד את המזגן, ראובן סדר מזגן מפוצל שלפי התכנית של המהנדס, במקום קרוב מאד לדירתו של שמעון, וכדרך של מזגן עושה רעש גדול במשך כל היום, שראובן מפעילו מחמת בריאות של אשתו, וטוען שמעון שירחיק את המזגן הגורם לו כאב ראש ולהעבירו לגג שמבחינת השמוש והתועלת לא יגרום זה שום פחיתות, ואדרבא בשטח החפשי שעל הגג יגרום להתפזרות הרעש. וראובן טוען שכבר התענין בזה, וההעברה על הגג יפחית התועלת של מזגן מפוצל.

מקורות בהלכה                                  

הרחקת נזק משכן רגיש

גרסי׳ ב״ב כ״ג א׳:

"רב יוסף הוה ליה הנהו תאלי דהוו אתו אומני ויתבי תותייהו, ופי׳ בתוס׳ בקרקע שלהן היו יושבין, ואתו עורבי אכלי דמא וסלקי אבי תאלי ומפסדי תמרי, אמר להו רב יוסף אפיקו לי קורקור מהכא, ופירש״י כלומר אל יקיזו לי עוד כאן שעל כן העורבים באים עכ״ל וכו׳, הא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין חזקה לנזקים וכו׳, א״ל הני לדידי דאנינא דעתאי כי קוטרא ובית הכסא דמו לי", ע״כ.

ונראה דאף לר׳ יוסי דהלכה כמותו דעל הניזק להרחיק את עצמו, אבל בגירי׳ דיליה מודה ר׳ יוסי דעל המזיק להרחיק את עצמו, וכהא דגרסי׳ שם כ״ה ב׳:

"פאפי יונאה עני והעשיר הוה בנה אפדנא, הוו הנך עצורי בשיבבותי׳ דכי הוו דייקי שומשמי הוה ניידא אפדניה, אתא לקמיה דרב אשי א״ל כי הואן בי רב כהנא הוה אמרינן מודה ר׳ יוסי בגירי דיליה" וכו׳ עיי״ש.

לכן בקוטרא וביה״כ או בזיזין ומרזב או בעצורי, דההיזק מתחדש בכל יום, שהוא משתמש יום יום ומזיק בתשמישו והוי גירי׳, אפי׳ סמך בהיתר על המזיק להרחיק את עצמו, ובטור סי׳ קנ״ה סעי׳ מ״ח:

"ואפי׳ שעשאו בהיתר כגון שעשה בשלו ואח״כ מכר חצי שדהו סמוך לדבר המזיק ללוקח, צריך לסלק היזקו" עכ״ל,

ושם סע׳ נ״ח:

"ולאו דוקא קוטרא וביה״כ אלא ה״ה כל נזק גדול שאין דרך העולם לסובלו, כי ההיא דפאפי וכו׳, וכן ההיא דרב יוסף וכו׳, וכתב א״א הרא״ש ז״ל מכאן משמע דכל דבר שידוע שאין המערער יכול לסבלו אע״פ ששאר בני אדם סובלין אותו אין לו חזקה כנגד המערער הזה" עכ״ל,

ושם בב״י:

"וכ״כ הריב״ש בסי׳ קצ״ו בשם הרשב״א".

ועי׳ בתשובת פני יהושע חחו״מ סי׳ ח׳ שכתב וז״ל:

"כללא דנקטינן מהנך שמעתתא דלהר״י והרי״ף וכו׳ פשיטא דצריך להרחיק אפילו בלוקח, מיהו נראה לי דהיינו דוקא בהיזקות המתחדשות בכל יום כגון צינור וזיזים שמשתמש בכל יום ומזיק בתשמישן, אבל הרחקה דגפת וזבל כשעשה בהיתר לא היה נזק ואח״כ כשעשה הכותל ההיזק ממילא, ול״ה גירי׳, דבשעה שהניחם לא היה מזיק, וכ״כ הנ״י בסוגיא דפרק לא יחפור עכ״ל".

ואף שהגרעק״א זצ״ל בקונטרס במילי דנזיקין דחה דברי הפנ״י בגפת, אבל בנידון דידן שההיזק מתחדש בכל יום ובכל שעה ודאי לא מהני מה שסמך בהיתר. ועי׳ בטור סי׳ קנ״ד סל״ט:

"ראובן שמכר או נתן הבית לשמעון והחצי ללוי והיו לו חלונות פתוחים מהבית לחצר, הלוקח או מקבל מתנה צריך לסותמה". ובב״י: "ראובן שמכר וכו׳ הרמב״ם בפ״ב מהל׳ שכנים כתב ששנים שקנו מאחד וחלקו דינם כדין האחים ואין להם חלונות זה על זה, אבל שנים שקנו משני אנשים או משני אחים אין לשנות דבר מן הנזקין שהחזיקו בהם המוכרים".

ונראה אף אי נימא בשנים שקנו זה דירתו וזה חצירו דלא יצטרך לסתום החלון משום דאדעתא דהכי קנה שיהי׳ לו חלון דגם בעל החצר יודע מזה, אבל בנידון דידן אף דהקבלן הכין אינסטילציה לסדר מזגן, אבל לא היה עדיין דבר המזיק, ולא שייך לומר דידע הניזק על ההיזק, ולא עוד אפילו אם לא מחה לא יכול לטעון בקוטרא וביה״כ טענת חזקה בדבר שההיזק מתחדש בכל יום, משום שיכול לומר אתמול יכולתי לסבול והיום לא.

ובשו״ת הרשב״א סי׳ קמ״ב:

"הובא בב״י סי׳ קנ״ד כתב דעתי נוטה לדעת הר׳׳ת דבנזק קוטרא וביה״כ אפילו קנין לא מהני דיכול לומר סבור הייתי לקבל וכו׳, ומ״מ רוב חכמי ישראל ורבותי חולקים ע״ז, לפיכך למעשה אני אומר אם כבר פתח חלונותיו או סמך קוטרא ובה״כ אין מחייבין אותו לסתום או לסלק, ואם בא לפתוח אין מניחין אותו" עיי״ש.

הרי אף דעושה הכל בשלו מ״מ כיון דבא לחדש דבר, נקרא מוציא ועליו לברר. ומסיק הגרע״א:

"וה״נ נראה בההיא ספיקא דסמך מקודם אי מותר אף לאחר שיזיקנו, מהראוי לכתחילה יכול למחות בו שלא יזיקנו, אלא אם כבר סמך הוי מוחזק וא״צ לסלק" ע״ש.

ונראה בנידון דידן כיון דפלוגתא דרבוותא אם סמך בהיתר אח״כ א״צ לסלק אף דההיזק מתחדש, מ״מ כיון דלכתחילה יכול למחות בו שלא יזיקנו, ושמענו דכבר חמש שנים שיש מריבה ביניהם ע״ד המזגן, הרי זו מחאה, ומה שהחליט דאין מחייבין אותו לסלק עפ״י הרשב״א זה דוקא אם לא מחה בתחלה, אבל כשמוחה מתחלה ועד סוף, ודאי אין מניחין אותו.

נזקי רעש משכן

והנה בעצם הדין אם קול הרעש הרי זו סבה מספקת שיוכל למחות, תנן ב״ב כ׳ ב׳:

"חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישון מקול הנכנסים ומקול היוצאין, אבל עושה כלים יוצא ומוכר בתוך השוק ואינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים ולא מקול התינוקת", ע״כ.

האם מועילה חזקה בנזקי רעש?

ועי׳ בפ״ת קנ״ו ס״ק א׳ שהביא בשם תשובת רלב״ח סי׳ צ״ו לפרש הטעם לדעת רמב״ן ורוב הפוסקים גבי חנות שבחצר אפילו חזקה לא מהני משום ריבוי הדרך, וגבי עושה מלאכתו בחנותו אפילו לכתחילה מותר, דלכאורה קול הפטיש וריחים גריע טובא מריבוי דרך, וכתב דהטעם מפורש במתניתין דתנן אבל עושה הוא כלים ומוכר בשוק, מבואר דכל שאי אפשר לו לעשות בשוק יעשה בביתו, ואינם יכולים למחות אפילו בקול גדול המטריד אותו, כי לא מצי למיפסקיה חיותיה ע״כ. מבואר הטעם דאינו יכול למחות על הרעש של הפטיש מפני שזה נוגע לפרנסתו ולחיותו, לפי זה כיון דהמזגן נוגע לבריאות, שעפ״י פקודת הרופאים מחמת מחלת הוורידים צריך האויר בבית להיות מצונן במשך כל היום, אפילו לכתחילה מותר ואינו יכול למחות. אבל בשו״ע שם סעיף ב׳ פסק:

"אבל אינם יכולים למחות בידו ולומר אין אנו יכולים לישן מקול הפטיש או מקול הריחים מאחר שכבר החזיק לעשות כן ולא מיחו בידו ע״כ".

ובבאר הגולה אות ח׳ כתב:

"ה״ה נ״ל שהוא סובר דדוקא החזיק אבל אם בתחילה בא לעכב עליו יכול לעכב. ושנ״ל שהוכיח המחבר זה דהא קול הפטיש יותר מונע השינה מקול הנכנסים והיוצאים, ועוד למה אמרו חנות שבחצר שנראה שכבר הוא בחצר" עכ״ל.

ולפי זה אף שנוגע לחיותי׳ מ״מ יכול למחות. והש״ך מביא את תשובת הרלב״ח, והחת״ס חו״מ סימן צ״ב מסתמך בנידון שלו על הרלב״ח, לפי זה אם באמת נוגע הדבר לבריאות אינם יכולים למחות לפי רוב הפוסקים.

ועדיין אני נבוך בדברי הרלב״ח, ודאי הכלל של ר״ע בידינו ב״מ ס״ב וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי חברך, אבל מי התיר לרדת לחיי חברך, הלא כלל נקוט בידינו מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, הלא מניעת השינה לבן אדם מזיק לחיות האדם, פרנסה זוהי מצוה, אבל גם ונשמרת מאד לנפשך זוהי מצוה, ואם מקול הפטיש יגרום שלא יוכל לישון, איך מותר משום חיי נפש שלו לגרום להזיק חיי הזולת. ומכ״ש בנידון דידן, אה״נ מזוג אויר נוגע לפקוח נפש למי שזקוק לזה, וכי משום כך מותר לגרום כאב ראש וכדומה לזולת, ודוקא בשביל תינוקת של בית רבן זוהי מצוה רבה וחיות של כלל ישראל התירו, ולא משום מצוה אחרת וצ״ע.

והנה במאי דנקטינן דהלכה כר׳ יוסי דעל הניזק להרחיק את עצמו ורק בגירי דיליה על המזיק להרחיק את עצמו, והטעם דזה דין בהל׳ שכנים, דכל אחד ברשותו יכול לעשות מה שהוא רוצה ואף אם מי שהוא נפגע ע״י זה אינם יכולים למנוע את תשמישיו בביתו וברשותו, אך בגירי דילי׳ הוא משתמש ברשותו של השכן וע״ז אמרי׳ דאין רשות השכן משועבד לו לצרכיו, וזה הדין בהיזק ראי׳ דאין לו רשות להשתמש בחצר של חבירו או בגירי דילי׳ לזרוק את חציו ברשות של שכנו. ונראה דאף אם יתן השכן רשות להשתמש בחציו או בלוקח, יכול לחזור בו כמו באומר לו קרע את כסותי שיכול לחזור בו.

והנה יש לעיין הא דאינו יכול לישון מקול הפטיש, לכאורה כיון שהרעש מחמת קול הפטיש הוא ברשותו, מה שהשכן אינו יכול לישון אין זה אלא גורם, אבל אינו משתמש ברשותו של השכן, ואין זה גירי דיליה לפירושו שהוא משתמש ברשות שאינו שלו, וכן מוכח מהא דאם החזיק אינו יכול למחות שאינו יכול לישון מקול הפטיש, וכמו שביאר ה״ה שיטת הרמב״ם והובאה בשו״ע, ואי נימא דמה דאינו יכול לישון מקול הפטיש הרי זה נקרא שמשתמש ברשות של השכן דזהו הכונה של גירי דיליה, הרי כיון שזה מזיק קבוע כקוטרא ובית הכסא יכול למחות אפילו בהחזיק, וע״כ דאין הרעש שנגרם כחודר לרשות השכן, ומשתמש ברשות שאינו שלו, אלא דרק גורם שהשכן יוזק, לכן אם עדין לא החזיק יכול למחות, דגרמא בנזיקין אסור, והא דיכול למחות בנכנסים ויוצאים אף שהחזיק, עי׳ מה שביאר בטו״ט באבן האזל בפי״ב מהלי שכנים.

ולפי זה נראה להסביר את דברי הרלב״ח דאינו יכול למחות מה שאינו יכול לישון מקול הפטיש מחמת הטעם שזה חיותו, וכי משום שזה נוגע לפרנסתו מותר להזיק את השכן, ומאי חזית דדמא דידך סומק טפי, אבל לפי מה שנתבאר דהרעש שנעשה על ידו כיון שזה ברשותו יש לו כל הזכויות לעשות בשלו מה שמוצא לנכון, כיון שאינו חודר לרשות של השכן, דמה שאינו יכול לישון, הוא מצר עצמו ועצביו, אבל הוא משתמש ברשותו, ואין זה גירי דילי׳, ומ״מ גרם של היזק יש בזה, ואסור לגרום היזק לאחרים, אבל כיון שמה שעושה הוא בשביל פרנסתו או בריאותו אין זה אפילו גרמא בנזיקין, דמה שהוא עושה לטובתו ולתועלתו בלי כונה לפגוע במי שהוא אין זה מזיק ולא גרם מזיק, ואפילו בגרמי עי׳ חו״י סימן מ״ד דאם נתכוין רק להציל חובו ולא להזיקו פטור, לכן בנידון דידן כיון דלפי טענת ראובן המזגן שעובד כל היום הוא מחמת בריאות אשתו ואין כונתו לפגוע במי שהוא, אין זה אפילו גרמא בנזיקין לפי הרלב״ח, אבל לפי מה שפסק בשו״ע אפילו בכהאי גוונא דעושה ברשות שלו ובשביל פרנסתו ואינו מוכן לפגוע במי שהוא, ג״כ יכול למחות, ובזה כיון שמחה מתחלה ועד סוף אין מניחים לראובן, אלא חייב לסלק את המפגע, וכיון דזהו מחלוקת של רבוותא אם זה נקרא בכלל מזיק, במקרה כזה שמכר לשנים ויתכן אפילו שראובן הוא הראשון, הרי הוא נקרא מוחזק ואין מוציאין מידו וכמו דמסיק בהגרע״א.

ונראה מה שפסק הריב״ש בסי׳ קצ״ו וכן פסק הרמ״א בסי׳ קנ״ה סעיף ט״ו דאם הקול גורם לכאב ראש יכול למחות אפילו החזיק, נראה דוקא כשהוא כבר סובל מכאב ראש, והוא חולה או איסטניס שלא שייך בזה איהו דאבעית אנפשיה, כמו שכתב הסמ״ע בקול כזה שהבנין מתנדנד, זה באמת נקרא גירי׳ דילי׳, אבל רעש שגורם כאב ראש, אין שום הוכחה שהרעש הוא הגורם וחודר לרשות של חבירו אלא איהו דאבעית אנפשי׳ ואין זה גירי דילי׳.

והנה לפי חוות דעת המומחים ההעברה של המזגן על הגג לא תהיה שום גריעותא בפעולת הצינון של המזגן מחמת המרחק, אלא במקום חמשים וחמש דקות יצטרכו להפעיל שעה שלימה.

פס״ד

היות והתובע מוכן לשאת בההוצאות של העברת המזגן מפני דרכי שלום, כיון שיתכן שמזגן מפוצל הרעש שהוא מרעיש הוא גדול מאד שלפי הסמ״ע הרי זה גיריה דיליה, ודאי מחויב הנתבע להעביר את המזגן על הגג, אפילו אם לא מחה בתחלה.

אלא מכיון שאין אנו מומחים למדוד את הרעש אם זה גיריה דיליה, לכן משום להיות טוב אל תיקרי רע, ובשביל יחסי שכנות טובה, כיון שאין הפסד בדבר אם יסלק את המפגע ולהעבירו על הגג, ודאי מחויב הנתבע להעביר, אם השכן שלמעלה לא יתנגד.

הרב ברוך יצחק לוין.