תחרות עסקית

לפתוח עסק מתחרה בישוב

המקרה:

משפחה שנכנסה לא מזמן ליישוב, פרסמה שמבצעת מכירת מוצרים (ארבע מינים וסכך) הנצרכים לחג הקרב במחיר מוזל. מיד פנה אליהם תושב וותיק בישוב, וטען כי הוא מבצע מידי שנה מכירה מוזלת למוצרים אלו, והם ימוטטו את הכנסתו זו, ודורש מהם לבטל את המכירה המיועדת.

טענת התושב הותיק: מידי שנה אני מבצע בישוב מכירות מיוחדות במחיר מוזל לפני החגים, ואני הטמעתי את המודעות לקניית צורכי מצווה ומינים מהודרים. ויש לי חזקה על כך. לדבריו, אין מספיק תושבים בכדי לבצע שתי מכירות. והמשמעות היא, שלא יהא לו היקף רווחים שיצדיק את המשאבים והמאמץ שדרוש להשקיע בניהול מכירה מעין זו, ואין לאפשר לגורם נוסף לבצע מכירה שתקפח את פרנסתי.

טענת התושב החדש: תחרות עסקית הינה תופעה מוכרת ומקובלת, וכתושב המקום, הינו רשאי לפרסם ולבצע מכירה נוספת בישוב. לדעתו, רק היקף הרווחים יפגע אך לא ימיט כליה מוחצת לעסק יריבו, ואדרבה, יש לאפשר לו להתחרות על לב תושבי המקום, כך שיהנו תושבי היישוב ממוצרים טובים במחיר מוזל. ובפיו היתה טענה: 'שאף התושב הוותיק יעשה מבצעים ומחירים אטרקטיבים, וימשוך לקוחות למכירה שלו, כפי שהוא פרסם'.

לשאלת בית הדין, השיב הנתבע, שאין בכוונתו להביא פריטים משובחים יותר למכירה זו, והמוצרים די תואמים את אלו שמבקש הוותיק למכור.

תשובה

תושב המקום זכאי לפתוח כל עסק בישובו, אף שמתחרה בכך על לקוחות חבירו הוותיק.

נחלקו הפוסקים אם הדברים אמורים גם במציאות שאין מקום לשני בעלי עסק זהה במקום, ויגרום בוודאי לראשון להפסיק את העסק, כל עוד אינו מונע מאיש מלקנות אצל חבירו. על כן, לא ניתן לכוף את החדש מלפתוח את העסק, הגם שאם היה שואל מתחילה אם לפתוח חנות זהה, היתה התשובה מסוייגת על פי מחלוקת זו. לפיכך, תוכל כל משפחה לעשות מכירה של ביגוד או תכשיטים, או כלים שונים, וכן יוכל תושב מהישוב להיות מורה לבר מצווה או לחוג כלשהו, ולא יוכלו למנוע ממנו מדינא, אף במצב שבכך יפגעו הראשונים שעוסקים בתחום.

ברם, כאשר נראה לבית הדין שטובת בני המקום להשאיר את הראשון, או בכדי להעמיד את צורכי הדת בכל אתר, נכון לתת בלעדיות לזה שטרח והשריש את המודעות להידור במצוות בישובו, אין לאפשר לזר להכנס בגבולו כל עוד הישוב לא יגדל בכמותו מעת תחילת עיסוקו של הראשון.

על כן התושב החדש יוכל למכור רק ענפי סכך, שלא פוגעים מהותית בעסקו של הראשון, ובהם אין כל מעלה בהידור שפעל הראשון, אך ימנע מלמכור ארבע מינים כעת.

נמוקי הדין

הזהירות מלירד לאומנות חבירו

הורונו חכמינו להזהר מלירד ולקפח פרנסת ביתו של אדם, וכך דרשה הגמ' בסנהדרין בדף פא.: 'ואת אשת רעהו לא טמא - שלא ירד לאומנות חבירו'. והגמ' בקידושין בדף נט. קראתו 'רשע'.

בשו"ת המהרש"ל בסי' לה הביא משמיה דהרוקח בגודל האיסור: 'הוי זהיר ולא תשיג גבול רעיך ולא תקח מחייתו, ואם קנה סחורה או מטבע מן השלטון ויבא אחר ויוסף כדי ליקח מחבירו, זה לא ניתן למחול ונקרא רשע, ואין גזלן כמותו. ואם לא ישמע לקול הוריהו, יש להבדילו ולנדותו עד שיתקן עוותותו'.

על כן יש לדון בזהירות בדין זה, בכדי לא לקפח אפשרות פרנסתו של שני הצדדים.

אימתי תחרות עיסקית מותרת

הגמ' בב"ב בדף כא: הביאה מחלוקת האם רשאי אדם לפתוח חנות מתחרה לצד חבירו:

'אמר רב הונא, האי בר מבואה דאוקי ריחיא, ואתא בר מבואה חבריה וקמוקי גביה, דינא הוא דמעכב עילויה, דא"ל קא פסקת ליה לחיותי... מיתיבי, עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו, ומרחץ בצד מרחצו של חבירו, ואינו יכול למחות בידו, מפני שיכול לומר לו אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי. תנאי היא. דתניא, כופין בני מבואות זה את זה שלא להושיב ביניהן לא חייט ולא בורסקי, ולא מלמד תינוקות, ולא אחד מבני בעלי אומניות, ולשכנו אינו כופיהו. רשב"ג אומר, אף לשכנו כופיהו'.

והביאה הגמ' לאחר מכן, את הכרעתו של רב הונא בריה דרב יהושע: 'פשיטא לי, בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב, ואי שייך בכרגא דהכא - לא מצי מעכב. בר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב'. אך הסתפק ובעי רב הונא בריה דרב יהושע: 'בר מבואה אבר מבואה אחרינא, מאי. תיקו'. וכיון שאזלינן לקולא, לא יוכל למנוע מהמבקש למכור, שכן נותרה השאלה בתיקו.

יש לעיין ביסוד מחלוקת האמוראים, כפי שדנו מכבר בפד"ר ג' עמ' 336.

ניתן לבאר את דעת רב הונא שאסר להכנס לגבולו של הראשון, משום שהנכנס מזיק את הראשון בפתיחתו חנות תואמת, אף שלא מנע בפועל מאיש לקנות מהראשון. ואפשר לבאר, שרב הונא סבר שהראשון קנה חזקה לחיות ולהתפרנס ממקום זה, ומשו"ה אין לאחר להכנס למקום, וסברת 'מזיק' לא קיימת, כיון שלא פגע בחיותו של ראשון.

כעת יש לדון במה רב הונא בריה דרב יהושע חלק על רב הונא, אי נימא שחלק על פי הבנה שבאופן א' והשני אינו מזיק בהכנסו לגבול הראשון, יקשה מדוע מותר לבן אותו מבוי לפתוח חנות, וכי אינו מזיק. מסתבר שהוא חלק על פי ביאור אופן ב', וסבר שהראשון זכה בפרנסתו במקום זה, ודוחה כל זר מעיר אחרת מלהכנס לגבולו, אך אינו קודם ולא דוחה את תושב המקום מלהתפרנס. לדברים אלו, אין כאן דיני מזיק, אלא דיני חזקות. והדברים אמורים רק במצב שאינו גורם להפסקת חיותו של הראשון לגמרי, אך לו בשל פתיחת השני יפסק חיותו של הראשון, לכו"ע יאסר לזר לפתוח שם תחרות, גם לבן המבוי, ומהלכות מזיק הוא יאסר.

הרמב"ם בהלכות שכנים פ"ו ה"ח והשו"ע בסי' קנו סעי' ה פסקו שבהעדר תקנת בני המקום, מותר להעמיד עסק מתחרה, ובלבד שיהא תושב המקום או שמשלם אגרה כנדרש. וזה לשון הרמב"ם:

'היה שם במבוי אחד מבני מבוי אומן ולא מיחו בו, או שהיתה שם מרחץ או חנות או רחיים ובא חבירו ועשה מרחץ אחרת כנגדו... אינו יכול למנעו ולומר לו אתה פוסק חיי. ואפילו היה מבני מבוי אחר, אינן יכולין למנעו שהרי יש ביניהם אותה אומנות. אבל גר ממדינה אחרת שבא לעשות חנות בצד חנותו של זה, או מרחץ מצד מרחץ של זה יש להן למנעו, ואם היה נותן עמהם מנת המלך אינו יכול למנעו'.

והרמ"א שם הביא את דעת הטור ורש"י והראשונים שהצריכו שיגור בעיר וישלם אגרא, ויכולים למנוע מכל תושב חוץ להכנס לישוב אף שמשלם אגרא.

נמצאנו שכל הרוצה לפתוח חנות או מכירה, רשאי לעשות כרצונו הגם שמצוי במקום עסק דומה, אא"כ אינו תושב המקום. ביסוד הדין עומדת הסברא, שכשם שמבקשים להגן ולשמור על בעל העסק במקום, כן יש לאפשר למבקש למצוא מקור פרנסה, בהנחה שניתן לאפשר לשניהם קיום [אם בשל פתיחת התחרות יאלץ הראשון להפסיק, נראה לקמן].

בימינו, שכל המבקש לפתוח עסק, מחוייב לשלם אגרות עירוניות, לשיטת הרמב"ם ר"ת והשו"ע לא יוכל למנוע מהמבקש לפתוח עסק זהה לצידו, הגם שמתחרהו אינו תושב המקום. שכן תשלום האגרא מגדיר אותו כתושב המקום, וכן כתב הסמ"ע שם ס"ק טז: 'כיון שנותן מס עמהן הו"ל כאילו דר עמהן, ובהדר עמהן בעיר כבר נתבאר דנקרא שכינו דאינן יכולין לעכב עליו כלל'. וצ"ע אם יוכל השני לטעון קים לי כדיעות אלו. אולם בדרך כלל עבור מכירה חד פעמית אין צורך ברישיון ובתשלום אגרה, ואזי לא יוכל זר שאינו תושב המקום לעשות מכירה מעין זו.

אם בפתיחת התחרות – הראשון יאלץ להפסיק

ראינו עד כה, כי הותרה התחרות שלא ממיטה כליה על עסק של הראשון, ברם הראשונים והפוסקים דנו, במציאות שבשל פתיחת העסק הנוסף לא יוכל הראשון להתקיים כלל, אם גם בכך התיר רב הונא בריה דרב יהושע.

הב"י הביא את דעת האביאסף המובאת במרדכי רמז תקטז:

'ומבוי הסתום משלשה צדדין רק בצד אחד יכנסו לו ודר ראובן אצל סופו הסתום ובא שמעון לדור כנגד הצד שאין הגוי יכול לילך אם לא ילך תחלה לפני פתח שמעון נראה דיכול לעכב עליו כדרב הונא. אביאסף. וכן כתב בהגהות מיימון... ונראה דאביאסף סבר דלא כרב הונא בריה דרב יהושע, ואם כן לדידן דקיימא לן כרב הונא בריה דרב יהושע לא מצי מעכב עליו'.

כלומר, הב"י סבר שאף במקום שמפסיק חיותו של הראשון, מותר לבן מבוי לפתוח עסק דומה, שכן דברי האביאסף נאמרו בשיטת רב הונא שלא נפסקה להלכה.

ברם הדרכי משה אות ד הביא את פסק האביאסף, וכן בשו"ת הרמ"א בסי' י' הביא דבריו לדינא: 'דבדבר דברי היזקא, כגון הכא גבי מבוי שבודאי יזיק לו, כ"ע מודו דהלכתא כרב הונא'. וכ"כ במשאת בנימין סי' כז:

'דעד כאן לא פליג ר"ה בדר"י אר"ה אלא בכה"ג דרחייא דאינו מבטל לראשון לגמרי, שהרי הראשון עומד ברחיים שלו, אלא שהשני אוקי עוד רחיים אחר ומחסר לראשון ממחייתו שלא יהי' ריוח הרבה לראשון כבראשונה, אבל מ"מ יש לראשון ריוח פחות מבראשונה. אבל היכא דבא השני לדחות את הראשון לגמרי ולבטל אותו ממחייתו, כ"ע מודי דמצי מעכב עליו דהא ודאי פסיק לחיותיה לגמרי (הביא שם בתשובה שרבו המהרש"ל, לא סבר כן, והעמידו שכאשר קנה הראשון לזמן קצוב, התיר לשני להכנס)'.

וכן הוא בהג' דרישה ופרישה, הכנה"ג בהגב"י אות טו והצמח צדק לובאוויטש חו"מ סי' לז. כן הביא החת"ס בסי' סע ובסי' קיח את האביאסף להלכה.

הפתחי תשובה בסי' קנו סק"ג כתב בהאי דינא:

'וכפי הנראה נידון דמשאת בנימין ברי היזיקא טפי טובא מנידון דאביאסף, דהתם אף שיושב זה נגד זה הפתח, מ"מ אפשר שילכו הקונים גם להלאה ויקנו מהאחר, אבל בנידון דהמשאת בנימין מדחהו לגמרי, וקרוב לומר דבנידון זה גם הב"י מודה שיכול לעכב'.

ונראה שנתן דבריו לשיעורים, ובמקום שבידוע שיפגע הראשון מפתיחת התחרות, אף למרן הב"י יאסר על השני לפתוח עסק דומה.

אולם הבית אפרים חו"מ בסי' כו דחה מכל וכל את שיטת האביאסף, ואזי יהא מותר לפתוח גם באופן שבכך יאלץ הראשון לסגור חנותו. כיון שלא מונע מלקוחות מלהכנס לראשון ולא מנע פרנסת הראשון:

'ותימא על אבי אסף שכתב שמעכב כר"ה. והוא דבר הנראה לעינים שהוא מעתיק מדברי הראב"ן אלו, והרי הראב"ן לא הכריע בדבר, אלא הי' כמסתפק ושואל את פי הגאוני' הללו. ולפי שנראה שמצדד לומר דהלכתא כר"ה... לכן כתב בלשון נראה דמעכב כר"ה, לומר דלזה דעתו נוטה, אבל באמת מבואר שם בראב"ן בפסקי הלכותיו לב"ב שחזר והודה לדעת הגאוני' הנ"ל... וכך עלה בהסכמה מכל הראשוני' ואחרונים וכך עמא דבר. ומעולם לא שמענו למחות במי שבונה לו בית באיזה מקום בעיר שהוא יותר מוכשר לפרנסת אכסניא, אף על פי שהוא בונה אצל שערי העיר או בגובהה של עיר שהכל עוברים דרך עליו ואין מוחה בידם לומר דמפסיק לחיותא'.

בפד"ר ח"ד עמו' 9 ובפד"ר ח"ו עמו' 90 כתבו שאין למנוע את השני מכח דין האביאסף, שכן לא נפסק בשו"ע, ובשל מחלוקת הפוסקים בדינו. וכן הכריע במשפטי שאול בסי' מט:

'ולהלכה, כיון שדעת המהרש"ל היא שאין בו איסור, ומכש"כ שא"א לעכב בידו. אף שהמשאת בנימין נחלק עליו, יש ללכת לקולא לנתבע. וכמו שפסקו הראשונים לענין בר מבואה אבר מבואה אחריתא שהיא בעיא דלא איפשטא בגמרא, ופסקו שאינו יכול לעכבו מספק דהממע"ה והוה קולא לנתבע, וה"נ נידון דידן'.

אומנם, לו היה שואל אותנו מתחילה אם מותר לו לפתוח חנות מתחרה, היה נכון להורות לו להמנע, כפי שהורו כל הפוסקים דלעיל.

לעשות מחירים ומבצעים של הפסד

התושב החדש שמנסה להכנס לשוק, החליט שהוא מפרסם על מכירה במחירי הפסד, וטוען שגם רעהו הוותיק יוכל לנהוג כן, ולהנות ממתח רווחים נמוך, כפי שהוא מתתעד לעשות.

נחלקו התנאים במשנה בב"מ פ"ד מי"ב בדבר היתר למשוך לקוחות' ולפתות לקנות אצלו ע"י מבצעים ותשורות לקונה בחנותו:

'רבי יהודה אומר לא יחלק החנוני קליות ואגוזין לתינוקות מפני שהוא מרגילן לבא אצלו. וחכמים מתירין'.

נמצא שלדעת חכמים לא מתקבלת טענת בעל עסק למנוע מעסק אחר מלעשות מבצעים ולמכור במחיר נמוך, בכדי למשוך לקוחות. שכן גם העסק השני יכול לנהוג כן, ונמצא שלא הפסידו. וכן פסק השו"ע בסי' רכח סעי' יח:

'מותר לחנוני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות, כדי להרגילם שיקנו ממנו. וכן יכול למכור בזול יותר מהשער, כדי שיקנו ממנו, ואין בני השוק יכולים לעכב עליו'.

אולם במציאות שהאחד הוריד את המחירים למחירי הפסד, אין טענה שגם השני ינהג כן, שהרי לא ניתן להעמיד עסק כלכלי שווה באופן זה. וכעת נצבת וקמה סברת 'פסקא לי חיותיה'.

מצוי שחנות עושה בחלק מהמחירים מחירי הפסד, מתוך מטרה שעובדה זו תמשוך לקוחות, ואלו יקנה גם משאר המוצרים, ובכך ישתלם לבעל החנות. לכאורה, אפשרות זו עומדת גם לבעל עסק השני, ויוכל עסק מתחרה לנהוג כן.

נמצא שההיתר לפתוח עסק מתחרה קיים רק באופן שיאפשר לראשון קיום, הגם שמוריד לו את אחוזי הרווחים שנהנה עד כה (גדר זה אינו ברור לי דיו. דמאן מפיס אם הרווח שמרוויח בעל העסק מספיק לכלכלת בעלי העסק. ועוד, כידוע, ישנם עסקים עונתיים, שמספקים שירות בעונה אחת בשנה, ומעונה זו מתפרנס בעל העסק עם בני משפחתו העניפה, כל השנה, ומאפשר לו להשקיע ולטפל בענף במהלך כל השנה. הוי אומר, שוודאי ירוויח סכומים גדולים, והיה מקום לאפשר לתחרות בענף זה. אך אם יתורגם הרווח למשכורת שנתית לכל העוסקים במלאכה, יש לשקול אם יש מקום לתחרות בתחום זה). אולם אם המקום לא ערוך לפתיחת שני עסקים זהים, ובהכרח יאלץ הראשון לסגור את העסק בשל פתיחת עסק נוסף, ולא יועיל שיוזיל מחירים וכדו', תתקבל טענת הראשון ש'פסקת לי חיותיה' ויהא אסור לפתוח בגבולו עסק נוסף. כן פסק באגרות משה חו"מ ח"ב סי' לא. וראה בחת"ס חו"מ בסי' עט שהביא מהמשאת בנימין ומהרמ"א שבכהאי גוונא הוי איסור מדין תורה, ואין לפתוח חנות במקום שלא מאפשר קיום לראשון.

בשו"ת חת"ס ח"ה בסי' קיח כתב שדין זה שמעכב על הבא אחריו קיים גם במציאות שהשני הינו אביון ונלחם על פיתו, בעוד הראשון מסודר כלכלית ועשיר: 'אפי' יש לו לזה עוד אומנת אחר או אפי' הוא עשיר גדול אנו דנין על חיותא הלז דרחיים הוא נפסק לגמרי מכל וכל הואיל והמבוי סתום וזה יושב בראש המבוי ברחיי' או תינוקו' המשמיעי' קול אשר כל העובר ישמע קול וילך לזה ולא להאחרון נמצא פוסק חיותו לגמרי בזה כופין'. שכן זכות חזקתו מקנה לו זכות מכירה בלעדית באיזור זה.

צ"ע, בעידן שלנו שרשתות ענק פותחות סניף במקום בו מצויות חנויות, ומטבעם של דברים, הם יכולים להרשות לעצמם מתח רווחים נמוך בשל ריבוי מוצרים ולקוחות, האם יכולים לטעון שהמכולת השכונתית תנהג כמותם, שכן אז, בהכרח יאלצו החנויות באיזור לסגור משלא יוכלו לאורך זמן להתקיים בשל מיעוט לקוחות, ולא יהא בידם לאפשר מבצעים והנחות כרשתות הענק.

תועלת אנשי המקום

יסוד דין איסור השגת גבול פרנסתו של המוכר, והגנה עליו, חייב להיות מותאם להגנתם ולטובתם של אנשי המקום. שכן לו יצוייר שבעל עסק נהנה מהבלעדיות שלו, ומפקיע מחירים, לא יתכן למנוע מזולתו לפתוח עסק נוסף ובכך להקל על תושבי המקום. מקור להאי דינא איתא ברמב"ם בהלכות ת"ת ב, ז, שמלמד יכול לפתוח לימוד לצד חבירו, שכן מגדיל תורה ומאדיר. אומנם מיירי מחפצי שמים, אך יש בכך תועלת לכל, ולכן הותרה תחרות בכגון דא.

ומאידך, אם לטובת אנשי המקום שיהא לעסק הראשון בלעדיות, יוכל בית הדין לאסור על המבקש להכנס לתחומו, הגם שיש מקום למוכר נוסף לפתוח תחרות, ולהותיר לראשון בלעדיות.

החת"ס דלקמן הביא מתשובת הרמ"א בסי' י שכשאר הראשון הוציא הוצאות והשקיע ופעל רבות לחיזוק הדת, ואם לאחר שפרץ את הדרך ילקח ממנו האפשרות להנות מיצירתו, ימצא – שיתמעטו המבקשים לפעול למען חיוזק הדת. ולכן לטובת הציבור לשמור ולהגן על הראשון, שיוכל להמשיך להפיץ את התורה ומצוותיה, ויש לשמור על בלעדיות שלו. הגם שמדיני השגת גבול יכל אדם נוסף להכנס לתחום ולפתוח תחרות בכך, תיקן הרמ"א בכדי שתתרבה התורה בכל מקום להגן על הראשון.

וזה לשון החת"ס ח"ה סי' עט:

'מזה נ"ל בכל מלאכת שמים דאיכא למיחש לאיתרשולי ולא שייך קנאת סופרים תרבה חכמה, אין להתיר להזיק חברו, אדרבא יש להחמיר ולאסור טפי למגדר מלתא... מכ"ש על מלאכת שמים דאתי לאתרשולי... והנה הנהיגו רבותינו הקדושים אשר מפיהם אנו חיים ומימיהם אנו שותים לגזור חרמא ושמתו' על מדפיסי' ספרים שלא ישיגו גבול מדפיסי' הראשונים על זמן מה... ונרא' שהתחיל זה אחר שהדפיס מהר"ם פאדוה ספרי רמב"ם שלו, והשיג נכרי אחד גבולו, וגזר רמ"א גזירתו כמבואר בתשוב', מכאן ואילך החלו לגדור בפני פורצי פרץ ורגולי לכתוב בהסכמה שלא יהי' שלוחי מצוה ניזוקין'. וכן עוד הוסיף החת"ס בח"ו בסי' נז: 'אין אנו באי' מטעם מערופי' ויורד לאומנת חברו, כי מיום התחלת הדפוס פסקו מעתיקי הספרים ואלו ח"ו תתבטל בדפוס תפוג תורה, ה' יצילנו. וא"א להדפיס כ"א בהוצאה מרובה, וא"א להכניס עצמו בזה כ"א דנקיטא לי' שוקא של כל פזורי ישראל. כי בעו"ה מפוזרי' אנחנו בכל העולם... ע"כ צריך זמן רב ומקומות מרווחי' לבצוע מעשהו, ואי לא נסגור הדלת בעד מדפיסי' אחרי', א"כ מי פתי יכנוס עצמו בספק הפסד כמה אלפים, ותתבטל מלאכת הדפוס ח"ו, ותפוג תורה. ע"כ לתקנת כל ישראל ולהרים קרן התורה הנהיגו קדמונינו להטיל גודא על הנכנס לגבול שגובלי' רבני הזמן להמדפיס הקודם, וקיי"ל מושיבי' סופר בצד סופר ומלמדי תינוקות אף על גב דפסק לחיותא דהאי והכל משום יגדיל תורה ויאדיר, לא לטובת הסופר, אלא להגדיל תורה מכל שכן שנגדר שלא לפסוק חיותא דהאי כדי להגדיל תורה'.

יסוד הדין מבוסס על פסק הרמ"א בסי' קנה סעי' כב: 'אם הגורן קודם לעיר, מסלקו ובני העיר נותנים לו דמיו'. וזאת עפ"י המשנה בב"ב בדף כד: שאם האלין קדם לעיר, והינו מפריע ומכער את פני העיר, מחוייב בעל האילן לקוץ את האלין ומקבל מבני העיר תשלום עבורו. הרי שטובת בני העיר קודמת לבעלות ולחזקתו של היחיד.

נמצא, שבישוב מרוחק שצורכי מצווה מהודרים אינם זמינים, ועשה הראשון מהפכה ובמשך תקופה לא הרפה ופתח חנות לתשמישי מצווה, יש להותיר לו בלעדיות במקומו. אא"כ יגדל המקום באופן ניכר, שאז פרנסתו בטוחה בלא כל חשש.

על כן, יש להגביל את השני ולאפשר לו למכור רק מהפריטים שלא יערערו על פרנסתו של הראשון. ולכן יוכל התושב החדש למכור ענפי סכך, שרבים צריכים למספר רב של ענפים, ואילו את מכירת הארבע מינים ישאיר ביד הוותיק עד שירחיב ה' גבול המקום וירבו התושבים בישוב.