הרב
ברוך יצחק לוין
ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים
כרך ב' עמ' רכה-רכו
בהרכב
הדיינים:
הרב ברוך יצחק לוין (זצ"ל), אב״ד; הדב אליהו קצלנבוגן שליט״א; הרב חיים
הרצברג שליט״א.
אלמנה
זקנה שכרה דירה מכולל ק. המכילה חדר ומטבח, ולפי דבריה שילמה לכולל לפני עשר שנים
סך חמשים אלף שקל, ובחוזה נקוב שכ״ד חדשי בסך מאה שקל, ס״ה לשנה אלף ומאתים שקל,
וגם כתוב בחוזה שכל התיקונים יחולו על השוכר. הדירה לפי העו״ד ונשי עזרה סוציאלית
היא במצב חמור מאד, גשם דולף, במטבח הקירות מתקלפות ונופלות חתיכות, ומלא עובש.
וע״כ תובעת השוכרת שהכולל ישתתף לכל הפחות בחצי ההוצאות של התיקונים, ומה שבחוזה
כתוב שכל הוצאות של התיקונים חלות על השוכר בלבד, טוענת היא שהיות ולא יודעת קרוא
וכתוב, מעולם לא ויתרה ע״כ, ולפי דברי׳ הכולל מעונין שתפנה את הדירה.
ב״כ
הכולל טוען טרם שחתמה על החוזה נתנו לה את החוזה ע״מ שתראה למי שיש לה אימון אליו,
ואמנם החוזה היה ברשותה שלשה ימים, וכשחתמה הסבירו לה ודאי על זה שהיא חותמת,
וברור שויתרה על זכויותי׳ וקבלה עליה על מה שכתוב בחוזה.
הנה
בחו״מ סי׳ מ׳׳ה סעיף ג׳ פסק וז״ל:
"הודאה בחתם ידו והשטר בגופן של עכו״ם (פירוש בכתב של עכו״ם), והדבר ברור שאינו יודע לקרות, ויש עדים שחתם עד שלא קראו, מ״מ מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו", עכ״ל.
ומביא
הסמ״ע שם בשם תשובת הרמב״ן וז״ל:
"מ״מ מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו, כיון שלא חשש לקרותו וסמך על הסופר, שכל הסומך על נאמנות של אחרים, הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר מי שהאמין על עצמו וכו׳ וכ״ש הכא שסומך על אחרים ולא חשש לקרותו וחותם בחתם ידו, שהוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שכתוב או לחייב אעפ״י שלא לוה מדר״י (כתובות ק״א ב׳) דאמר חייב אני לך מנה בשטר חייב אע״פ שלא הי׳ חייב לו וקיי״ל כוותי׳", עכ״ל.
ובחו״מ
סי׳ ס״א סעיף י״ג:
"מי שטען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים אין שומעין לו" עכ״ל.
ושם
בסמ״ע ס״ק נ״ג:
"ולא הבין כו׳ אין שומעין לו דהו״ל לומר כן מתחלה אינני מבינו תפרשוהו לי ואדע, וכל שתיקה בענינים אלו הו״ל כקבלה שקבל עליו לקיים מה שהסופרים נוהגים לכתוב בשטרות ובכתובות ובדקדוקיהן", עכ״ל.
הדין כשאמר שאיננו מבין ויפרשו לו את הכתוב בשטר
ונראה
דוקא התם שלא חשש לקרותו ולא אמר מתחלה אינני מבינו תפרשוהו לי ואדע אמרי׳ דסומך
על כל מה שכתוב וגומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמרו לו, אבל בנידון דידן בא כח
הכולל מודה שהחוזה היה מונח אצלה שלשה ימים ולא רצתה לחתום עד שיפרשוהו לה מה
שכתוב, וכיון שבחוזה אין שום זכר על הסכום של חמשים אלף שקל ששלמה לכולל, לכן אמרו
לה מי שיש לה אימון אליו, שהיא יכולה לחתום על החוזה, ולו היה נזכר בחוזה ששלמה
חמשים אלף שקל, ודאי לא היה מיעץ לה לחתום על חוזה הזה שאין לה שום זכויות וגם
התיקונים חלים עליה לבד, ולפי מה שכתוב בחוזה נתן לה עצה ההוגנת לחתום על החוזה.
ואין להתעקש ולומר שהאיש ההוא פירש לה באופן מילולי על מה שכתוב בחוזה והיא הלא
יודעת ששלמה חמשים אלף שקל ובחתימתה הסכימה לקחת עליה כל התיקונים, הנה לפי הרושם
שלי האיש ההוא לא פירש לה באופן מילולי כל מה שכתוב בשטר כל הפרטים, אלא נתן לה
עצה בדרך כלל.
הרב
ברוך יצחק לוין.