על פסק 1746

לפסק עליו ניתנו ההערות לחץ כאן

שאלה

בשולי הפסק נכתב:

"יובהר לנתבעת ולעדה מטעמה כי בעצם הנזק חל עליהן בשווה שכן החיוב הוא מתוך החוזה ובחוזה כתוב מפורשות שהחיוב הוא הן על הנוסע והן על הנהג".

לכאורה תנאי זה הוא ביחס לתובע והנוסעים אך אינו נוגע לנוסע והנהג שביניהם ודאי המזיק חייב ולכן אם הנהג שילם הכל אין לנוסע שום חיוב כלפיו שהרי הוא המזיק. ועוד אף אם יתבעו את שניהם ושניהם שילמו המזיק הזיק גם את השותף ויצטרך לשלם לו.

תשובה

לכבוד אכנהו ולא ידעתיהו הרב הגאון וכו' רבי משה מאיר אבינר שליט"א

בנוגע לשאלת חכם חצי תשובה איך יתכן לחייב את הנהג ואת הנוסע באותה המידה הרי ודאי שאף אם יש חיוב מטעם החוזה כיון שהמזיק בפועל הוא הנהג הוא זה שצריך לשלם?

התשובה לכך היא פשוטה שעל פי ההלכה לא ניתן לחייב את הנהג אילו לא היה החוזה שכן לא הוכח על פי דיני ההוכחות הקבילים על פי דת תורתינו הקדושה שהנהג אכן הזיק את הרכב (לא היו עדים על כך), אלא החיוב הוא רק מחמת החוזה ועל כן כתבנו שהיות וכל החיוב הוא רק מחמת החוזה ולא מחמת שהיה חיוב של מזיק לכן שניהם חייבים במידה שווה.

בכל מקרה יש"כ שאתה מעיין בדברינו להעמידם על האמת ולך בכוחך זה והושעת את ישראל.

(הרב משה פרקוביץ - דיין בי"ד ברוך שאמר)

שאלת המשך

לכבוד הדיין הרב פרקוביץ

יישר כח על ההתיחסות.

בפסק הוכרע שיש לסמוך על המדריך כעד ולכן יש לחייב את הנהגת כיוון שאינה יכולה להשבע. א"כ החיוב אינו נובע רק מחמת החוזה אלא כיוון שאינה יכולה להשבע. (עד זה שמחייב את הנהגת כלפי החברה, יכול לחייב אותה גם ביחס לנוסעת).

בברכה, אשמח למצוא מקום טעותי.

(הרב משה מאיר אבינר - חוקר מכון פסקים)

תשובה

לכבוד או"י הרב הגאון וכו' רבי משה מאיר אבינר שליט"א

שמחתי שאתה עומד על שלך להעמידני על האמת.

אשמח אם תפנה אותי למקור מדויק כי ככל הזכור לי לא סמכנו רק על עדות המדריך כעד אלא אדרבה כתבנו:

"ומאידך ביה"ד לא עמד בפירוט על טיב הסכם טובות ההנאה ביניהם ויתכן שכן נוצרו ביניהם יחסי עובד ומעביד".

ועוד כתבנו:

"וכאן הרי העד-המדריך הכחיש את טענתן ואף שאין העד הזה נאמן הרי חזינן שהן בעצמן לא רצו להעיד נגדו שהרי שינו את טענתן כדי שלא תסתור את דברי העד, וא"כ לכאורה אין להאמין לשינוי ששינו ונשארת רק טענתן הראשונה שהיא נסתרת מדברי העד, אבל מאידך הרי בטענתן השניה הן מודות יותר, ויש לדון האם בזה יש להאמין להן או שאני אומר שהם חשבו להמציא סיפור שיתאים לדברי המדריך ולמעשה אין אדם נאמן לטעון ולחזור ולטעון אף לחובתו אם היה סבור שהוא טוען לזכותו וניצל מכך שאינו צריך להכחיש את העדים ויל"ע בזה טובא. אמנם כל זה אינו נוגע לנידון שלנו שהרי מאחר והן (הנתבעת והעדה שהיתה נוסעת) מודות שהן נפלו הרי שאם הבעלים יוכיח שאכן הנזק הזה נעשה בזמן שהן היו על הטרקטורון הרי שהן חייבות בכל אופן שהרי לשון ההתחייבות היא אפילו על הנוסע שלא עשה כלום רק על עצם זה שהנזק היה בזמן שהן נסעו על אחת כמה וכמה כשהן בעצמן עשו את זה".

א"כ הרי בסופו של יום כמדומה שהחיוב שחייבנו הוא רק משום לשון החוזה.

אם יש מקום אחר שכתוב לא כך אשמח לראותו.

בברכת התורה.

משה פרקוביץ

(הרב משה פרקוביץ - דיין בי"ד ברוך שאמר)