חזרה מקניין מכשירים חשמליים

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים.

בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ״ל), אב״ד; הרב אליהו קצלנבוגן שליט"א; הרב חיים הרצברג שליט״א.

פס״ד בתביעה לזכות פטור ממכס שלא נוצל בשעתו

סיפור המעשה

גב׳ פלונית מארה״ב קנתה לפני ארבע שנים בחנות של ראובן כמה פריטים: מקרר אמקור 270 ד.ל. רגיל ומקפיא 140 ליטר, מכונת כביסה קריסטל סופרלאו מס. 595, תנור צבעוני קריסטל 32 R ושני תנורי גז אלקטרא לחימום, ורשמה על שם בתה ש. ושלמה כל הסכום מלבד המכס שהיא בתור עולה פטורה, אבל היות ולפי תקנת המכס זכות הפטור פגה אם לא מקבלים את הסחורה בתוך חדשיים, אם לא שמחדשים את המסמכים, והיות וש. לא התחתנה ולא היתה לה דירה בכדי להעביר שם את הפריטים הנ״ל, לכן פגה זכותה לפטור ממכס, אבל היות והבן של הגב׳ פלונית הנ״ל התחתן, העבירה את הזכות של הפריטים הנ״ל ששלמה עבורן לכלתה ר. שגם לה יש לה זכות עולה בגין פטור מכס.

כשבאה ר. לקבל את הפריטים שחמותה שלמה, לא היו לראובן בדיוק אותם הפירמות שקנתה חמותה, ובמקום תנור מדגם קריסטל 32 R, נתן לה דגם מרפי, ובמקום מקרר אמקור ומקפיא, נתן לה מקרר דגם קריסטל. לטענת ר. היא הסכימה על התמורה משום שאחרי שויתרה על המקפיא השתוו המחירים כמעט. בסופו של דבר עיכב ראובן את מכונת הכביסה בתביעה של 550 ש״ח, סכום שלטענתו חייבת ר. כדי להשלים על חלופי המקררים, משום שמקרר קריסטל יקר יותר מאמקור רגיל. לראיה הוא מציג חשבונית שגב׳ ר. חתומה עליה שרשום בה שצריכה החתומה להשלים את הסכום של 550 ש״ח.

ור. טוענת שלו היה אומר ראובן בשעת החליפין שצריכה להשלים לא היתה מסכימה בשום אופן ומה שכתוב בחשבונית היא לא יודעת מתי הוסיפו.

הצדדים בהלכה

מכר שבוטל באשמת הקונה אין למוכר מי שפרע

הנה לכאורה מה שבוטלה המכירה בזמנו לא היתה מחמת המוכר, אלא באשמת הקונה מצד תקנת המכס, אין ע״ז חיוב מי שפרע ואין המוכר מחויב להעמיד את הפריטים לרשות הקונה, והחיוב מצד המוכר הוא רק להחזיר את הכסף שקבל בזמנו עבור המקרר והמקפיא. לכן רבקה צריכה לשלם מלא המחיר של מקרר קריסטל כמובן בנכוי פטור מכס מפני שגם לרבקה זכות עולה. ואם בכל זאת המוכר ראובן מוכן לתת מקרר קריסטל תמורת המקרר והמקפיא מדגם רגיל של אמקור לפי התעריף של שעת ההחלפה היינו 87\1\27, זה רק לפנים משורת הדין שמחשב ערכו של מקרר ומקפיא אמקור לפי התעריף של שעת ההחלפה. ויתכן שכדאי למוכר בתמורה זו, משום שאינו בטוח אם בסופו של דבר תקנה רבקה מקרר קריסטל אצלו, ואין זה כלל לפנים משורת הדין, אלא חשבונות של סוחר שכדאי להעריך את המקרר והמקפיא לפי המחיר של קנית המקרר של קריסטל. מ״מ הלא זה אפשר לברר ב״אמפא״ כמה עלה מקרר ומקפיא רגיל בדגם הישן ביום המסוים של 87\1\27 שאז החליטה רבקה לעשות ההחלפה וכמה ביום זה עלה הקריסטל.

שוב התבוננתי דלא היה כאן מצד המכס בטול מקח, כיון דלממשלה לא נוגע כלל ענין של המכירה והקניה בין המוכר והקונה, אלא דאם עובר זמן ההזמנה המכס אינו פוטר את המס ותו לא, אבל מה שנוגע לעצם תפיסת הקניה, פטור המס לא פוגע כלל. והרי זה דומה לקונה מטלטלין באלף זוז ופרע לו מהם חמש מאות זוז ומבואר ב״מ מ״ח ב׳ דמטלטלי דלא קני אלא לקבולי מי שפרע לא קני לי׳ כולי׳, ופירש״י:

"אבל מטלטלין שהורע הכסף בהן דאי פרע הכל לא קני אלא לקבל מי שפרע, בסתמא נמי לא קני פרעון מקצת לכולו לקבל מי שפרע על השאר אלא כנגד הערבון" עכ״ל.

ובריש איזהו נשך ס׳ ב׳ תנן:

"כיצד, לקח הימנו חטין בדינר זהב הכור וכן השער, עמדו חטין בל׳ דינרים, אמר לו תן לי חטיי שאני רוצה למוכרן וליקח בהן יין, אמר לו הרי חטיך עשויות עלי בשלשים והרי לך אצלי יין, ויין אין לו" ע״כ.

 ושם ע״ב ב׳:

"וכי אין לו יין מאי הוי והתניא אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער יצא השער פוסקין אע׳׳פ שאין לזה יש לזה".

ובתוד״ה אע״פ וכו׳ דאע׳׳ג דלא משך חטין אין זה רבית כיון שאם היה בא מוכר לחזור הוה קאי במי שפרע ולכך חשיבי כנתיקרו ברשות לוקח עכ״ל.

ובתרומת הדשן סי׳ ש״כ:

"אם נתברר הדבר שלא היה לו לשמעון שום מרגליות בידו בשעת קנין אלא שהיה סומך ובטוח לקנות מלוי, כה״ג י״ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, והכי איתא בהמוכר את הבית ב״ב ס״ט ב׳ דגרסי׳ התם ארעא ודיקלא חזינן אי אית לי׳ דיקלי יהיב ליה תרי דיקלי ואי לא זבין ליה תרי דיקלי, וכתב שם אשרי זבין ליה תרי דיקלי כדי לעמוד בדיבורו, ולא שיהא מחויב לקנות לו שני דיקלי, דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, וכל דבר שאינו ברשותו מקרי דשלב״ל, כמו מה שאירש מאבא מכור לך ע״כ. וכן פסק בסי׳ רט״ז, וכן היא מסקנא דרב אלפס התם דאינו מחויב לו מטעם דאין אדם מקנה דבר שלב״ל, וכן פירשב״ם שם דאין מחויב לקנות אלא כדי שלא יהא מחוסר אמנה, ואע״ג דכתב במרדכי בשם רב ניסים גאון דצריך להעמיד לו מקחו שקבל עליו. וכ״כ ראבי״ה. ומייתי ראי׳ מההיא דאמר פרק א״נ ב״מ ע״ג ב׳ האי מאן דיהיב זוזי לחברי׳ למיזבן לי׳ חמרא ופשע בו וכו׳ אלמא כל מידי דשכיחי למיזבן חייב להעמיד לחבירו מקחו, וכאן דבידו הוא ל״ה אסמכתא וגם קני מידו, עוד כתב שם משם הרמב״ם בכה״ג חייב להעמיד המקח, כגון הפוסק על שער שבשוק אע״פ שאין בידו פירות באותו זמן, חייב לקנות או לקבל מי שפרע, מ״מ הא קי״ל שבפלוגתא דרבוותא לא מפקינן ממונא ואין לחייב את שמעון להעמיד המקח, דמצי למימר קים לי כרב אלפס ורשב״ם ואשרי", עכ״ל.

ובשו״ע חו״מ סי׳ ר״ט סעיף ה׳:

"דבר שבא לעולם אלא שאינו ברשותו דינו כדבר שלא בא לעולם שלא קנה ויכול כל אחד מהם לחזור בו" ע״כ.

ושם בסעיף ו׳:

"הפוסק על שער שבשוק וקבל דמים ולא היה אותו המין שפסק עליו ברשות מוכר חייב לקנות וליתן ללוקח מה שפסק, ואם חזר בו מקבל מי שפרע", ע״כ.

וכבר תמה הסמ"ע שבסעיף ה׳ פסק דאינו ברשותו דינו כדבר שלא בא לעולם שלא קנה, ויכול כל אחד מהם לחזור בו, ובסעיף ו׳ פסק דאם חוזר בו צריך לקבל מי שפרע וכמו שפסקו בתו׳ ס״ב ב׳, ובגר״א הביא מקור לסעיף ו׳ התוס׳ שהבאנו לעיל. ועי׳ לקמן סי׳ רט״ז סעיף ה׳ ושם בבאר הגולה אות א׳.

והנה לפי תרומת הדשן, אם לא היה ברשותו אם חוזר בו המוכר הוי פלוגתא דרבוותא אם צריך לקבל מי שפרע, ובמי שפרע הולכין לקולא לנתבע, לכן בנידון דידן, אמנם בין לש״ך ובין לסמ״ע מבאר הנה״מ דמקבל מי שפרע אם רוצה לחזור, אבל הלא התה״ד פוסק דקולא לנתבע וא״צ לקבל מי שפרע כשחוזר בו המוכר אם לא היה ברשותו בשעת הפסיקה, ונראה דסעיף ה׳ הכל הוא פסקא דתה״ד, גם מש״כ המחבר דכל אחד יכול לחזור בו היינו דוקא הנתבע, כשם שרמ״א הם דברי תה״ד, ואם בשעת הפסיקה היה אמקור ברשותו הרי המוכר אם חוזר בו צריך לקבל מי שפרע.

חוזר ממקח בגלל שמפחד להפסיד

והנה בשו״ע חו״מ סי׳ ר״ד ס״ב פסק:

"וי״א דה״ה למי שחוזר בו מפני שהוא ירא להפסיד כל המקח אם אין לירא אלא ממקצת הפסד כגון שקנה יין וירא שיתחמץ".

וכתב בשער המשפט דמדברי רי״ו שהביא ב"י משמע דאף שכבר נפסד יש חילוק זה, דאם נפסד לגמרי אינו מקבל מ״ש, אבל משום הפסד קצת כגון יין והחמיץ מקבל מ״ש. ושם כתב אם נאנס קצת מהמקח וליתי׳ בעיני׳ אף שנשאר הרבה אינו מקבל מי שפרע, כיון שנחסר לגמרי ואינו בעין הוי כנפסד הכל ואינו מקבל מי שפרע נגד החסרון עיי״ש.

ונראה הא דנפסד לגמרי אף באופן חלקי דאין מקבל מי שפרע על מה שנפסד אין זה אלא לפי שטת ר״ת וכמו שמפורש ב״מ מ״ז ב׳  ובכורות י״ג, אבל אחרים חולקים, וסובר הב״ח כיון דיש מחלוקת במי שפרע אזלינן לקולא לנתבע, אף דהשו״ע הביא להלכה רק שטת ר״ת והלכה כפסק השו״ע, רק אם הנתבע חוזר, לכן גם מה שפסק המחבר בסי׳ ר״ט סעיף ה׳ דא״צ לקבל מי שפרע הוא רק אם הנתבע חוזר, אם לא היה ברשותו בשעת הפסיקה.

ונראה דאין ראובן המוכר יכול לטעון לרבקה לאו בעל דברים דידי את, כיון דקנתה את המקרר והמקפיא לענין מי שפרע הרי המקרר והמקפיא של שרה ויכולה להקנות את מה שיש לה לגיסתה רבקה, ועוד הלא גם שרה מופיעה בבית הדין והיא תובעת את הפריטים שרשום על שמה ושולם, ומה שאין לה עכשיו פטור מכס, זה לא פוגע כלל בחלות המכר לענין מי שפרע מחוץ לחלק של פטור המכס, דזה מה ששיך לפטור המכס זה ענינה של הממשלה ולא מה שנוגע למקח וממכר בין המוכר והקונה. והפטור ממכס הלא רבקה סדרה עם המכס את כל המסמכים שברבר. ועוד כפי שנ״ל הלא חמותה של רבקה היא קנתה ושלמה את הכסף בין בשביל בתה או בשביל כלתה, ואין זה מענין המוכר לחוות דעה למי תמסור גב׳ פלונית את הפריטים לבתה או לכלתה.

וראיתי בתשב״ץ טור השני שאלה י״ג מסיק בדבר שאינו ברשותו של אדם בשעת הקנין וישנו ברשות אחרים

"אבל אינו מצוי כל כך באופן שכל זמן שיבקש לקנותו ימצאנו מצוי, אם אינו רוצה לקיים ממכרו אין מחייבין אותו לקנותו וליתנו ללוקח, ויכול לחזור, והמקנה דבר שאינו ברשותו אבל הוא מצוי ביד אחרים ולא לפעמים בלבד מצוי שצריך הקונה לטרוח עליו ולבקשו, אלא שבכל שעה ושעה שירצהו ימצאהו מצוי ביד בני אדם אשר הם מוכנים ומזומנים למוכרו ואומנתם בכך, כמו בעלי החנויות והסוחרים שהם מוכנים בכל עת ובכל שעה למכור סחורתם, אם הקנה אדם לחבירו דבר מזה המין חייב לקנות ולתת ללוקח אע״פ שלא היה לו ממנו בשעת הקנין, דבזה המין מהמכר סמכא דעתייהו דתרוויהו המוכר למכור והקונה לקנות, וזהו מ״ש הרב ז״ל בפכ״ב מה׳ מכירה ופירשו דבריו מהרי״ק והרשב״ש ז״ל ומהורי״א ז״ל וכמ״ש מהרי״ק ז״ל שם, וז״ש הפוסק על שער שבשוק וכו׳ משמע שהוא דבר הנמכר בשוק בכל שעה ולפ״ז א״ש דברי הרב ז״ל מ״ש בפכ״ב עם מש״כ בפכ״ד, ולא תיקשי דידיה אדידיה, וכן הוא הנידון ששאל עליו מהרי״א ז״ל שהיו עורות אשר הם נמצאים תמיד בשוק לקנותם כל מי שירצה ויש בני אדם שאין להם עסק אלא בהם, ובזה המין מהמכר נלענ״ד שאפי׳ הרא״ש מודה דחייב המוכר לקנותה וליתנם ללוקח, שכל דברי הרא״ש ז״ל לא אמרם אלא על מאי דאיתמר בגמ׳ ארעא ותרי דיקלי, דס״ל להרא״ש ז״ל דלא מחייבינן להו למיקנינהו אלא אם ירצה המוכר לקיים מאמרו כמו דס״ל להרב ז״ל, אבל במין זה שהמכר שהוא מצוי בכל שעה בשוק לקנותו דס״ל להרב ז״ל דחייב המוכר לקנותו וליתנו ללוקח איפשר שגם הרא״ש ז״ל יסכים עם כל הפוסקים דאפושי פלוגתא לא מפשינן וכל מאי דמצינן למעבד לקרב הסברות ולהשוות דעות הפוסקים עבדינן וכו׳" עכ״ל.

לכן בנידון דידן כיון דמצוי לקנות בכל עת ובכל שעה, דהלא אמקור מוכן בכל עת למכור את סחורתו, חייב המוכר לקנות ולתת ללוקח אע״פ שלא היה לו ממנו בשעת הקנין, ואין המוכר יכול לחזור כנגד מעותיו שקבל.

אלא עדיין תיוהא חזינן בזה, הלא הקונה הסכים בשעתו לקבל דגם וסטפוינט במקום אמקור, כיון שבזמנו לא היה כבר סוכן אמקור, ואמנם קבל ברשותו את הוסטפונט על ההחלפה מפני שלא היה הפרש במחיר, אבל זה התברר לפי המסמכים שהקונה בעצמו המציא שהיה הפרש במחיר, אמנם לא כפי שרשום בחשבונית שחתום עליה הקונה היינו 550 ש״ח, אלא 250 ש״ח בערך, אבל בכל אופן לא יתכן שהמוכר ויתר על כל ההפרש, ומוכח שהקונה שכח או שטבע של אדם ששומע מה שרוצה לשמוע, לכן כיון שהקונה הסכים על ההחלפה הרי ויתר על תביעת האמקור ובמקום האמקור הסכים להחליף לוסטפיינט, וכיון שההפרש לפי המחירים היה רק כהחצי ממה שנרשם בחשבונית, לכן יש לחייב את הקונה בסכום מאתים וחמשים ש״ח.

פס״ד

הקונה חייב לשלם סך 250 שקלים, והמוכר חייב להמציא לקונה בלי דיחוי כלל את מכונת הכביסה, ובענין ההובלה שלפי המסמכים של הקונה כבר שולם, בזה טעון בירור, ועוד יש לברר כמה היה הערך של המקפיא אמקור, ולנכות את הערך מהוסטפונט.

הרב ברוך יצחק לוין.