דין קבלת צדקה מאשה

דין קבלת צדקה מאשה

שאלה

אשה תרמה בשם בעלה סכום $20000 למוסד מסויים, ואמרה שסכום זה נתן בעלה שהיה חולה, ולאחר זמן קצר מאז קבלת הכסף ע״י המוסד נפטר בעלה, ועתה באים שני היורשים בטענה שלא ידוע להם מענין המתנה זו ואדרבה לפי הנראה להם אמם נתנה את הכסף על דעתה, ואמם לא היתה נו״נ בסכומים כאלה, וע״כ הם דורשים מהמוסד להחזיר את הכסף שלקחו שלא כדין.

תשובה

בשו״ע יו״ד סימן רמ״ח סעיף ד׳:

"אין מקבלים מהנשים ומעבדים (גמ׳ ב"ק דף קיט.) אלא דבר מועט אבל לא דבר גדול שחזקתו גזול או גנוב".

ומתני׳ שם דף קי״ח ע״ב:

"אבל לוקחים מהם כלי צמר ביהודה, וכלי פשתן בגליל".

וכתב שם רש״י דזו מלאכת נשים והם עצמן עושות ומוכרות ולדעת בעליהם הוא. וצ״ע כיצד אשה נאמנת לומר שבעלה הרשה למכור את הפשתן הרי מוציאה הממון מחזקת בעלה. ובשו״ע סימן שנ״ח סעיף ג׳ וז״ל:

"אין לוקחים מהנשים ומהעבדים וקטנים אלא דברים שחזקתן שהם שלהם מדעת הבעלים כגון נשים שמכרו כלי פשתן בגליל".

וביאר הסמ״ע (שם) שבגליל כלי פשתן בזול ובעלים מרשים לנשים לקנות כלי פשתן ולעשות מהם בגדים למכירה לצורך עצמן, נמצא שלא היה ממון זה מוחזק כלל ביד הבעל. ובנידון דידן גם לדברי האשה הוי הממון של הבעל, אלא לפי טענתה הבעל נתן לה רשות להוציא את הממון לצורך צדקה.

והנה הנוב״י (יו״ד קמא סימן עב) כתב וז״ל שאפי' ודאי אינה נושאת ונותנת תוך הבית אם אמרה שנתנה צדקה זו ברשות בעלה נאמנת ואין אדם חוטא ולא לו, ומהיכי תיתי שתגנוב משל בעלה ליתן צדקה. ומה שאמרו אין מקבלים מהם דבר גדול היינו בסתמא שאז אולי מסתמא אינו ברשות בעלה והיא סוברת מצוה עבדה, עכ״ל. ועיין בפתחי תשובה (יו״ד סימן רמ״ח סק״ג) שהביא כן בשום שו״ת בשמים ראש סימן קס״ו, ובספורנו פרשת ויקהל על פסוק ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב, פירש שבאו האנשים עם נשים המתנדבות כיון שלא מקבלים מנשים אלא דבר מועט. ולכאורה מדוע היו צריכים לבוא הרי לדברי הנוב״י אין אדם חוטא ולא לו. וצ״ל דלכתחילה באו האנשים כדי לסלק כל ספק אבל בדיעבד אשה נאמנת על כן כיון שאין אדם חוטא ואינו לו.

ובעזר מקודש סימן פ״ו כתב להתיר לקחת צדקה מאשה מכח ס״ס, וז״ל שם:

"עוד מצאתי זכות על הנוטלים מעות צדקה מנשים ואינו ידוע אם זה מהסכמת בעלה, משום ספק שמא שלחה בעלה להדיא ספק שיש לה רשות דרך כלל מבעלה להוציא מעות, ומכל שכן כשעושה בפרסום, אע״ג דס״ס לא מוציא ממון, היינו רק להוציא ממון בעל כרחו, אבל הכא שאינו אלא לקבל ממון מהני ס״ס", עכ״ל.

ונראה דכוונתו בזה דלאחר שניתנה הצדקה לידי גבאי צדקה חשיב תפיסה ברשות, ובתפיסה ברשות לא מוציאים מיד הגבאי.

אמנם זה גופא צ״ע אי חשיב תפיסה ברשות, שהרי לגבאי צדקה אסור לקחת מאשה זו מספק, ועיין בקונטרס הספיקות כלל ז׳ אות א' דנחלקו בזה הראשונים, דעת הנ״י כל אופן של תפיסה שלא נעשה בדרך תקיפה חשיב תפיסה ברשות, וא״כ ה״ה בנידון דידן, אבל דעת תרומת הדשן דבעינן מסירה ליד התופס מצד הבעלים ובנידון דידן זה גופא הספק אם הבעלים הסכים אי לאו. אמנם בעזר מקודש נזהר בזה וכתב דהוי ס״ס, אמנם ס״ס שהביא שם אונס חד הוא האם הבעל הסכים עם האשה, ובכאי גונא הדבר תלוי במחלוקת הרמב״ם, והתוס' אי שם אונס חד הוי ס״ס, דהתוס' בכתובות דף ט. ד״ה ואי בעית כתב דשם אונס חד הוא לא הוי ס״ס, והמ״מ פי״ג איסורי ביאה הלכה ב' כתב דלדעת הרמב״ם ס״ס משם אחד הוי ס״ס, ובפמ״ג (סימן ק״י דיני ס״ס אות י״א) הסתפק לדעת התוס' דס״ס משם אחד לא הוי ס״ס , אם הוי דינא דאורייתא או חומרא דרבנן. והפלתי בבית הספק סימן ק״י כתב דכוונת תוס' בדף ט, דהוי ס״ס שאינו מתהפך, אבל בנידון דידן הוי ס״ס המתהפך שהרי יש להסתפק, שמא היא נושאת ונותנת, ועוד דשמא בעלה הרשה לה בפירוש.

ולאחר כל הנ״ל נראה ברור דאם נתנה כבר את הכסף לידי גבאי א״א להוציא מידו. אמנם עדיין יש מקום להסתפק לאחר שהיורשים טוענים שלא ידוע להם מענין המתנה, וגם ידוע להם שאמם לא היתה נו״נ ובסכומים כאלו, אע״ג דאין להם דין בעלים על ממון הזה שהרי לטענת אמם הכסף ניתן בחיי בעלה, מ״מ נחשבים עדים נגד עדות אמם על קבלת הכסף ע״י המוסד. ועיין בשערי יושר (שער ו׳ פי״ד ד״ה ובטעם) שנחלקו הר״ן והריטב״א בעד אחד באבידה, דשיטת הר״ן (חולין צ״ו) שעד אחד נאמן באבידה מכיון שאין לפנינו טענת בעלי דברים גם דיני ממונות הוי כשאר איסורים, וע״כ נאמן עד אחד לומר שהאבידה שייכת לפלוני ורק במקום שיש טענת בעלי דברים יש גזה״כ ע״פ שני עדים יקום דבר, והריטב״א סובר כיון דהוא עכ״פ נידון של משפט הממון עד אחד לא נאמן אפי' כשאין טענת בעלי דברים לפנינו (עיין ריטב״א גיטין דף כ״ז. ד״ה מצאו בחפיסה). ולפי דברי הר״ן נמצא דיש רוב דעות שהכסף ניתן שלא כדין לגבאי צדקה ועד אחד נאמן באבידה א״כ גם הכא לא אזלינן בתר רוב דעות, אמנם יש רוב דעות נגד חזקה אין אדם חוטא ולא לו.

אמנם לאחר העיון נראה דאין כאן רוב דעות נגד דברי האשה, שהרי הם לא יודעים מענין המתנה אלא טוענים מסברא בלבד, והאשה טוענת שבעלה שלח אותה, ויש כאן רק רוב דעות נגד חזקה שאין אדם חוטא ולא לו, ועדות האשה שהממון שייך לצדקה, ושיטות הר״ן יש לצרף בזה עוד סברא, דעד אחד מעיד שהכסף שייך לגזבר של צדקה. ונראה דגם לשיטת הריטב״א דס״ל באבידה עד אחד לא נאמן, דוקא שם באבידה דהשומר אבידה שומר עבור בעלים אמתיים, ויש כעין טענינן לבעלים אמתיים, ואע״ג דאין בזה טענת בעלי דברים חשיב נידון על הממון, אבל בנידון דידן דכסף נותן לצדקה ע״י בעלה לפי טענת האשה ואין נידון להוציא כסף מיד היורשים אלא הנידון על נאמנות האשה, גם הריטב״א מודה דהוי עד אחד נאמן באיסורים, ואפשר לצרף לספק גם עדות של האשה שממון שייך לגבאי צדקה. [ועיין בספר משפט האבידה להגר״מ גרוס שליט״א עמ' ק״ע קע״א שהביא הרבה שיטות כדעת הריטב״א, ועיין בספר שערי תורה על הלכות עדות כלל ו׳ פרט ג׳ אות י׳ שכתב להוכיח מדברי הרמב״ם והשו״ע דהלכה כמו הריטב״א ולפי הנ״ל גם הריטב״א מודה לדבר הר״ן דאין נידון לפנינו לשייך ממון לאחד הבעלי דינים, אלא הנידון אם הכסף יצא מרשות הבעלים]. ואמנם הממון היה מוחזק בידי הבעל ואשה בעדותה מוציאה מחזקה קמייתא והרי עד אחד לא נאמן נגד איתחזק ובזה אפשר לומר דאתי חזקה אין אדם חוטא ללא לו ומרעא לחזקת קמייתא ונאמנת מדין עד אחד נאמן באיסורים.

ובזה נראה לבאר סתירה בדברי הנוב״י שהרי הנוב״י ביו״ד סימן ע״ב כתב דאשה נאמנת על הצדקה מצד אין אדם חוטא ולא לו, ובאהע״ז (קמא סימן ז׳ ד״ה אמנם) עד אחד לא נאמן בממון אפי׳ אם ליכא חזקה כלל כגון קרקע המסופקת למי היא אינו מועיל ע״א לאוקמי בחזקת חד מינייהו (תוס׳ כתובות דף ט״ו. ד״ה להחזיר לו אבידה). והדברים צ״ע דאם עד אחד לא נאמן בממון, אפי׳ לא איתחזק כיצד נאמנת אשה לומר דכסף צדקה זו נתן הבעל הרי מוציאה בזה את הממון מחזקת הבעל, וע״כ צריך לומר דלשייך ממון לאחד הבעלי דברים חשיב דבר שבממון ועד אחד אפי׳ כשר לא נאמן, אבל בצדקה אין כאן הוצאת ממון ע״י טענות אלא חשש לאיסור גזל בלבד ובזה מהני אפי׳ עדות אשה לומר שהממון ניתן לצדקה, והא דבעינן חזקה אין אדם חוטא ולא לו כדי לעשות ריעותא בחזקה קמייתא כנ״ל [ועיין בשו״ע חו״מ סימן רכ״ב סעיף ד׳ שכתב במקום דלא איתחזק ממון נאמן עד אחד, באומר מכרתי ואיני יודע למי, ובא אחד וטען לו מכרת, אמנם בביאור הגר״א הביא דרוב הפוסקים חולקים על הרמ״א בזה, וגם הר״ן ס״ל דלא נאמן, והנוב״י פוסק כמו כמו הגר״א דעד אחד לא נאמן אפי׳ אם לא איתחזק הממון].

ועדיין יש מקום להסתפק בנידון דידן, בנאמנות האשה, שהרי אשה שאמרה בעלי נתן ממון זה לצדקה נאמנת משום דאין אדם חוטא ולא לו, וחזקה זו הוי חזקה שאין ריעותא אבל בנידון דידן שהיורשים טוענים שאמם נתנה על דעת עצמה יש כאן ריעותא בחזקת האם, ואפשר דבכהאי גוונא לא התיר הנוב״י לגבאי לקבל צדקה מהאשה. ויש לומר דטענת היורשים כיון שהם נוגעים בדבר לא חשיב ריעותא בחזקת אמם, אא״כ יש הוכחה שהיא בהזדמנויות אחרות נתנה כסף שלא על דעת בעלה, ואפי' אם נאמר דטענת היורשים הוי ריעותא בחזקת אמם, כל זה לענין לכתחילה, אבל בדיעבד שהכסף כבר נמצא ביד הגזבר, והבאנו לעיל דיש כאן ס״ס להחזיק, וגם לפי הרבה ראשונים תפיסה ברשות א״א להוציא מיד הגזבר.

ולמעשה נראה דגזבר של צדקה שמקבל כסף מיד אשה שטוענת שבעלה נתן לצורך צדקה [וה״ה כל אחד שמקבל פקדון או סך כסף גדול מאשה שטוענת שבעלה נתן לו], צריך לברר אם באמת בעלה הסכים. ואם א״א לברר יש לסמוך על דברי הנוב״י ולקבל הצדקה לצורך העניים.