מוכר שתובע על פי הכרטסת

תשס"ה/19

התובע: מר א'

הנתבע: מר ב'

בנושא: אי תשלום עבור מצרכי מזון.

טענות הצדדים:

התובע: אני הייתי מוכר למשפחת ב' מצרכי מזון ונשאר להם חוב בסך 5,311.33 ש"ח (זה לפי העידכון שנמסר לבית הדין ולא לפי תביעתו שהיתה יותר). הדברים רשומים אצלי בכרטיס שהיה בחנות.

הנתבע: לפי חישובי נשאר חוב בסך 3,200 ש"ח, הייתי בקשיים ולכן לא יכולתי לשלם אבל אני אשלם. לדעתי הוא טעה, בכרטיס אין חתימה ליד החוב, ובשאר החיובים היתה חתימה.

ע"כ עיקר הטענות הצדדים חתמו על שטר בוררות.

בירור הדין

אמינות כרטיס החייבים

הבעיה העומדת בפנינו היא מה היא מידת האמינות של הכרטיס בחנות, מצאנו בתלמוד שבועות מ"ז ע"ב, שחז"ל תקנו לחנווני על פנקסו שישבע וגובה מבעל הבית שבציוויו נתן סחורה ללקוחות. אולם מבואר בדברי הפוסקים שזה דווקא אם יש רגלים לדבר כגון שיש עדים ששמעו שבעל הבית אומר לחנווני תן לפועלי ארוחת צהרים ואחר כך נתגלעו חילוקי דעות אם העניין בוצע. בנידון שלפנינו היות ובדרך כלל צריכה להיות חתימה ע"י החוב וכאן חסרה חתימה לפי דברי הנתבע, ישנה ריעותא בטענת ברי. בכל זאת, גם אם הוא מסתמך על הפנקס (הכרטיס) לגביו זה יחשב כטענת ברי, (עי' ערוך-השלחן חו"מ ס' צ"א סע' ח') ולכן בפשטות נראה שהנתבע יש לו דין מודה במקצת לחייב שבועת התורה.

מודה במקצת בזמננו

בזמננו לא נהגו בבתי דין להטיל שבועה אלא מפשרים בתשלום כספי, בספר דיני-בוררות לרב אריאל שער-רביעי מביא כמה מנהגים בגובה הפשרה. כדי להימנע משבועת התורה הנתבע ישלם שני שלישים מגובה התביעה. המחלוקת ביניהם היא על סך 2,111 ש"ח שני שלישים הוא סך 1,400 ש"ח, ולכן סבור בית הדין שאת הסכום הזה הנתבע ישלם.

לסיכום: על הנתבע לשלם 4,600 ש"ח. בגלל מצבו הכלכלי הקשה של הנתבע בית הדין סבור שיש לפרוס את כל התשלום לכמה חדשים בכל חודש לשלם 500 ש"ח. דהיינו, הסכום ישולם במשך תשעה חודשים החל מחודש כסלו תשס"ו.

בית הדין מקווה שהצדדים יבינו את רוח הדברים והאמת והשלום אהבו.

בכבוד רב

הרב דוב ליאור                             הרב אהרון אליהו                    הרב ישראל הירשנזון