אפוטרופוס של יתומים שרשם דירה על שמו

הרב שלום משאש הרב הראשי וראש אבות בתי הדין ירושלים פד"ר ירושלים כרך ג' עמ' 1-4

פס״ד בחיוב אפוטרופוס שקנה בית ליתומים וחזר ואמר שלעצמו קנאה

נושא הדיון

מאיר א. מכפר תינגיר נתמנה אפוטרופוס על יתומי מכלוף אחיו ע״י בי״ד, וקנה חצר א׳ ליתומים מנכסי אביהם שהיו מופקדים אצל הר׳ יצחק נ. ובו בזמן הלך ונמלך בראב״ד ע״ז והסכימו בי״ד למעשיו, ולקח המעות מאת הנפקד וקנה אותה, ויען שהחצר הנז׳ נמכרה ע״י הממשלה הצרפתית ע״י סרסור, והם אינם יודעים לא יתומים ולא שו״ד, לכן תיכף שפסקו המוספין ונפלה לגורלו כתבו אותה על שמו, שהוא שנתן המעות ולא פי׳ להם על איזה שם יכתבו אותה, ושוב אח״ז נתייקרה הקרקע הרבה ומכר אותה ברויח גדול, ואמר שלעצמו קנאה במעותיו ומכרה, והראיה שהשטר כתוב על שמו.

האלמנה אם היתומים המדברת בעדם הביאה עד א׳ שהשטר נכתב בטעות, ושתיכף שהרגיש בזה היה דורש תמיד לשנות השם ולהחזירה ע״ש היתומים. גם טענה ממה שהלך אצל הראב״ד ויצחק נ. ואז קנאה אחר שקבל מעות היתו', גם הביאה כמה כתי עדים שהיה אומר להם קודם ואחר המקנה שהחצר היא של היתומים, גם היה משכירה בשם היתו׳, והרבה אנשים עזרו לו בקניינה ביודעם נאמנה שהיא לצורך היתו', ורק עתה שנתייקרה הקרקע אז יעץ תחבולות בנפשו לאמור שלעצמו קנאה ובמעות שלו קנאה.

האפוטרופוס מכחיש הכל ואומר שמעולם לא אמר שהיא ליתומים, והוסיף דאת״ל שאמר כן זה היה כדי שלא להשביע את עצמו לבד, ויצא חייב מלפני חו״ר מראכש יע״א לתת כל רויח הבית ליתו׳. ונשלח לי הפסק דין הנז׳ לחוות דעתי.

תשובה ומקורות לדיון

א. אדם הקונה לעצמו קרקע שחבירו ביקש ממנו לקנות לו

אחר כל ההשקפה לטובה לא מצאתי לאפוטרופוס הנז׳ צד זכות כלל, ואיישר חילייהו לבי״ד הנז׳ שחייבוהו, ואמת יהגה חכם, שכן מוכח להדיא מדברי מרן סי׳ קפ״ג ס״ב שכתב:

"הנותן מעות לחבירו לקנות לו קרקע והניח מעות חבירו והלך וקנאה במעותיו מה שעשה עשוי והרי הוא בכלל הרמאים".

ופי׳ המפרשים הסמ״ע והט״ז דאיירי במפרש דבריו לפני עדים קודם הקניה שלעצמו הוא קונה, אז מה שעשה עשוי, הלא״ה הרי היא של המשלח וכמ״ש להדיא בסעי׳ ד:

"בראובן שאמר לשמעון זבין לי מידי [וכתב הסמ״ע דכוונתו במלת מדי על סחורה ידועה], וזבין ליה סתמא, קנייה ראובן משעת משיכת שמעון אע״פ שחזר שמעון אחר משיכה ואמר לעצמי כיוונתי לקנות אינו נאמן אע״ג דיהיב שמעון דמים שלו, קנייה ראובן ויהיב לשמעון זוזי, אבל אם חזר בו קודם משיכה ואמר שקנה לעצמו וכו׳ קנה לעצמו ע״ש,

וא״כ גם בההיא דס״ב הנותן מעות לחבירו וכו׳ מה שעשה עשוי, אירי במפרש דבריו לפני עדים שקונה לעצמו, וכ״כ הט״ז.

ולכאורה היה נ״ל לומר, דמר״ן ז״ל איירי בלא פירש לפני עדים, ורק איירי בקרקע סתם שאינו מיוחד, דבזה א״צ לפרש דעתו, ויכול אח״כ לו׳ לעצמי קניתי, אלא אף שהדין אמת, מ״מ א״א לפרש כן בדברי מר״ן, דא״כ מה הוסיף מור״ם קנאה סתם במעותיו יכול אח״כ לומר לעצמי קניתי, ודוקא בקרקע סתם וכו׳ ע״ש. ומוכרח לו׳ דמר״ן ז״ל דיבר במפרש דבריו ואיירי בין בקרקע סתם בין במיוחד, ובא מור״ם וחידש דגם בקנאה סתם ולא פי׳ דבריו, פעמים שיכול לו׳ לעצמי קניתי וכגון בקרקע סתם, וכ״כ המרפ״א ז״ל בסי׳ פ״ז סי׳ קפ״ג משם דמש״א ע״ש וכמ״ש הרבנים הפוס׳ ישצ״ו. וכן ראיתי אע״ה להרה״ג מוהרר״ב זצ״ל סי׳ הנז׳ ע״ש בש״ע ובהג״ה, ועי׳ פני מבי״ן סי׳ הנז׳ ס״ד דמ״ש מר״ן אבל אם חזר בו קודם משיכה וכו׳ קנה לעצמו איירי שחזר בו בפני עדים ע״ש, וא״כ בנד״ד לא מיבעיא אם יודה דקנה במעות היתו׳ אלא שקנה לעצמו, דאין בדבריו כלום אפי׳ אם היה חוזר משליחותו בפני עדים וכמ״ש מר״ן ז״ל בס״ג ומור״ם שם לדעת י״א בתרא דקי״ל כוותייהו, אלא אפי׳ לפי דבריו שהניח מעות היתומים וקנה במעותיו, עכ״ז אינו נאמן עד שיפרש דעתו מקודם בפני עדים.

ולכאורה היה מקום לומר, דאע״ג דלא הביא עדים שחזר בפניהם קודם משיכה, מ״מ אין עליו אלא חיוב שבועה להשבע היסת שלא קנה אלא לעצמו אם יהיה טענת ברי, או חרם אם יהיה טענת שמא, או אם יהיה כנד״ד שיש ע״א המכחישו שקנה ליתו׳ ישבע שבועה דאורייתא להכחיש העד ותול״מ, אלא דמסתמיות דברי הפוסקים ר׳ ואחרונים שכתבו אינו נאמן, מוכח דאפי׳ בשבועה אינו נאמן, וגם ממ״ש מר״ן בס״ד "קנייה ראובן ויהיב לשמעון זוזי" מוכח כן, וכן מדוקדק מדברי מור״ם ז׳׳ל שכתב:

"אבל קרקע מיוחד הואיל והוא מנהיג רמאות ודאי מעיקרא קנאה למשלח ולא יוכל לחזור בו" ע״כ.

מוכח שהוא דבר ברור ואין מקום לשבועה, וטעמא דמילתא דאמרי׳ חזקת שליח עושה שליחותו ולא קנה אלא למשלחו, וכ״כ הבאה״ט סקי״א.

וכ״ש בנד׳׳ד דמלבד דלא פירש דעתו קודם הקנין שקנה לעצמו, עוד זאת אדרבא עשה ההיפך שגלה דעתו להדיא שקונה להיתומים כמ״ש עליו כמה עדויות שהביאו הבי״ד בתשובתם, וא״כ ודאי שאינו נאמן אף בשבועה עד שיביא עדים שחזר קודם, ובפרט דהעד שהלך עמו לקנות החצר, הוא מעיד שליתומים היה קונה אותה, ופשיטא שאין מקום לחזרה אחר זה כיון שעד שעה אחרונה אמר שליתומים קונה, ובודאי דאף בשבועה אינו נאמן, וע״ע בסי׳ רצ״ב ס״ז בהג״ה ובבאה״ג שם שמבואר להדיא שכל שמעשי הנפקד היו מוכיחים עליו שלצורך המפקיד מתעסק אינו נאמן שוב לומר שלצורך עצמו הוא עושה אא״כ אמר בפני עדים, ומוכח שם דאפילו בשבועה אינו נאמן ע״ש, וה״ה לנד״ד.

ב. חיוב אפוטרופוס שפשע על "מבטל כיסו" של היתומים

ומלבד דין השליחות, נלענ״ד דנוכל לדמות נד׳׳ד לההיא דס״י רצ״ב ממש דהוי מבטל כיסו של חבירו, דגם כאן הבי״ד אביהם של יתומים אמרו לו לקנות קרקע, והלה עיכב המעות בידו ולא עשה מאומה, שחייב לתת להם כל הרויח של החצר אף אלו קנה אותה אדם אחר ולא קנאה הוא, וכ״ש בנד״ד שקנה אותה, שאפי׳ נאמין אותו או יביא עדים שקנאה לעצמו במעות עצמו, עכ״ז חייב במה שהפסידם מדינא דגרמי, וכ״ש שאין בדבריו ממש וכמש״ל, ועי׳ להרב כתונת יוסף אות מ׳ שורש לב׳ בדין מבטל כיסו של חבירו שהאריך והעלה דהא דקי״ל בירושלמי מבטל כיסו ש״ח פטור, היינו בלא תבעו, או אפי׳ בתבעו ולא הרויח בהם הנפקד כלום וגם לא ברי היזקא, אבל אם תבעו והלה הרויח בהם או אפי׳ לא הרויח והיה ברי היזקא שידוע לכל שהיה מרויח בהם, בזה הוא דכתב מור״ם דחייב עש״ב. ומינה לנד״ד דכולהו איתנהו שהיה כאן תביעה ע״י חביריו וב״ד שנמלך עמהם, וגם נתבע ועומד הוא מה״ד שלא להניח מעות היתו׳ ללכת לאיבוד אלא לקנות בהם קרקע להוליד פירות ברורים, וגם הרויח בהם הנפקד, וגם ברי היזקא למניח מעות ליתו׳ בטלים. וידוע לכל שמנע מהם הרויח הברור, דודאי חייב מדינא דגרמי.

ועי׳ לו עוד בשורש לד׳ בדין מניעת הריוח אות א׳ שהאריך הרבה בזה ולסוף העלה וז״ל:

"נמצא לפי״ז דמניעת הריוח שעלה כבר חשיב היזק וחייב לשלם הגם דלא ברי היזקא דאפשר דלא היה מרויח, ובריוח דלהבא אם ברי היזקא חייב ואי לא לא, ואם תבע פקדונו והנפקד עכבו אצלו חיב לתת לו הריוח שהרויח הגם דלא ברי היזקא, דכיון שתבע פקדונו להרויח בו ולא נתן לו חייב לשלם, זוהי דעת רבי׳ ירוחם ומור״ם והסמ״ע לדעתי, וסיים שכן דעת הרב בני חיי בסי׳ שפ״ו ומהר״ם ריקאנטי וכל הפוס׳ עש״ב".

נמצא לפי״ז דאפי׳ נדע בבירור שלעצמו קנאה ובמעות עצמו קנאה, עכ״ז חייב, כיון דאמרו לו לקנות ליתו׳ ולא קנה.

ג. אפוטרופוס שכתב שטר על שמו אין זה מהווה ראייה שזה שלו

עתה אחזור על שאר טענותיו אף שאינם צריכים וכמ׳׳ש, דמה שטען שכיון שכתב השטר על שמו, זהו גילוי דעת, אין זו ראיה, חדא דהרי העדים מעידים שהוא מודה שנעשה במקרה ובטעות, ושהיה דורש ומבקש להחזירה ע״ש היתו׳, וגם אח״כ שכרה בשם היתו׳, וכן דרך כל האפוטרופסים הנאמנים ונגע יראת ה׳ בלבם, כותבים על שמם ואח״כ מעבירין ליתומים, ועוד ראיה ברורה מדברי מור״ם סי׳ קפ״ג וז״ל:

"קנאה בא׳ מדרכי הקנאה בלא מעות זכה המשלח ואפי׳ מכרה השליח אינו כלום" ע״ש,

וא׳ מדרכי הקנאה הוא השטר, דקי״ל דקרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה, ומוכרח לומר דהשטר נעשה ע״ש השליח, דאל״ה מאי למימרא, ועכ״ז זכה המשלח, וחו״ר מראכש ישצ״ו אישתמיטתייהו ל׳ זה, והוצרכו לידחק מסתמיות דברי מר״ן ומור״ם שלא פירשו דאם היה השטר כתוב על שמו נאמן, ולפי דעתי הרי הוא מבואר בדברי מור״ם שם.

ד. טענה שלא להשביע את עצמו

ומה שטען דמה שהיה אומר שקנה להיתר הוא כדי שלא להשביע את עצמו, יפה כתבו החכמים דאין בדבריו ממש מהרבה טעמים, חדא ממה שלא טען כן בתחילה, רק היה מכחיש שלא אמר מעולם, מוכח הא אילו אמר היה נותן ליתו', וא״כ עכשיו שנתברר שאמר ממילא דבריו אמת ולא קנה אלא ליתו', וה״ז דומה קצת למאי דקי״ל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, ועוד שהודאתו היתה ע״י תביעת הקהל, וע״י תביעה ל״ש טענת שלא להשביע וכמ״ש בסי׳ פ״א, ולא שנא תבעו ע״י עצמו לתבעו ע״י אחר, וכן מוכח להדיא מדברי הש״ע סי׳ פ״א סכ״ד ע״ש ובבאה״ג שם, ועי׳ ג״כ בס׳ משפטים צדיקים ס״י, ובזה אין צורך לכל אותו משא ומתן שעשו חו״ר מראכש יע״א, להמציא דין זה, כי הוא מבואר בדברי מר״ן הנ״ל.

ועוד אחרת ממה שנתלה ביתו׳ שאינם יודעים מאומה, ויסברו שכן הוא באמת, וטענת שלא להשביע שייכא באדם היודע שאינו חיב לו כלל, וכמ״ש הרדב״ז כיוצא בזה בסי׳ קע״ג דאם הודה להקדש אינו יכול לו׳ שלא להשביע ע״ש ובמשה״ר אות א׳ סט״ו פסקא המתחלת שו״ר להתייר הגדול וכו׳ ע״ש. וגם דבר זה ערוך הוא על השולחן הטהור סי׳ פ״א סכ״ז ובבאה״ט שם סק״ן ע״ש.

ועוד דבענין זה שהוא דבר מסויים לא שייך טענת השבעה וכמ״ש הח׳ הפוס׳ מדברי כנה״ג הגה״ט סי׳ ל״ב אות כ״ו משם רשב״ם דל״ש טענת השבעה אלא באומר חייב אני לפ׳, אבל כשאומר על דבר מסויים שהוא של פ׳ ל״ש טענת השבעה וכו׳, וסיים הכנה״ג:

"וצ״ל שהר״ש בא להשמיענו שאף דעת הרא״ש ורי״ו ורבי׳ יונה ורבי׳ בעה״ט כדעת הרמב״ם וכו׳ ולענין הלכה וכו׳ אם אמר חוב שיש לי ביד פ׳, הוא של פ׳ ל״ש טענת השבעה וה״ה בקרקע דאע״פ שהוא תחת רשותו הוי כחוב שי״ל ביד פ׳" וכו׳ עכל״ה

הרי להדיא דבחוב מסויים או קרקע מסויים אע״פ שהוא מוחזק בו והוא תחת רשותו או כתוב ע״ש וכו׳ עכל״ה עש״ב.

העולה מכל האמור, דצדקו חו״ר מראכש בכל דבריהם וחייב האפוטרופוס הנז׳ לשלם ליורשים כל הריוח שהרויח בחצר הנז׳, כי הוא של היתו׳ באין ספק, וצויי״מ וימ״ן.