תשס"ה/13
התובע: מר א', בשם חברת א', מלווה.
הנתבע: מר ב', לווה.
בנושא: השקעה בחברה של ב'.
התובע: ב' אמר שיש לו עסק בשיווק זיתים והרווחים בטוחים, וביקש שאתן לו הלוואה מהחברה, סמכתי עליו ונתתי לו הלוואה בסך 40,000 ש"ח וב' אמר שיחזיר את הקרן, בנוסף לרווחים לפי הפירוט שכתוב בחוזה. ב' לא עמד בהבטחתו, ואני תובע את הקרן וגם רווחים שהיו באותה שנה שנת תשס"ד.
בית הדין: האם אתה שותף בעסק או נתת הלוואה?
תשובה: נתתי את הכסף בשביל העסקה ונתתי כהלוואה שהקרן בכל אופן תוחזר.
הנתבע: א' פנה אלי והציע את הכסף, היה בזה שותפות ואם לא היו רווחים אזי זו הלוואה.
אני מודה שאני חייב לשלם רק פשוט לא היה לי את הכסף כי אני שקוע בחובות גדולים.
הרווחים שהיו בשנת תשס"ד הם בסך 30,000 ש"ח.
(את החישוב המדויק נערוך לכשנקבל את המאזן והחשבוניות מהתובע והנתבע).
קודם כל אנו צריכים לברר האם אין כאן איסור ריבית, בפשטות הדברים מראים שהכסף שניתן הוא הלוואה, היות והיא אמורה לחזור בכל מצב, ואם נאמר שזאת ריבית שאסורה מהתורה, ודאי שאין בית הדין מחייב את תשלומה.
לאחר עיון בנושא נראה שאין כאן איסור ריבית מהתורה. איסור ריבית מהתורה הוא כאשר קצבו בזמן ההלוואה, או גם בזמן הגעת הפרעון, או אפילו אם לא קצבו סך מסוים רק אמרו שיוסיפו על הקרן, גם זה נקרא ריבית עי' ספר תורת-ריבית פרק א' סע' ד'.
בנידון שלנו שאמרו שאם לא יהיו רווחים יחזירו רק את הקרן אין זו ריבית מהתורה, היות ואין ודאות שיתן יותר, עי' תורת-ריבית פרק ב' ס"ק י"ד ט"ו. בלשון חז"ל זה נקרא "קרוב לשכר ורחוק להפסד", זו ריבית דרבנן, והכסף הזה שנתן התובע זה כסף שהיה בידו שהוקדש למטרת תלמוד תורה והחזקת ישיבה. ולפי פסק השו"ע יורה-דעה סי' ק"ס סע' י"ח מותר להלוות כסף כזה בריבית דרבנן, ולכן אין כאן איסור של ריבית, והנתבע חייב לשלם את הרווחים.
החישוב המדויק יערך לאחר קבלת החשבוניות וראית המאזן.
היות והצדדים לא הגישו לבית הדין את המאזן והחשבוניות, לכן בית הדין פוסק לפי הנתונים שהיו ושנאמרו בבית הדין.
דהינו בשנת תשס"ד היה רווח 30,000 ש"ח, יש ליתן לחברת א' ארבעים אחוז מבלי לנכות את משכורתו של מר ג', כמובן בהחזרת הקרן של ארבעים אלף. אם יש איזה קיזוז מהמע"מ שיתחשבו הצדדים ואת יתרת החוב על מר ב' להחזיר בהתאם למוסכם ביניהם בחוזה, על אף שעבר כבר הרבה זמן.