כספים שניתנו לסיעה

תשס"ה/18

התובע: מר א', חבר סיעה.

הנתבעים: מר ב' וגב' ג', סיעת ס'.

בנושא: אי תשלום הלוואה.

תיאור הרקע:

סיעה בשם ס' התארגנה לרוץ לבחירות להסתדרות המורים, פנו אל מר א' שיצטרף והוא היה במקום השלישי, בסיעה היו שבעה חברים כולם התגייסו לתרום ולהתרים למען הצלחת הרשימה. לאחר מכן הסיעה התפרקה ונשארו חובות, ונכון לעכשיו התעוררו הבעיות הממוניות.

טענות הצדדים:

התובע: אני חושב שהזדרזתי לתרום, נתתי על חשבוני שירותי מזכירות ושירותי משרד. כמו כן ביום הבחירות תרמתי כיבוד בעלות גבוהה. לאחר הבחירות נתתי סכום בסך 1,500 ש"ח לכיסוי הוצאות ועוד הוראות קבע ע"ס 100*12.

כמו כן גב' ג' פנתה אל אשתי וביקשה הלוואה (שניתנה מחשבונה האישי) בסך 4,500 ש"ח, אני תובע את סכום ההלוואה, וכן את הסכום שנתתי כהלוואה בסך 1,500 ש"ח + 100 * 12. את הכיבוד ושאר הדברים אני מוכן לראות כתרומה למען הסיעה.

הנתבע ב': אני תרמתי בסך הכל 15,000 ש"ח ולכן גם מה שהוא נתן יש לראות כתרומה.

הנתבעת ג': אין אחריות שלי, זו אחריות קולקטיבית אני פעלתי מכוח שליחות הסיעה, ארבע שנים לאחר הבחירות דרש א' את הסכום. זה נכון שכתוב היה הלוואה, קרוב לומר שזה נכתב בגלל בעיה חוקית, אבל כל החברים התגייסו וכל אחד נתן כ 7,000 ש"ח, וגם אני רואה את הסכומים כתרומה.

עד כאן עיקר הטענות, הצדדים הרחיבו בביאור ובתיאור העובדות, הצדדים חתמו על שטר בוררות כמקובל בישראל.

בירור הדין

נתינת הכספים הלוואה או תרומה

עומדת בפנינו הבעיה לדיון, האם לראות את הסכומים שנתן התובע כהלוואה או כתרומה. וכן יש לברר מי אחראי האם השליחה ג' או כל חברי הסיעה, שהיו בסך הכל שבעה חברים.

בתיאור העובדות נראה שיש להבחין במרכיבי התביעה בין הסכום של 4,500 ש"ח לבין שאר התביעות. על הסכום של 4,500 ש"ח שכתוב בקבלה וחתומה על ידי גב' ג' שזו הלוואה, וגב' א' לא היתה חברה בסיעה, בפשטות נראה טענתה טענה לפי הכלל הנקוט בידינו, אדם שעושה טובה למישהו אין המקבל יכול לטעון שבחינם עשה, אלא אם כן ישנה הוכחה ברורה, עי' רמ"א חו"מ סי' רס"ד סע' ד. והיות וגב' א' טוענת טענת ברי שזו הלוואה, וכך המסמך החתום מעיד, אין לראותה כתרומה בהסברים נוספים.

אחריות השותפים לחוב

והיות וגב' ג' פעלה בשליחות הסיעה שיש לראותם כשותפים בכל ההוצאות, ומובא בשו"ע חו"מ סי' ע"ז סע' ב' שבשותפים שאחד לוה לצורך השותפות וכולם מודים בזה האחריות היא על כולם. בנידון שלנו נראה בעליל שג' פעלה בשליחות כולם וכולם מודים בזה. אי לכך סבור בית הדין שעל ג' מוטלת החובה לדבר ולגבות מכל אחד מהששה חברים את חלקו היחסי מסכום הלוואה ולשלמה לגב' א'.

לגבי שאר התביעות של מר א' בית הדין סבור שזה באמת ניתן כתרומה למען קידום העניינים של הסיעה או לכיסוי הוצאות.

אחריות אישית או של החברה בע"מ

לא שייך לדון בנושא שלנו מטעם חוק המדינה, האומר שבחברה האחריות היא על החברה ולא על האישים שפעלו בשמה. זהו חוק מיוחד בחברות בע"מ, ולא בסיעה שאיננה רשומה כך. כאן זו שותפות למטרה מסוימת, ומי שפעל בשמה האחריות היא אישית של החברים.

הבהרה

בית הדין מוצא לנכון לתת הבהרה לפסק הדין. במקרה שאחד מהשותפים לקח הלוואה עבור עסק השותפות בידיעת החברים, כולם נחשבים כלווים על חלקם היחסי, וביתרה הם נעשים ערבים בתנאים מסוימים. ואין זה דומה לשנים שלוו שנעשו ערבים ממילא. יעוין בערוך-השלחן חו"מ סי' ע"ז סע' ד'. ערבים חייבים לשלם אם אין ללוויים או שאין אפשרות לגבות מהם.

בית הדין סבור שהצדדים יבינו את רוח הדברים והאמת והשלום אהבו.

בכבוד רב

הרב דוב ליאור                           הרב אהרון אליהו                 הרב ישראל הירשנזון