על פסק 1422

לפסק עליו ניתנו ההערות

הערות

מאת אב״ד פילדלפיה הרב דוב אהרן בריזמן שליט״א

בפס״ד ירושלים לעניני ממונות חלק א עמ׳ רטו בענין פוליסת ביטוח שכתב הדר״ג שליט״א דכמו דלא חשיב השליש מוחזק היכא דמחזיק חפץ בעד אחרים, כן כסף לפוליסת ביטוח השמור לבעל הפוליסה כשיקרה לו נזק או כשיעשה נזק לאחרים, דין חברת הביטוח הוא כדין שליש משום שכל צורך החזקת הכסף הוא רק לצורך מי שהכסף שלו, ואח״כ בא להעיר בחילוק שבין שליש לחב׳ ביטוח, שבשליש בכל מקרה אין הכסף שייך לו, ואילו במה שניתן לחב׳ ביטוח נשאר בבעלותם היכא שלא מוגשת תביעה לנזק, ומסיק דבכ״ז יש לדמותם לפי שכשנולד תביעת נזקים מצד המבוטח שוב אין חב׳ הביטוח בגדר מוחזקים אלא בגדר שליש, ומחמת סברא זו מעלה כתר״ה שאם טען המבוטח בטענת ברי שמגיע לו הכסף ואין מי שמכחישו זוכה מכח טענתו ואיהו חשיב מוחזק וחב׳ הביטוח נחשבת כשליש ולא כמוחזק, עכת״ד החשובים.

והיות שיש נפקותא לכמה מילי אעיר מה דלענ״ד לא נהירא, דאלו הוי אופן גביית דמי הביטוח בגדר פקדון שניתן כסף להם, וכשאירע איזה נזק שצריכים ליתן הכסף חזרה למבוטח, אולי יש מקום לדמות לשליש ובעל אבידה, אמנם לא זהו נתינתו ולא זהו גבייתו, הכסף ניתן לחב׳ ביטוח, והחב׳ משקיעה את הכספים בעסקים שונים, ומה שנותנים איזה סך מוגבל מבטיח כביכול שכשיארע נזק שהפסדו רב שיקבל פיצויים פי כמה מאשר שילם, ובלי עסקי החב׳ הרי זה א״א, כי הכסף מנלן, ורק מקבל כספים ולא מה שנתן הוא, אלא מה שהשקיעה החב', ואם לא יארע שום נזק ה״ז שייך לחב׳ הביטוח וכדכתב הדר״ג, נמצא שמה שנתן להם לא הוי פקדון רק דמים להשקעה דהוי מתנה או השקעה לטובתו, ואף שיש לו זכות תביעה הרי א״א לטעון בכה״ג שהמבוטח מוחזק בדמיו, ואדרבה הוי כמלוה דלהוצאה ניתנה ואינו מקבל חזרה אותם המעות שהשקיע, ועוד, הרי לא תמיד אפשר לגבות מחב׳ הביטוח, שהרי לעתים קרובות לא משוכנעים ראשי החב׳ שבאמת מגיע תשלומים ורוצים לחקור ולדרוש בגופו של הענין באופן עצמאי לידע פשר דבר וגופא דעובדא מה היא, ולפעמים מחליטים שלא ליתן כלום או ליתן פחות מאשר ציפה המבוטח כפי הבנתו החוקים או כפי המובן בעניינים אלו, וע״כ קשה לי לומר שהמבוטח חשיב מוחזק.

ובעיקר הגדרת החזקה הרי מצינו להלכה בחו״מ סי׳ רעח ס״ג דמלוה הראוי ליפרע לאביהם המת (והוסיף הסמ״ע אע״פ שהוא מלוה בשטר) אין הבכור נוטל פי שנים, וכל האחים יורשים אותו בשוה, וכדלקמן ס״ז, ורק פליגי רבי ורבנן אם בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם שגוף הנכסים איתנהו כאן והו״ל שבח דממילא א״ד חשיב כאישני, וזה לא שייך לניד״ד שהרי לא הי׳ גוף השבח של דמי הביטוח ביד המבוטח, וקשה בעיני לומר דאם נשאר פוליסת ביטוח ביד האב שעדיין לא נגבה קודם מיתתו דיטול הבכור פי שנים רק מחמת שהי׳ כאן טענה מצד האב, דמה שלא נאמר על מצב דמי הביטוח סו״ס לא עדיף ממלוה שלא נגבה, דבמלוה הלא לא הי׳ נחשב למוחזק לענין זה וחשיב ראוי ה״נ לא שנא.

וידוע מה שהאריכו בשו״ת מבי״ט ח״א סי׳ רפד-רפה, ושו״ת מהרשד״ם חו״מ סי׳ שא שציינם הש״ך ס״ק ב לענין דעת הרמב״ם שכתב דספינה בים הויא כמלוה ולא חשיב מוחזק בו, אי דבריו מוסבים על עצם הספינה שמוחכרת ומושכרת ביד אחרים והך דמי שכירות הוא דחשיב ראוי, אבל הסחורה שעל הספינה חשיבא מוחזק לבעלים, וכן נטה דעת מהרשד״ם, או אף הסחורה בהיותה בלתי מובטחת בלב ים מקום רוח סערה ולסטים הוי בגדר מחוסר גוביינא וכה״ג לא אמרי׳ כל היכא ראיתי׳ בבי מרא איתא, וכן דעת המבי״ט עפ״י המוכח מהרשב״א דלא כמהרשד״ם. אולם ניד״ד דפוליסת ביטוח גרע טפי, כי אין הדיון על מה שהוא שלו מכבר רק שנמצא במצב בלתי בטוח, אלא שעצם הממון מעולם לא זכה בו, וכמש״כ.

תשובה להערה

מש״כ כב׳ הגרא״ד בריזמן שליט״א אב״ד פילדלפיה בענין מוחזק וראוי בדמי פוליסת ביטוח יפה כתב, ודבריו נכונים בכל מה שנוגע לדין ירושת הבכור, אך אין זה מכריע את הענין הנידון בפס״ד. ואפרש שיחתי:

גם אם נאמר שדין פוליסת הביטוח הוא כדין מלוה שלהוצאה ניתנה ומשום כך דינה כראוי ולא כמוחזק לענין ירושת הבכור, מ״מ לענין זכיה בטענת ברי נראה שזוכה בה, דהנה יש לדון בהלואה שהמלוה טוען ברי שהגיע זמן הפרעון והלוה טוען שמא לא הגיע זמן הפרעון, האם דינו כאיני יודע אם נתחייבתי, שהרי קודם זמן הפרעון אינו חייב, או שנאמר שדינו כאומר איני יודע אם פרעתי, כיון שעיקר החיוב הוא ודאי.

והנה בש״ש ש״ב פ״ז ביאר החילוק בין א״י אם נתחייבתי שהממע״ה לבין א״י אם פרעתיך שחייב, שבא״י אם נתחייבתי חזקת ממון מסייעת לו, ואז עדיף השמא כמו הברי, אבל א״י אם פרעתיך כיון שהורעה חזקת הממון שלו, שהרי ודאי נתחייב, אומרים באופן כזה ברי ושמא ברי עדיף, כיון שאין חזקה המסייעת לשמא.

ונראה הביאור עפ״י דברי הגרש״ש בשיעורים לב״ב סי׳ ח, ובשערי ישר ש״ו פי״ח, וקובץ שיעורים כתובות אות כו, בדעת רב הונא ורב יהודה שברי ושמא ברי עדיף אפילו להוציא ממוחזק, לפי שבממונות התובע שטענתו טובה יותר זוכה בממון. ולפי״ז סובר הש״ש שאע״פ שלהלכה אין אומרים ברי עדיף להוציא ממוחזק, זה דוקא כשהחזקה מסייעת לו, אבל אם אין החזקה מסייעת לו, וכגון שהורעה החזקה באופן שאמר א״י אם פרעתיך, אנו אומרים ברי עדיף.

וזה הביאור גם בדברי הרמב״ן ב״ב לד ב וריטב״א ב״מ ב ב שממון המונח ביש שליש נותנו למי שטוען ברי שהוא שלו, אע״פ שיש עוד אחד שטוען עליו שמא הוא שלו, שבזה אומרים ברי עדיף לכו״ע, ולא משום שהממון המונח ביד השליש דינו כ״מוחזק״ ביד הטוען ברי לענין דינים התלויים ב״מוחזק״ ו״ראוי״, אלא משום שהחזקה של השליש באותו הממון היא חזקה גרועה שאינה עומדת כנגד טענת ברי של הטוען.

ולפי״ז נראה דה״ה במלוה אומר ברי שהגיע זמן הפרעון ולוה אומר שמא לא הגיע זמנו, אע״פ שמעות ההלואה להוצאה ניתנו ובודאי שאינן בגדר מוחזק אצל המלוה, אבל מאידך גם חזקת הלוה עליהן הורעה, שהרי החיוב שלו הוא ודאי והספק הוא רק על זמן הפרעון, ובזה מועילה טענת ברי של המלוה אפי׳ להוציא.

וראיה לזה מדברי הכ״מ אישות פכ״ד הי״ז שאם טוען הבעל שמא זינתה ה״ז כאומר א״י אם פרעתיך שאין בעל השטר צריך להשבע (ועי׳ רשב״א כתובות דף ט). ולכאורה דבריו צ״ב מדוע אין זה כא״י אם נתחייבתי, שהרי אם זינתה אין הגירושין מחייבים אותו בכתובה, כיון שלא נתחייב אלא אם יגרשנה הוא ולא כשמעשיה גרמו. וצ״ל שכיון שהתחייבותו בכתובה היא ודאית, והשאלה היא אם אלו הם הגירושין שעליהם נתחייב, ה״ז כאומר א״י אם פרעתיך, כיון שהחיוב הודאי מגרע בחזקתו, וברי ושמא ברי עדיף.

וה״ה לענין פוליסת הביטוח, אע״פ שלענין ירושת בכור דינה כראוי ולא כמוחזק, מ״מ חזקת החב׳ בדמי הביטוח חזקה גרועה היא, שהרי זה ודאי שהתחייבו לשלם דמי ביטוח למבוטח, אלא שהם אינם יודעים אם התחייבותם מתייחסת למקרה זה או לא, וע״כ באופן כזה ברי של המבוטח עדיף על השמא שלהם.

א.ד.ל