קבלן שיפוצים שביצע עבודה באיכות נמוכה וטענות נוספות

תשנ"א/19

התובע: א', קבלן שיפוצים.

הנתבעת: ב', בעלת הדירה.

בנושא: שיפוץ דירה והפסד ימי עבודה

התוכן

  א':  הטענות

     1.  התביעה העיקרית.

     2.  התביעה הנגדית.

  ב':  הערכת השמאי

  ג':  צביעת הדלתות

  ד':  חיבור האסלה

  ה': הפרש בין הערכת השמאי לערך התביעה

  ו': הפסד ימי העבודה

  ז':  עוגמת נפש

  ח':  שכ"ד וארנונא

  ט':  ניקוי הדירה

  י':  מכלול התביעות ההדדיות

פסק הדין

א. הטענות

1. התביעה העיקרית.

הקבלן התובע עבד בשיפוצים בדירת הנתבע. הקבלן קיבל חלק מהתשלום, נשארה יתרה בסך 1600 ש"ח שאותה דורש התובע. עוד טוען התובע, שפעמיים הביא פועלים לצבוע את הדירה על פי סיכום מראש עם בעלי הדירה, הנתבעים לא איפשרו לפועלים לצבוע באותה שעה. מתוך כך, נגרם לו הפסד 500 שקל עבור ביטול זמנו וזמן הפועלים.

2. התביעה הנגדית.

בעלי הדירה תובעים את הקבלן בתביעות הבאות:

1. בדירה קיימים פגמים בצביעה, פגמים בקשת שנבנתה לא לפי התקן (ללא ברזל מזוין), כמו כן נתגלו בקשת, סדקים. האסלה אינה מחוברת כראוי. יש צורך להחליף את הסיפון בכיור. עלות התיקונים 1500 ש"ח.

2. בגלל פיגור בהשלמת העבודות, נשארו בעלי הדירה בדירה הקודמת,והוצרכו לשלם 200 שקל עבור דמי שכירות וארנונה. התובע מוכן לשלם לנתבעים עבור סעיף זה.

3. סך 200 שקל, בגלל שהוצרכו לנקות את הרצפה מהצבע שהשאיר התובע. התובע מכחיש שהשאיר דירה מלוכלכת.

4. סך 500 שקל עבור טירחה ועגמת נפש שנגרמו כתוצאה מאי ביצוע עבודתו כראוי.

ב. הערכת השמאי 

ביה"ד הזמין שמאי המקובל על שני הצדדים שיעריך את טיב עבודתו של התובע. לפי חוות דעתו יש צורך בתיקונים מסוימים בדירה. להלן רשימת התיקונים ועלותם:

1.  צביעת החלונות מחדש, וגירוד הצבע הקודם שהתקלף - סך 180 שקל.

2.  צביעת הסורגים, כולל גירוד הצבע - סך 27 שקל.

3.  הקשת אינה תקינה מבחינה הנדסית בגלל חוסר ברזל מזוין. מלבד זאת, קיימים סדקים בחיבורים הן לרצפה והן לתקרה, יש צורך להחליף את הקשת ולבנות קשת חדשה, מחיר התיקון כ- 1500 שקל.

4.  החלפת צינור בכיור, והרכבה סך 40 שקל.

5.  פירוק והרכבת אסלה בברגים סך 180 שקל.

6.  לדעת השמאי יש לנכות משכרו של התובע 30% מצביעת הדלתות משום שהצביעה באיכות נמוכה.

ביה"ד, מקבל באופן עקרוני את הערכות השמאי בצירוף מספר הערות הלכתיות. להערכות אלו, כפי שיבואר להלן.

ג. צביעת הדלתות

מדברי השמאי עולה שצביעת הדלתות, לא נעשתה כראוי. מאידך, לפי דעת השמאי, אין צורך לצבוע אותן מחדש, אלא שהן נעשו באיכות נמוכה.

נפסק בשו"ע חו"מ סי' ש"ו סע' ג' שאם אומן לא ביצע עבודתו כראוי, אם היציאה יותר מן השבח, נותן לו שבח, אם השבח יותר מן היציאה נותן לו יציאה. לדעת המחבר מחשבים לפי השבח בפועל.

אין ספק, שיש שבח בדירה על ידי הצביעה כקביעת השמאי, אלא שאיכות הצביעה ירודה, אבל אין צורך לדעת השמאי לצבוע מחדש, משום שצביעה זו אינה גרועה כל כך. לפיכך, לפי דעת המחבר שכשהשבח יותר מן היציאה, מחשבים את השבח בפועל, מגיע לקבלן כל ההוצאות שהוציא. אמנם דעת הרמ"א שונה, כשיטת התוספות והרא"ש, (ראה גם סמ"ע שם ס"ק י"ח), ולמעשה יכול לומר הקבלן קים לי כמחבר, שהרי הקבלן נתבע על סכום גבוה יותר מהסכום שהוא תובע מבעלי הדירה, שבאים להוציא ממנו.

קשה לקבוע באופן מדויק, מה הוא ערך הדירה לפני הצביעה ולאחריה, על כן נראה שמספק אין להוציא מן התובע סכום נוסף. (מלבד ההפסד בסך 1600 שקל של יתרת חובו, כפי שיבואר להלן).

ד. חיבור האסלה

האסלה הודבקה לרצפה בצורה לא תקינה, עם מלט ולא עם ברגים, גם קשה לנקות את האסלה שהוגבהה בס"מ וחצי מהרצפה.

לפי שיטת המחבר אם יש שבח בפועל, יותר מהיציאה, זכאי האומן לקבל את היציאה. בנידון שלפנינו על אף שהאסלה לא בנויה לפי התקן מ"מ היא מחוברת לרצפה ויש שבח בפועל, שהרי ערך הדירה עם אסלה מחוברת, גבוה יותר לעומת דירה שהאסלה לא מחוברת. נראה שהשבח, אף מרובה על ההוצאה, משום שאדם הקונה דירה ללא אסלה מחוברת, מקבל רושם רע על הדירה כמו כן, הקונה אינו יודע, אם מערכת הביוב תקינה, כשהאסלה מנותקת, ועל כן מפחית מערך הדירה, בעוד שדירה עם אסלה מחוברת, ערכה גבוה יותר, והשבח אף מרובה על ההוצאה, ויכול לומר קים לי כמחבר.

ה. הפרש בין הערכת השמאי לערך התביעה

בעוד שהנתבעת בתביעה הנגדית דרשה בעד סעיף התיקונים סך 1500 שקל, קבע השמאי ערך גבוה יותר המסתכם בסך 2067 (ללא הסעיפים של צביעת הדלתות ותיקון האסלה).

השאלה העומדת בפני ביה"ד אם לחייב את הקבלן בסך גבוה יותר מהמחיר שהגישו בעלי הדירה.

מבואר ברמ"א חו"מ סי' י"ז סע' י"ב:

"בעל דין שתבע חבירו בעד דבר מועט, והדיין רואה שיתחייב לו על פי דין, יותר ממה שתבע, אין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע, ואם פסק לו יותר, הוי טעות בדין".

לכאורה אין לפסוק לזכות בעלי הדירה, יותר מהסכום שהגישו בכתב התביעה, כי מחלו על סכום גבוה יותר.

אלא שפסקו הש"ך וה"תומים" וה"נתיבות" שם, שאם התברר לבי"ד שהתובע לא היה בקי בהערכת התביעה, מצוה על בי"ד להשיב אבידה ולתת לו יותר כפי הערך האמיתי. לפיכך יש לבדוק, מהי הסיבה להגשת תביעה נמוכה.

בנידון דידן, נובעים ההבדלים בין הערכת בעלי הדירה ובין השמאי, משום שמהגשת כתב התביעה, עד לעריכת השומא, עברו שבעה חדשים. בתקופה זו, חלו עליות גדולות במחירי הבניה, ובפרט בשכר העבודה של פועלי הבנין.

אעפ"כ, נראה לביה"ד שלא לחייב את הקבלן, לשלם יותר מעבר להפסד חובו בסך 1600 שקל. משום שגם המחיר שנקבע לקבלן הוא לפי עבודה שביצע שנה לפני פסק-הדין. אין ספק, שאילו היה היום מבצע את העבודה, היה דורש מחיר גבוה יותר, ויתרת חובו בסך 1600 שקל, היתה מגיעה לפחות לסך 2067 שקל, שזהו הסכום של השלמת התיקונים.

מכיון ששני הצדדים הגישו תביעות נומינליות ללא הצמדה, לא יהיה זה ממידת הצדק, להצמיד דוקא את תביעת הנתבעת, ולא את תביעת הקבלן.

נוסף לכך: אמנם התובע אינו זכאי לקבל את השכר עבור הקשת, בגלל שהעבודה אינה ראויה. אבל יתכן, שמראש ביקש מחיר נמוך יותר בגלל העבודה הזולה. על כן, ביה"ד יתחשב בעובדה זה בפסק הדין.

ו. הפסד ימי עבודה

התובע טוען שהביא לבית הנתבעים פעמיים פועלים, על פי סיכום מראש עם בעלי הדירה, לצורך תיקון הצביעה. בפעם אחת ישנה הנתבעת, פעם אחרת לא היתה בביתה, ובעלה לא איפשר לפועלים לתקן את הדרוש תיקון. נגרם לתובע הפסד של ימי עבודה, ותביעתו מסתכמת בסך 500 שקל.

על פועלים שהוזמנו לעבודה ולא ניתנה להם עבודה נאמר בתלמוד בבא-מציעא ע"ו ע"ב:

"במה דברים אמורים שלא הלכו, אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה, פועלין ומצאו שדה כשהיא לחה נותן להם שכרם מושלם. אבל אינו דומה בא טעון לבא ריקם, עושה מלאכה ליושב בטל".

מבואר, בגמ' שאדם המזמין פועלים לעבודה ולא סיפק להם עבודה חייב לשלם להם דמי בטלה. כך נפסק בשו"ע חו"מ של"ג א' שנותן להם שכרם כפועל בטל. בדין זה, אין חילוק בין פועל שכיר לקבלן עצמאי.

הנתבעת שהזמינה את הקבלן התובע לבצע תיקונים, ולא קבעה לו שעות מסוימות, היה מוטל עליה לאפשר לפועלים לבצע את התיקונים הנדרשים, וגרמה לו נזק ישיר, שהפסיד את זמנו, ולפי טענתו אף שילם שכר לפועליו. אמנם יתכן שמנעה מפועליו לבצע את התיקונים משום שלא סמכה עליהם, אחרי שראתה שאיכות העבודה גרועה. אלא, שאם זו היתה הסיבה למניעה, היה עליה להודיע מראש לקבלן, שאינה רוצה שיבצע יותר את התיקונים, ולתת את השלמת העבודה לקבלן אחר, ולא לגרום טרחה יתירה וביטול זמן לתובע ופועליו.

הנתבעת ובעלה לא אמרו בשלב ראשון שאינם חפצים בתיקונים של התובע, אלא היססו אם לדרוש ממנו את השלמת התיקונים או מאדם אחר. על כן, נגרם נזק לתובע. נראה שבאופן עקרוני יש לקבל את תביעת התובע. שהרי נגרם נזק לתובע ולפועלים, ואף לתובע נגרם נזק שהפסיד ימי עבודה.

אף על פי כן, הנזק אינו מגיע לסך 500 שקל, משום שמדובר בשני ימי עבודה לשני פועלים וקבלן. גם הנזק אינו ביטול זמן של יום עבודה שלם, כי הפועלים והקבלן הגיעו באמצע היום, אחר שביצעו עבודות במקום אחר.

נוסף לכך התובע לא הוכיח את דבריו, שנגרם נזק לפועלים שלא מצאו עבודה במקום אחר. נראה שגם אם היה מוכיח את דבריו, לא היה מגיע לו ולפועלים דמי בטלה יותר מ- 240 שקל, טענתו של התובע תקוזז מהתביעות הנגדיות של הנתבעים (ראה להלן).

ז. עוגמת נפש וטירחה

אשת הנתבע דורשת לשלם לה סך 500 שקל על עגמת הנפש, בגלל הליקויים בעבודה, וכן בעד הטירחה שטרחה לעקוב אחרי עבודת הפועלים כדי להראות להם מה דרוש בתיקון.

לפי ההלכה, אין פיצויים על טירחה כשהיא באה באופן עקיף מבלי שהוזמנה על ידי התובע לבוא ולטרוח. הטירחה באה באופן עקיף ביזמתה.

כעקרון לא היתה חייבת לבוא ולפקח יום יום על העבודה. די היה לה להגיע בסיום העבודה, ולהגיש תביעה בבי"ד על כל הליקויים.

גם על עגמת נפש, לא מגיע על פי ההלכה פיצוי, אין פיצוי על צער נפשי שאינו קשור בחבלה, בפרט שהצער בא בעקבות גרמא בלתי מכוונת.

ח. שכר דירה וארנונה

בעלת הדירה דורשת שהקבלן ישלם את דמי הארנונא ושכ"ד, כי בגלל הפיגור בשיפוץ הדירה, הוצרכו לשלם שכ"ד וארנונא.

מכיון שהקבלן הודיע שהוא מוכן לשלם סך זה לנתבעים הרי יש לחייבו בסך 200 שקל.

ט. ניקוי הדירה

הנתבעים דורשים מהתובע פיצוי 200 שקל על שהוצרכו לנקות את הדירה משאריות הצבע לטענתם הובטחה להם דירה נקיה. התובע לא הכחיש את עצם ההבטחה, אבל לטענתו הדירה נשארה נקיה.

מכיון שהנתבעים לא הביאו ראיה, הכלל על פי ההלכה הוא שהמוציא מחבירו עליו הראיה. אלא שבי"ד יפשר בנידון, עיין לקמן סעיף י'.

י. מכלול התביעות ההדדיות.

עלינו לדון על התביעות ההדדיות בין תובע והנתבע כמכלול אחד.

התובע דורש דמי בטלה. בררנו לעיל, שיכול לדרוש לכל היותר 240 שקל. מאידך התובע מודה, שחייב לשלם עבור שכ"ד וארנונה, לפיכך יש לקזז 200 ש"ח מהתביעה ותביעתו מסתכמת בסך 40 שקל.

תביעת התובע על 40 ש"ח, היא טענת ברי מאידך טוענים הנתבעים. שאינם יודעים, אם היה הפסד לתובע והפועלים, לפי"ז טענתם היא טענת שמא.

מבואר בשו"ע (חו"מ ע"ה ט') שבטענת ברי ושמא כשהלוה טוען איני יודע אם הלויתני פטור, אבל חייב לצאת ידי שמים.

בנידון דידן, אפשר שאף לצאת ידי שמים לא היה חייב, לפי שיטת התוס' בבא-קמא דף מ"ו ע"א ד"ה ואפילו, והשלטי-גבורים בבא-מציעא, פרק ה"בית והעליה" דף ע"א ע"א, שכתבו, שבמקום שלא הוה ליה למידע, ואומר איני יודע אם פרעתיך פטור, משום דלא הוה ליה למידע. בנחל יצחק (סי' ע"ה) הביא דעות ראשונים שחולקים על התוס' ושלטי גבורים. אבל לפי שיטת התוס' והש"ג, אפשר שגם כשאומר איני יודע אם נתחייבתי יפטר במקום דלא היה ליה מידע.

אילו לבעלת הדירה לא היתה טענה נגדית, היה התובע נחשב למוציא ממנה והיה על ביה"ד לפשר ביניהם בגלל שאפשר שיש חיוב לצאת ידי שמים, לפחות לפי שיטת "נחל יצחק" אבל בגלל שסכום התביעה הנגדית, עולה על שיעור תביעת הקבלן, לפיכך הקבלן הוא הנתבע ונחשב מוחזק ויש לפטרו מכיוון שטוען ברי.

לבעלת הדירה יש תביעות נגדיות, סך התביעות מגיע ל - 400 שקל (200 שקל עבור שכ"ד וארנונה + 200 שקל עבור נקיון הדירה).

מתוך התביעה הכללית של 400 שקל, יש לקזז סך 240 שקל שבעלת הדירה אינה יודעת אם מגיע לה, שהרי שמא הפסיד התובע ופועליו ימי עבודה. טענתה על 240 שקל היא למעשה טענת "איני יודע אם נפרעתי", מאידך התובע נעשה כטוען "ברי לי שפרעתי", בגלל שלדבריו בעלת הדירה חייבת לקזז מהחוב את ההפסד שגרמה לו על יד ביטול ימי העבודה. וכן מבואר בשו"ע חו"מ סי' ע"ה ז' שניתן לקזז תביעות זו מול זו:

"מנה לי בידך אין לך בידי כלום, או שטען יש לי בידך כנגדו כסות או כלים, או שאמר אמת היה לך בידי אבל אתה מחלתו או נתתו לי במתנה כיון שכופר הכל פטור משבועת התורה ונשבע היסת".

ההלכה הנ"ל עוסקת כשהתובע טוען ברי, ועל כן אף על פי שנפטר הנתבע מלשלם חייב להשבע היסת.

אבל בנידון דידן בעלת הבית התובעת טוענת שמא נפרעתי, והקבלן הנתבע טוען ברי לי שפרעתי. לפיכך הקבלן פטור אף משבועת היסת כמבואר בשו"ע חו"מ ע"ה י"ז:

"כל טענת ספק אין משביעין עליה, כיצד אמר לו כמדומה לי שיש אצלך מנה. או מנה שהלויתי לך כמדומה לי שלא פרעתני פטור אף משבועת היסת, ואף לצאת ידי שמים אינו מחויב, כיון שהתובע אומר שמא והנתבע אינו מודה לו ואומר ברי".

מתוך 400 שקל של תביעת בעלת הדירה יש להוריד סך 240 שקל שטוענת שמא יתרת התביעה מסתכמת בסך 160 שקל בגין נקיון הדירה. הנתבעים טוענים ברי שהדירה היתה מלוכלכת והתובע לעומתם גם טוען ברי, שהדירה היתה נקיה.

ההלכה היא שכופר הכל חייב שבועת היסת כמבואר בשו"ע חו"מ ע"ה ז'. לפיכך התובע חייב שבועת היסת ובמקום שבועה יפשר ביה"ד בין הצדדים.

פסק הדין

1.  בסיכום התביעות ההדדיות שבין התובע לנתבעים התובע והנתבעים פטורים מלשלם זה לזה.

2.  כל אחד מהצדדים ישלם סך 50 שקל להוצאות השמאי.

פסק הדין ניתן ביום ט"ו מר-חשוון תשנ"ב

הרב יועזר אריאל           הרב שלמה לוי           הרב יהודה עמיחי