בעל חנות טוען לחיוב על פי הכרטסת

תשס"ה/5

התובע: מר א', בעל חנות.

הנתבעת: גב' ב', לקוחה.

בנושא: תשלום עבור מצרכי מזון שנקנו מחנותו.

טענות הצדדים:

התובע: גב' ב' קנתה אצלי ולפעמים שלחה את הילד, לפי החישוב שהיה לי בכרטיס נשאר לה חוב על סך 1,237 ש"ח, היה לה חוב יותר מאלפיים והיא שילמה אלף, ויותר לא רצתה לשלם.

הנתבעת: אני לא שלחתי את בני הקטן לחתום והוא חתם בשמו וזה לא נכון. כמו כן הוא הונה אותי והוסיף אפסים ליד המספרים שרשם, ולדעתי איני חייבת יותר מחצי ממה שרשום. כמה פעמים הוכחתי לו בזמן העבר שהוא טעה, והוא התנצל, ולכן איני חייבת יותר.

התובע לא הביא כרטיס מהזמנים הקודמים אלא רק מה שרשום שחייבת יותר מאלף, ועוד כמאתיים ממה שב' חתמה והחתימות של הבן, שב' מכחישה שהוא חתם אלא שא' חתם מעצמו.

ע"כ עיקרי הטענות. הצדדים חתמו על שטר בוררות.

בירור הדין

נאמנות עפ"י הפנקס

מצאנו בתלמוד במסכת שבועות פרק ז', וכן נפסק להלכה בשו"ע חו"מ סי' צ"א סע' א', שחז"ל נתנו נאמנות לחנווני על פנקסו שאם טוען לבעל הבית סכום הנקוב בו, הוא נשבע ונוטל.

אולם אומרים הפוסקים, עי' שם ערוך-השלחן חו"מ סי' צ"א סע' א' וסע' ח' שזה דווקא בפנקס מדוקדק, אבל אם אינו מדוקדק אינו נשבע ונוטל, אבל מה שרשום שמה נחשב כטענת ברי שיכול לטעון כנגד בעל הבית לגבי כל ההשלכות הנובעות מטענת ברי. בנידון שלפנינו אין לראות בפנקס פנקס מדוקדק כי את האימות היו צריכים לאמת ע"י חתימות הקונים והקונה אומרת שהיא לא אישרה את האפסים שיש בסוף החשבון וכן בנה לא חתם.

ולכן אין ליתן נאמנות בשבועה לחנווני שיוכל ליטול.

הודאה במקצת

אולם היות והוא טוען שהיא חייבת לו סכום, והיא מודה במקצת, לכאורה יש כאן חיוב שבועה. ובזמננו כדי להיפטר מחיוב שבועה פודים אותה בתשלום. אלא שגם טענת הברי שלו יש בה ריעותא, כפי שנתגלה במהלך הדיון שהוא בעצמו התנצל על הגשת החשבון. אי לכך בית הדין סבור, שהמחצית שהנתבעת לא מכחישה בבירור היא תשלם, בתוספת עד עיגול החשבון, דהיינו 750 ש"ח.

יש לשלם את היתרה הזאת, לא יאוחר משלושים יום מעת הגעת פסק הבוררות לידה.

לסיכום: הנתבעת תשלם סך 750 ש"ח.

אנו מקווים שהצדדים יבינו את רוח הדברים והאמת והשלום אהבו.

בכבוד רב 

הרב דוב ליאור                  הרב אהרון אליהו               הרב ישראל הירשנזון