אמא שרוצה להוציא את בנה ממעון

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים תיק מס׳ 234-נג כרך ב' עמ' רכז-רל

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא.

פס״ד בהתחייבות לתשלום למעון ילדים עבור ילד שהוציאוהו בינתיים מהמעון

נושא הדיון

אמו של ילד בגיל הרך, שעלתה לפני שנים אחדות ממזרח אירופה, רשמה את בנה למעון יום שהוא תחת פיקוח משרד ממשלתי. הנהלת המעון החתימה את האמא על התחייבות לשלם עבור בנה, ובהסכם נאמר שההתחייבות תהיה עד סוף השנה בכל מקרה, גם אם יצא הילד מהמעון, אא״כ נכנס במקומו ילד אחר. הרישום למעון נעשה באמצע הקיץ, כשלושה חדשים לפני תחילת השנה של המעון, כשעדיין לא היה ידוע גובה התשלום שידרש מההורים, משום שהמחיר נקבע ע״י המשרד הממשלתי, וזה קובע את המחירון רק בתחילת השנה. התשלום הנדרש במעון זה גבוה יחסית, וגבית התשלומים נעשתה באמצעות הוראת קבע מחשבון הבנק של ההורים, עליה חתמו ההורים עפ״י דרישת הנהלת המעון.

לאחר כמה חדשים בקשו ההורים להוציא את בנם מהמעון ולהעבירו למעון אחר שהמחיר הנדרש בו נמוך בהרבה מהראשון, אך המעון הראשון דרש את המשך התשלומים עד סוף השנה בהתאם להתחייבות האמא. ההורים עמדו על דעתם וביטלו את הוראת הקבע מהבנק.

מלכתחילה תבעה הנהלת המעון את האמא בביהמ״ש האזרחי, אך האמא תבעה את הנהלת המעון בביה״ד ודרשה לבטל את ההליך המשפטי.

מנהלי המעון התנצלו בפני ביה״ד על כך שלא פנו תחילה לביה״ד אלא לביהמ״ש האזרחי, בטענה שלמדו מהנסיון ש״אנשים לא נבהלים מביה״ד״, טענה שאינה מקובלת על ביה״ד.

האמא טענה בתחילה שלא הבינה על מה חתמה והתחייבה, משום שאין היא מבינה את השפה טוב, אך מנהלי המעון טוענים שלפני שהאמא חתמה על ההסכם הסבירו לה ולבעלה היטב את משמעות הדברים, במיוחד את הנאמר בסעיף 10 של ההסכם שבו הם מתחייבים לשלם גם אם הילד יצא מהמעון באמצע השנה, והאמא חתמה על כך מתוך ידיעה. האמא לא הכחישה את הדברים, ואף קראה יפה בפני ביה״ד את הנאמר באותו סעיף.

לדבריהם של מנהלי המעון מספר הילדים המתקבלים למעון מוגבל, וחישוב סך כל התשלומים של ילדי המעון למשך השנה מחושב עפ״י מספר הילדים המשתתפים במעון, ועפ״י הדירוג שקובע המשרד הממשלתי, והפסקת תשלום ע״י אחד המשתתפים משבשת את כל מערך החישוב השנתי, לפיכך דורשים הם מכל אחד התחייבות תשלומים לכל השנה גם אם יפסיק את השתתפותו באמצע, אא״כ ימצא לו מחליף, וכן נהוג גם בעוד מעונות ילדים.

ההורים טוענים שבשעה שחתמו על ההסכם כלל לא ידעו על איזה סכום הם מתחייבים, ועוד הם טוענים שהוציאו את הילד מהמעון מכיון שהאמא הפסיקה בינתיים לעבוד ולהשתכר, וגם את דמי האבטלה הפסיקו לשלם לה כעבור חמשה חדשים, וכל המאמצים למצוא לה עבודה לא הועילו, וע״כ אין באפשרותם לשלם סכום כה גבוה עבור המעון.

פס״ד

כפשרה נקבע שעל התובע לשלם לנתבע סך מסויים עבור התחייבותו.

השאלות לדיון

א. החותם על התחייבות ואח״כ טוען שלא הבין היטב את השפה ולא היה מודע על מה חתם, האם מקבלים את טענתו.

ב. המתחייב על דבר שאינו קצוב, האם יכול הוא לומר ״קים לי״ שאין ההתחייבות תופסת.

ג. האם אומדנא שבאופן מסויים לא היה מתחייב, יש בכוחה לבטל את ההתחייבות.

תשובה

א. אדם הטוען שלא מבין על מה הוא חתום

בשו״ת הרשב״א ח״א סי׳ תרכט נשאל ביהודי ע״ה שרצה לגרש את אשתו ואמרו לו בי״ד שיפרע לה כתובתה ואמר שלא הבין כשקרא החזן את הכתובה והמתנה ולא הבין התנאים, ואמר כי שאלו את פי מהר״ם ז״ל והשיב ששומעים לו, והרשב״א עצמו מצדד בתשובה שם שאין שומעים לו שחזקה שהעידו עדים בע״פ ועל פיו חתמו, ואם אי אתה אומר כן לא הנחת חיוב לעמי הארץ ולא על הנשים, ואין אלו אלא דברי תימה, אבל מה אעשה שכבר הורה זקן, עכ״ל. ובשו״ע חו״מ סי׳ מה סעי׳ ג פסק עפ״י שו״ת הרמב״ן סי׳ מז שאם כתב הודאה בכתב ידו בכתב של עכו״ם, אע״פ שהדבר ברור שאינו יודע לקרוא ויש עדים שחתם עד שלא קראו, מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו, וכ״פ בשו״ע סי׳ סא סעי׳ יג לענין כתובה.

ובנידון דידן, אם נכונה היתה טענתה של האמא שלא הבינה היטב את השפה ולא היתה מודעת על מה היא מתחייבת - טענה שהופרכה במהלך הדיון - הרי לדעת הרמב״ן והשו״ע אין בטענה זו כדי לפוטרה מן ההתחייבות, אבל לדעת מהר״ם טענתה טענה.

ב. חיוב בדבר שאינו קצוב

הרמב״ם בהל׳ מכירה פי״א הט״ז בשם רבותיו פסק שאין אדם יכול לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב, שזו כמו מתנה היא, ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה, וביאר המשל״מ שם ה״ב וסמ״ע חו״מ סי׳ רז ס״ק ס וקצוה״ח סי׳ ס ס״ק ב שהטעם הוא מכיון שאין דרך בני אדם לגמור בדעתם ולשעבד עצמם לדבר שאינו קצוב, וה׳׳ז כמו אסמכתא, אמנם הראב״ד בהשגות שם ועוד הרבה ראשונים חלקו על הרמב״ם ולדעתם המתחייב לחבירו בדבר שאינו קצוב נשתעבד כמו בשאר חוב, וכ״פ שו״ע חו״מ סי׳ ס סעי׳ ב וסי׳ רז סעי׳ כא, ועי׳ שו״ת הרשב״א ח״ב סי׳ פט שמעשים בכל יום שאדם מתחייב בדבר שאינו קצוב.

וכתב הש״ך סי׳ ס ס״ק יב שכמה אחרונים כתבו שאם היה המתחייב מוחזק יכול הוא לומר קים לי כהרמב״ם ולהפטר, אך הש״ך עצמו הכריע שאינו יכול לומר בזה קים לי כדעה יחידה נגד כל הראשונים.

לפי״ז בנידון דידן למרות שבשעה שהאמא חתמה על ההתחייבות לא היה שיעור ההתחייבות ידוע, והוא היה תלוי בהרבה גורמים תקציביים שעדיין לא גובשו במשרד הממשלתי, למרות זאת כבר הכריע הש״ך את ההלכה שההתחייבות תופסת, ואף אינה יכולה לומר קים לי כהרמב״ם שאינה תופסת.

ג. ביטול מקח מחמת אומדנא

אע״פ שיש בכח אומדנא לבטל מכר ומתנה, עי׳ ב״ב קלב ב וקמו ב וכתובות עט א וכהנה רבות, מ״מ כתבו תוס׳ בכתובות מז ב ותוס׳ הרא״ש שם, שהלוקח פרה מחבירו ונטרפה, אין מבטלים את המקח מחמת אומדנא שבודאי על מנת כן לא קנה, לפי שאין אומדנא מועילה אלא כשהדבר תלוי בדעת האחד ואין לחבירו הפסד אם יתבטל המעשה ולפיכך אינו מקפיד בדבר, כגון במוכר על דעת לעלות לארץ ישראל ונתבטלו תוכניותיו שהמקח בטל מחמת האומדנא, מכיון שהלוקח אינו מפסיד כשהמקח יתבטל, שהרי יקבל מעותיו בחזרה, אבל אם יבטל הלוקח את המקח בנמצאה הבהמה טריפה נמצא המוכר מפסיד ומקפיד בדבר, ובמקרה זה אנו אומרים שהיה על הלוקח להתנות בפירוש בזמן המכירה, כדי שידע המוכר ויחליט אם להסכים לתנאי זה, ודברי התוס׳ הובאו בהרחבה במשל״מ זכיה פ״ו ה״א.

ובנידון דידן גם אם נניח שישנה אומדנא המוכיחה שהתחייבות האמא למעון יקר זה היתה מתוך הנחה שיש לה עבודה ומשכורת מהיכן לשלם עבור זה, אבל אילו היתה יודעת שתאבד את עבודתה ופרנסתה לא היתה מתחייבת למעון כזה, אין בכח האומדנא להפסיד להנהלת המעון, מכיון שבמקרה זה אם תתבטל ההתחייבות הנהלת המעון יוצאת נפסדת, וכבר כתבו תוס׳ ורא״ש שבמקום שהצד השני יוצא נפסד ע״י ביטול ההתחייבות אין אומרים אומדנא לבטלה.

אך נראה שיש לפשר בין הצדדים ולחייב את האמא במחיר המינמלי של הדירוג בלבד. התשלום עבור החדשים שעברו יתבצע בתוך שלושים יום מיום מתן פסק הדין, והתשלום עבור החדשים הבאים יתבצע בתוך שישים יום.

טענות חדשות לאחר מתן פס״ד

לאחר מתן פסק הדין טענה האמא טענות חדשות על המעון בדבר טיפול לקוי בילדים ועוד, ומסבירה שלא טענה זאת בזמן הדיון ״כדי שלא לפגוע במעון״, ומבקשת לחזור ולדון בענינה.

החלטה

עפ״י תקנות הדיון סי׳ קיז (1) אין לבי״ד לחזור ולדון לאחר פס״ד בטענות חדשות אלא א״כ אלו טענות חדשות שלא היו ידועות לטוען בשעת הדיון, ומקור התקנה בשו״ת הרא״ש ועוד, והואיל והטענות החדשות של התובעת היו ידועות לה בשעת הדיון אין ביה״ד נזקק להן לאחר מתן פסק הדין, שאחת מן השתים: או שלמדה לטעון טענות אלו לאחר הפס״ד, או שמחלה עליהן.

הרב אברהם דב לוין.