זכויות יוצרים בהעתקת ספר קדש

הדפיס ספר מתוך ספר שזכויותיו שמורות וכתב שם בספר שהזכויות שמורות, לפי חוקי העמים וחוקי עם ישראל, ורשאי אדם לאסור את שאינו שלו דהוה גזל גמור אם לוקח ומשתמש בספר זה לשום צורך שבעולם, מה הדין האם רשאי למנוע מהאדם להדפיס ספר או אינו רשאי?

הנה נושא זה הוא נושא ארוך מאוד ודנו בזה כל גדולי האחרונים וידוע הוא מה שפרצה מחלוקת גדולה בענין דפוס וילנא ודפוס סלאוויטה, יעויין בספרים שדנו בזה בתקופתם, ואנו נדון בזה בתחילת הדברים ולסיים את הדברים יארכו הדברים מאוד.

יש לדון ראשית העיקר הזכויות דאדם מונע מחבירו מלהשתמש בספר שהדפיס ומכרו לגמרי, האם הוא יכול או לא.

         א) גניבת דברי תורה אם הוא גנב?

איתא בתוספתא ב״ק פרק ז׳:

"ה״ג שבעה גנבין הן, הראשון שבכולן גונב דעת הבריות, והמסרב בחירו לאורחו ואין בלבו לקרותו וכו' ומנין הז' גנבים כתב המנחת ביכורים הוא א' גונב דעת הבריות ב' גונב איסורי הנאה ג' גונב את השטרות שמשלם את הקרן, ד' את הבהמה והכלים והפירות שלשלם כפל ה׳ שור ושה אם מכרם או טבחם משלם ארבעה וחמשה, ו' הגונב את בן חורין ומכרו שנידון עליו בנפשו ז׳ המתגנב מאחר חבירו והולך ושונה את פרקו", ע״כ.

ובחזון יחזקאל הביא דבריו.

ולכאורה יש לתמוה בזה, דלפי המבואר בתוספתא שיש שבעה סוגי גניבה ואם כן להרמב״ם שמסדר את כל הלכות גניבה וכלל בתוך הלכותיו את הגונב נפש את משקלות, ולמרות שהם סוג אחר של גניבה בכ״ז לא כתב את הגנב הראשון שכתוב בתוספתא הראשון שבכולן הוא גונב דעת הבריות, וכן את האחרון שבכולם דהיינו המתגנב אחר חבר והולך ושונה את פרקו, לא הוזכר בכלל ברמב״ם ולמה לא הזכיר את כל הנך בתוך הלכות גניבה, ומהאי טעמא נראה דהשוקל משקלות איננו בכלל גניבת דעת אלא הוא גניבה ממש, ומה שכתב במנחת ביכורים לומר דשוקל משקלות לא נמנה בתוך הז' גנבים לכאורה לא נראה כן, אלא שוקל משקלות הוא סוג של גניבה, וכמו שכתב הרמב״ם לקמן פרק ז׳ ואת הטובח והמוכר נראה שלא נמנה בפני עצמו, משום דהחיוב של טביחה ומכירה הוא חיוב שלש גניבה והשנה בחטא מחייב אותו עוד חיוב של ד׳ וה׳ אבל יסוד הדין הוא חיוב של כפל על הגניבה, אבל השוקל משקלות נמנה בפני עצמו ולא נכלל בתוך דין גניבת דעת, אבל זה גופא צריך עיון למה לא מנה הרמב״ם את גניבת דעת גם בתוך הלכות גניבה.

ב) משום גניבת דעת

ונראה דתליא ביסוד הדין של גניבת דעת מהו, דהנה לשון הרמב״ם פרק ב' מהלכות דעות הלכה ו' אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופתוי ולא תהיה אחת בפה ואחת בלב אלא תוכו כברו והענין שבלב הוא הדבר שבפה ואסור לגנוב דעת הבריות אפילו דעת הגוי כיצד וכו' אפילו מילה אחת של פתוי ושל גניבה הדעת אסורה אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות, עכ״ל, הנה מכל לשונו מבואר דיסוד הדין של גניבת דעת איננו מחסורו של השני, אלא הוא מדין דעות נכונות שצריך לאדם עצמו להיות שפת אמת ורוח נכון ולב טהור, והוא ענין של מידות טובות, אמנם נראה שמרש״י בחולין צ״ד. מבואר דיסוד הדין הוא כעין גניבה, כי כתב שם בד״ה ולא יפתח, לא יפתחנה לאוחר הבא לו מפני שגונב לבו להחזיק לו טובה חנם סבר זה הפסד גדול נפסד ע״י שהרי תשאר חבית זו חסרה ותתקלקל יינה וזה ימסרנה מיד לחנווני שימכרנה לו עכ״ל, הרי שכתב דיסוד הדין של גניבת דעת הוא שמחזיק לו ובה שלא מגיעה לו, וזהו ממש כעין גניבה ולא רק ענין של מידות טובות, ושמא גם רש״י מודה אלא שה״מעשה״ גניבה, הוא בזה שגורם שמחזיק לו טובה בחינם.

ולפי זה נראה דמשום זה לא כתב הרמב״ם להאי גניבה בהלכות גניבה משום דהכא איירי מהלכות גניבה שיסוד האיסור הוא במה שמחסיר לחבירו, ולא במה שעושה הגנב מעשה גניבה, והלכך משקלות וכל הנך הם משום מחסורו של החבר להכי כתבו בהלכות גניבה וכן דינא דגניבת נפשות יסוד דינו הוא במה שמחסיר את חבירו, אבל גניבת דעת הוא מהלכות דעות ומדות והזכירו בהלכות דעות.

ולפי זה האי גניבה ששונה פרקו של חבירו לא הזכירו בהלכות גניבה משום שאין כאן גניבה להחסיר את חבירו אלא הוא רק משום גניבת דעת ונכלל בתוך כל דיני גניבת דעת, אבל לכאורה לא נראה כן, דהרי לפי זה הגניבה היא כלפי אלו שאמר להם את פרקו של חבירו ולא מחמת חבירו דהרי זהו גניבת הדעת של אחרים דאומר פרקו שאינו שלו, אבל מלשון התוספתא ודאי משמע דיסוד האיסור הוא משום שגונב את חבירו ששנה פרק, כמו שכתוב בתוספתא דהיה מתגנב מאחורי חבירו, וכו' משמע דזהו הגניבה ולא מה שגונב דעתן של בריות, וגם ממה שלא כללו את הדין של מתגנב מאחורי חבירו בהדי הגנב הראשון משמע דאינו רק גונב דעת, אלא הוא יותר מזה דהוא חשיב כגונב את חבירו, ונראה בפשטות דהוא גניבה חדשה, דהולך ומתכבד בדבריו של השני ונעשה פרנס על ידי זה, זהו חשיב כגניבת חבירו, וכל זה נתחדש בפסוקים במשלי ו' כמו דיליף שם התוספתא, ואם כן הוה להרמב״ם להביא האי דינא, כיון שהוא איננו מחמת גניבת דעת גרידא, וביותר שלשון התוספתא וישלם על כל מה שבידו, משמע דצריך לשלם על זה, ואם כן זהו ודאי משום הפסדו של השני, אלא שבמרדכי סוף פרק המפקיד על מי שהפקידו אצלו ספר וכתב דמותר להעתיק משום מה שכתוב בילקוט במשלי אל יבוזו לגנב כי יגנוב שאין לבזות מי שגונב דברי תורה ומעתיקן, ולפי מש״פ בש״ך סימן רצ״ב את דברי המרדכי, שכוונתו לומר דמשום זה אפילו אם בעל הספק מקפיד עליו מותר להעתיק ממנו משום מה שכתוב לא יבוזו לגנב, עיין שם בסמ״ע סקמ״ה ובש״ך בסקל״ה, ואם כן מבואר דמהאי קרא ילפינן להיתרא ולא לאיסורא, ואם כן ז' גנבים הם היינו שהוא גנב אבל גנב שמותר בו, ולפי זה יש לומר דלא איירי כלל שאומר דברי תורה בשם עצמו אלא שחבירו יודע פרק ואינו פרק של חבירו ולא דברי תורה של חבירו, רק שהוא קיבל כך מרבו, והוא לא קיבל ואיננו רוצה ללמד את חבירו והוא הולך מאחוריו ושומע הוא גנב, אבל הוא גנב שמותר לנהוג בכך, ולהכי לא מוזכר ברמב״ם האי מילתא משום דהוא מותר, ואכתי ק״ק דהוה ליה להזכירו כדי להתיר האי מילתא.

יסוד גניבה שבכ״מ הוא המעשה גניבה

ובאמת גם איסור גניבה אינו רק חסרונו של השני אלא הוא ה״מעשה גניבה״, וראיה לזה הביא מרן הגר״ח זצוקלה״ה בחי׳ הגר״ח ב״ק הנדמ״ח סי׳ ק״י, דמדפסק הרמב״ם בפרק א׳ הלכה ב׳ דאפילו על חצי שיעור יש איסור גניבה, ואם נימא דהאיסור הוא חסרונו של השני בלבד, ודאי דלא שייך בזה חצי שיעור דהרי חצי פרוטה איננו ממון כלל, ולא הוה כלל חסרון, אלא ודאי דהאיסור איננו חסרונו של השני אלא מעשה הגניבה, ולהכי שייך בו גם חצי שיעור, ולכאורה ראיה ד״המעשה״ הוא יסוד האיסור, הוא מה דאמרינן דחיוב כפל מבואר בתוספתא ב״ק הנ״ל, דהוא משום דעושה גניבה במסתור שכאילו עין של מעלה אינה רואה, וזהו יסוד ה״חיוב כפל״, ולכאורה לפי״ז כפל הוא איננו על החסרון אלא מה שרואה עין של מעלה וכו׳ ומזה מוכח דכל יסוד הדין גניבה הוא מעשה הגניבה ולא רק חסרונו של השני ולכן חמירא ״מעשה הגניבה״, כאשר עושה עין של מעלה כאילו אינה רואה, אבל אם היה חסרונו של השני יסוד האיסור אם יש בתוך מעשהו סיבה לקנוס אבל איננה שייכת להאיסור עצמו.

ועכ״פ עדיין נידון זה של התוספתא צריך מובן למה לא מוזכר להדיא ברמב״ם ובשו״ע, וראיתי שבחסדי דוד פירש את התוספתא בדרך אחר לגמרי, דהמתגנב אחר חבירו שהלך וגנב ממנו בלא ידיעה והולך זה ושונה פרקו אע״פ שנקרא גנב שהרי גנב מרבו בלא ידיעתו שהוא היה רוצה למנוע בר שפיר קעביד וזוכה לעצמו וסופו שיתמנה פרנס כלומר חכם על הצבור ומזכה את הרבים, ולא ילמוד מההוא חבר שלא רצה ללמדו, אלא ישלם שבעתים את כל הון ביתו שהרי אינו מפסיד במה שמלמד דמש״ה נקרא לקח טוב כמדליק נר מנר ואין אורו חזר כלום, עכתו״ד, ועיין שם שכתב דז' גנבים הוא לא כולל את המתגנב אחרי חבירו, דבזה אע״פ שנקרא גנב זוכה בעצמו, עיי״ש בדבריו.

ג) הדפסה ללא רשות

ועכ״פ מבואר דיש לו שם גנב לגונב דברי תורה ומ״מ זוכה הוא ומשמע דמותר, והנה רבו הפוסקים שדנו בנידון של זכויות הדפסה וכדו' אם יש בהם איסור להדפיס בלא רשות, כי אחרי שהדפיס והקנה את הספר לכל הקונה אף שכתב דאינו מרשה להדפיס את הספר מאיזה דין ממון יכול לאסור את הספר הרי אינו ממון שלו וללא דין ממון לכאורה אינו יכול לאסור הדפס הספר, ובפשטות כל יסוד האיסור בזה הוא כעין דין השגת גבול, וכמבואר בשו״ע בסימן קנ״ו סעיף ה' דגר מדינה אחרת שבא לעשות חנות בצד חנותו של זה או מרחץ בצד מרחצו של זה יש להם למונעו עיין שם בכל פרטי הדינים ומקור הדין הא מהסוגיא דב״ב דף כ״א: והאי דינא הוא תקנת חכמים של השגת גבול, ודין זה מר מאוד עיין בסימן רל״ז ויש מי שכתב שהוא חרם ר״ג שלא להסיג גבול בשכירות בתים, ועיין בשו״ת כתב סופר חו״מ סי' כ' מש״כ באיזה דברים גזר רבינו גרשום חרם, אם רק בשכירות, ויתכן שהוא בכל ענין שיש בו פסקת לחיותאי, ובפת״ש סימן רל״ז סק״ד בשם חת״ס סי' ק״ד שיש לחוש לנפשו שיפה כתבו הבד״צ בלשונם לשון איסור והיתר שיחוש לנפשו מחומרת חר״ג ונעשה זאת והנצל עיי״ש ובסו״ד רק ד' יתן בלבו לשוב וירחמהו ויתהפך חרם לרחם עכ״ד, ואם כן יש לדון גם בכאן משום משיג גבול, ודין זה של השגת גבול איתא במכות סו״פ אלו הן הלוקין דהוא מדכתיב לא עשה לרעהו רעה שלא ירד לאומנת חבירו, ובחו״י סימן מ״ב כתב דלכאורה מוכח דהוא רק מידת חסידות כמו כל הנך דברים דמייתי התם, אבל החת״ס בשו״ת סימן קי״ח תמה עליו דמוכח ברש״י ב״מ ע״א להיפך בד״ה יורד עמו לחייו וגם ממקומו נמי מוכרע שאלו הי״א דחשיב בפרק אלו הן הלוקין הם החמורים שבתרי״ג וחילק שם בין אם מסיג גבול של חבירו לגמרי או לא, אבל אם מדחהו שא״א שיקצבו שניהם זהו יורד לאומנת חבירו ממש ועל זה אמרו שהוא מכלל מה שהעמיד דוד כל התורה עליהם ומה איירי רש״י בב״מ הנ״ל, עתו״ד והובאו דבריו בפת״ש סימן קנ״ו סק״ג, או יתכן שיהיה על זה מה דאיתא דרשאין בעלי אומניו להסיע על קיצתן, כמבואר בסוגיא דב״ב דף ט. והאחרונים האריכו בענין זה, וטפי מסתבר דהוא מדין הסגת גבול, דהרי לא עשו תנאי כל העוסקין בזה כדי שיהיה בזה דין שרשאין להסיע על קיצתן ויסוד הדין של רשאין להסיע על קיצתן מבואר בשו״ת מהר״ם אלשיך דהוא מהלכות בית דין דהציבור יש להם דין בית דין ויש להאריך בזה ואכ״מ, עכ״פ מהלכות זכות ממון לכאורה לא שייך שיהיה בזה לתא דאיסורא, אמנם מה דשייך לומר אם נימא דמבואר כאן בתוספתא דיש גזילה על דברי תורה, וחשיב גנב על דברי תורה לכאורה אולי מבואר דאסור למיעבד הכי, (וזה כמובן שלא כמו שכתב בחס"ד הנ"ל) אם כי אין בזה איסור תורה יש לומר דמ״מ איסור מדברי קבלה על ידי דין של לא תבוז לגנב וגו׳ דהיינו דיש שם גנב למי שגונב דברי תורה, אבל בפשטות הגניבה איננה על שיש לו זכות כעין זכות ממון אלא דהכבוד שמתכבד מכח הדברי תורה הללו הוא דיליה, וכמבואר בתוספתא שם דהולך ונעשה פרנס על הציבור, דהיינו דזהו יסוד הגניבה, אבל לא כתוב שאם אומר דברים משמו ולא מתכבד בזה לעצמו כלל אם יש בהו גניבה ובפשטות בזה אין גניבה, ומלבד זאת הרי הדין לדעת הש״ך סימן רצ״ב נאמר להיתרא וכמו שהבאנו ולומר דאפשר אף להשתמש בספר שלו אף שיש בו חשש קלקול משום אל תבוז, וכמובן הדבר צריך עיון וכי התירו כאן איסורים דהרי יש איסור להשתמש בספר ללא רשות ואמאי שרי, וצ״ע, אבל אף אם נימא דהוא היתר מדברי קבלה להשתמש בספרים לצורך למוד תורה, אם כן הוא היתרא בשביל להשתמש בספרים, משום דהתם יש בו גזל ממש אי לא מרשה להשתמש אמנם לשון התוספתא הרי מורה שמתגנב אחרי חבירו ללמוד ממנו, ומשמע דהוא אזיל על ללמוד מחבירו ועל זה נאמר דאל תבוז לגנב, דללמוד תורה מחבירו הוא איסור ועל הא נאמר אל תבוז לגנב, ושם איננו איסור של גניבה ממש בכלל, ומהיכא נפק״ל שיהיה מותר להשתמש בספר שנתן לו המפקיד דבזה הוא איסור ממש של גניבה, וזה תימה רבתא על הש״ך ודברי המרדכי אמורים לא מכח התוספתא אלא מדברי הילקוט משלי, ושמא כוונת הש״ך לומר דכזאת כתוב בתוספתא על דבר זה אבל מ״מ שם כתב על השומע ממנו בע״פ, אבל נראה פשוט שכל האיסור הוא משום שמתכבד בזה בדברי תורה שאינם שלו, ועל זה הוא נקרא גנב, אבל להחשב כגנב כאשר הוא אומר בשמו לזה אין שום מקור וממילא הדרינן לדידן דאין בו שום איסור גניבה ממש אלא רק מה שמתכבד בדבר שאינם שלו, ונמצא דאם משתמש בהם לעצמו אין בו איסור בכלל, ועוד דהיה מקום לומר דכל מה שנתחדש בו שם גניבה הוא על דברי תורה דתורה דיליה הוא אבל בשאר דברים לא מצינו אם כן מי שכתב איזה דברים או סיפורים וכדו׳ פרי דמיונו אף שהציאם ועמל עליהם מלבד האיסור של הסגת גבול כי מפסיד לו בזה אין איסור על הקריאה עצמה ואין יכול לומר לחבירו שלא מרשה לקרא את סיפוריו וחלומותיו, כיון שאין לו שום בעלות ממונית ומלבד זאת אין שום איסור ועל כן כל מיני קלטות או תוכנות וכדו' אם לא ששייר לעצמו זכות בזה ואינו מרשה להעתיק מזה אין בזה שום איסור, אם לא כשעוסק בזה וגובה ממון בשביל זה דהרי איננו עושה איסור, אבל כשיקח מספר ומתכבד בזה בזה יתכן שנקרא גנב ממש דהרי כמבואר בתוספתא הוא חשיב גנב, אבל כמו שכתבנו דוקא במתכבד בזה והאיסור בזה הוא גם מהאי קרא גופא אבל איננו לומר דחשיב גניבה ממש אלא מדברי קבלה ילפינן דיש לזה שם גנב, והלכך הלוקח מה שחיבר אחר ואיננו מסכים שישתמשו בזה להתכבד בזה בזה יתכן דיש מקום לאסור ולהחשיבו גניבה מדברי קבלה, אבל כמו שכתבנו הרי לא מצינו בזה לא בשו״ע ולא ברמב״ם ומשמע דלא פסקינן הכי וצ״ע למה אבל כך לכאורה מוכח, ושמא כמו שנתבאר משום דכאשר לא אומר את שם המחבר הרי זה גניבת דעת, אם כי יש בו חומרא של איסור משום שגונב את כבודו שמגיע לשני אבל מכיון דיש בו כבר גניבת דעת הוא אסור בלא״ה ואכתי צ״ב.

אמנם ראיתי שמביאים חבל גדול של פוסקים במשיב דבר חלק א' סימן כ״ד דכיון שמחדש חשיב שלו, בתשובות מהר״ם שיק דאינו גזלן, ורק גינבת דעת וזה כמו שנתבאר, ובספר בני יששכר בספרו דרך פקודיך דהמקבל דברי תורה מחבירו ואומרה בשם עצמו הוא גניבת נפש עיי״ש בלא תעשה של לא תגנוב נפש, וכל זה הוא רק כאשר איננו אומר בשם המחבר אבל כשאומר בשם המחבר אין שום לתא איסורא, באגרות משה ח״ד סימן מ' אות י״ט כתב דאין רשות, ועיין שם בדברו שלא כתב דיש בזה איסור של גזל ממש אלא הוא איירי כגון שהרב לא רוצה שיפרסמו את מה שדיבר ובזה יכול לאסור על האחרים וטעמו דשמא יראה ויתבייש או משום דהטריחהו רק באופן שרוצה ואם לא יעשו כרצונו הרי נמצא שהם גזלו שהטריחו אותו שלא כדין, ומשו״ת בית יצחק הביאו סימן ח״ב י״ד ע״ה, דאם אומר שאינו מסכים שיאמר דברים בשמו ואיסור לומר לאחרים דהתורה והחידוש דיליה הוא ויכול לומר לך רציתי להגיד אבל בלא אמר שלא יאמר מותר ללמד לאחרים ואדרבה עושה מצוה בזה, וכל האיסורים שבזה נראה דהוא משום האומר דבר בשם אומרו ומאותו לתא, או משום כבוד תורתו, אבל אינו שייכות ממון והביא כל זה בספר חדש שיצא לאור על ענינים אלו ספר ״עמק המשפט״, וראיתי שהאריך אבל לא מצאתי שם שביאר איזה סברא לומר דיש בזה בעלות הרי אין ממון רק מצטט לשונות של ממון בכמה מקומות שהמסכימים כתבו כן וכוונתם פשוט שנתנו לזה תוקף של גזל וכמו גזל אבל ודאי דלא מיסוד האיסור גזל אלא משום הסגת גבול ולזה חשיב כמו גזל, וכמו שהביא מפורשות מכמה מקומות, ולא עברתי על כל ספרו, אבל במחכ״ת, רק סיכם בתחילה דצריך להחמיר בדבר שהוא בעצמו ציין שרוב גדולי הדורות ממש לא הסכימו לומר דשייך בזה לתא דממון, ואם כותב בפתיחה שמי שמחמיר ביו״ד ואו״ח צריך להחמיר גם בזה, היה לו להאריך להסביר סברא כי הרי מסברא פשוטה אין שום מקום להחמיר בזה אם לא כמו שכתבתי דיש מקום לומר דהתחדש במקרא בדברי קבלה איסור במשלי ו' חדש של גונב דברי חכמה שחידש, ויש לקצר במובאות ובצידודים בדבריהם ולהאריך ביסוד הסברות, ושמא בתוך הדברים ישנם סברות.

וראיתי שכתב בשם מרן הגרי״ש אלישיב דהוא חשיב כמו גזל ממש, וכן הביא הרב אפרתי שליט״א שם בהסכמתו שם בשמו של הרב אלישיב דאסור להעתיק מקלטת אפילו לצורך פרטי ולפי מש״כ לא מצאתי בזה מקום להחמיר, וכן הביא בשם הגר״ש וואזנר שליט״א אבל לא הבנתי דבריהם ומה שייך בזה איסור גזל, וצ״ע.

ומשום מסייע בידי עוברי עבירה לכאורה יש לאסור כל הנך, אלא דהרי מבואר בכל הפוסקים וברמב״ם פרק ו׳ מהלכות גניבה והארכנו בענין זה ב״באר חיים״ לקמן שם, והוא בגמרא להדיא דף קי״ט: דמותר לקנות דבר גנוב אחר שנעשה שינוי, ונפסק בשו״ע סי' שנ״ח סעיף י״א, וקשה הרי יש בזה משום מסייע וצריך לומר דמכיון דהוא צריך לעשות מעשה שינוי ולא מהני רק מה שלוקח לא שייך בזה מסייע בידי עוברי עבירה, ולפי זה לא שייך מסייע אם צריך לעבוד כל הזמן ולא לגנוב ולמכור בקלות אם כן היה מקום להתיר בזה אם עושה זאת אף שלוקח מקלטות דשיירו בהם זכות העתקה, אבל לכאורה הדבר תלוי בכל דבר ונידונו אם הגניבה בקלות והעתקה מכח זה היא איננה צריכה מעשה מיוחד לכאורה שייך בו איסור של מסייע, והדברים צריכים עיון.

ד) יש לדון אם נשתמש בדיעבד והדפיס ספרים מספר שהיה זכויותיו שמורות לאחר.

א. האם יצטרך לשלם לו או שיוכל למנוע ממנו להפיץ את הספר?

ב. אם בדיעבד הפיץ את הספר האם יוכל לתבוע חלק מהרווחים משום שנשתמש בדבר שאינו שלו?

לפי משנ״ת דאין אדם יכול למנוע מחבירו מלהשתמש בספר שלו, כי אין כאן שום ממון שהוא שייך לו, וכל הדין הוא רק מצד מה שאפשר שנקרא גנב מדברי קבלה, אבל ודאי דאינו רכוש שיוכל בעקבות זה לומר דהוא נהנה ממנו, וממילא לכאורה אין כאן רק השגת גבול בעלמא, ופשוט דבהשגת גבול אם מכר כבר אינו יכול לדרוש תשלום כל שהו, וכל הדין המבואר בסימן קנ״ו ובסוגיא דב״ב כ״א: הוא הכל משום פסקית לחיותאי, והוה היזק בעלמא אבל בדיעבד ודאי פטור, דהרי לכל היותר הוא חשיב כמבטל כיסו של חבירו שמבואר בירושלמי דפטור, כמוש״כ הראשונים ב״ק דף כ״א כמובא שם בנימו״י עיי״ש, ואף לשיטת הרי״ף שחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר שלא נהנה דחייב, היינו רק משום שהוא נכנס לחצר חבירו ומשתמש בה וחשיב כמו שמחסר, וחשיב כלקח ממון שאינו שלו, כמו ש״כ הסמ״ע סימן שס״ג סקי״ז דכיון דזה דר בו ואכל את כספו, ואע״ג דלא נהנה מ״מ אכלו משא״כ בגזל מחבירו ולא דר בו דלא אכלה, דהיינו כגון שמנע מחבירו מלהכנס לרשותו ודאי דלא יהיה בזה שום חיוב, ועיי״ש בקצוה״ח סק״ג בשיטת הרמ״ה, אבל עכ״פ כל זה איננו נוגע לדין של חנות שמקים ליד חנות דפשיטא דאין שום לתא דחיובא.

האמנם שברמ״א סימן קנ״ו סעיף ה':

"ישראל שעושה מלאכה אצל עכו״ם ורגיל בכך אסור לישראל אחר ליכנס שם ולהוזיל המלאכה ואם רוצה לעשותו גוערין בו, מיהו אם עבר ועשה אין מוציאין מידו".

ובביאור הגר״א שם כמוש״כ נכסי עכו״ם כהפקר ועיי״ש ברשב״ם שמקרי רשע ובקידושין פרק האומר תנא מה שעשה עשוי אלא שנקרא רמאי, עכתו״ד הגר״א, ועיין שם בקידושין דף נ״ט. והיינו דין המהפך בחררה, ולכאורה אמאי כתב דהוא משום דנכסי עכו״ם כהפקר, הרי גם בלא״ה אפילו אם יהיו נכסי ישראל כיון שלא זכה בהן חשיב רק כמהפך בחררה, ואין מוציאין מידו, ובאמת סיום דברי הגר״א הכי הוא דחשיב רק כמהפך בחררה, ושמא משום דבתשובת הרשב״א מבואר ח״ג פ״ג ח״ו רנ״ט מובא בב״י סימן קנ״ו דחייט שרגיל אצל עירוני דדמי קצת למצודת דג, ועוד דדמיא למה שמבואר ביש נוחלין דף קכ״ג, דהוה כמכירי כהונה, ואם כן חזינן דהרשב״א מדמה לה למכירה כהונה וכיון שהוא מכירי כהונה הוה ליה כמו שהוא שלו, אבל בלא״ה פשיטא דלא שייך שיוציאו ממנו, ועדיין צ״ב בזה דמה מהני מה שנכסי עכו״ם הפקר, ויש להאריך בזה ואכ״מ.

ועיין בפת״ש סימן קנ״ו סק״ז מש״כ בשם תשובת חות יאיר סימן מ״ב, מה שהאריך לתמוה על המהרש״ל בתשובה שדעת הדיינין דדין מערופיא (והיינו עכו"ם שרגילין אצלו) להוציא אף בדיינים, והאריך שם דזה אינו רק ר״ל שאם בא לקולא על חבירו שלקח אוסרין אותו על חבירו בעונש ובקנס ובתוקף גזיר בית דין וציין שם לתשובות החת״ס חו״מ סימן ס״א שכ' שם בקצרה דמ״ש בתשובת החו״י סי' מ״ב ראיתיו נכונין ודבריו ישרים, ולכאורה לפי דברי המהרש״ל היה מקום לומר שיצטרכו הבית דין לגזור ולקנוס ובתוקף גזירת בית דין צריך להענישו את מי שהשיג גבול, אבל לא מעיקר הדין, והכל תליא לפי הענין ולפי השעה.

וכמו כן כל זה הוא דוקא וכן הדין פשוט שבכל הנך חרמות שאסרו להדפיס ספר דומה שהדפיס ש״ס ובא אחר והדפיס כמותו, אינו יכול לתבוע לשלם לו תמורת מה שהדפיס בדיעבד, דהרי עכשיו הוא בא למיצרו, אבל יכול למנוע ממנו מלמכור את הספרים שהדפיס מכיון שהוא היה קודם, אבל עכ״פ לענין בדיעבד נראה פשוט דדמיא ממש לענין זה של יורד לתוך אומנותו של חבירו, ונפ״מ תהיה בכל זה, דאם מה שרוצה למנוע מחבירו הוא לא משום אומנותו של חבירו ולא משום טענת פסקת לחיותאי, אלא שרוצה למנוע ממנו משום כבודו כי רוצה הוא לבד לשלוט או שרוצה להרויח משום שמחשיב זאת ממונו הפרטי נראה לכאורה כיון שאינו כן, אלא שהוא רק משום השגת גבול אבל הוא עצמו איננו צריך למכור את ספריו ולא מתעסק בזה אינו יכול למנוע מחבירו בכלל, ואדרבה יתכן שיהיה הוא חשיב כיורד לתוך אומנותו של חבירו בזה שעושה עליו קשיים למכור או שמפרסם אודותיו ומעמידו בדין וכיו״ב שיכול להיות מכח זה נזק צריך לשקול היטב יתכן שיצא הוא מופסד לא רק שלא יוכל להוציא אלא בדיני שמים יתחשב כמזיק לחבירו כי גורם להפסיד את כל מה שהפסיד אם כי שחבירו שהדפיס עשה שלא כהוגן, אבל יש לשקול בזה, דכדי למנוע מעוברי עבירה הרי איהו דאפסיד אנפשיה.

ומה דין הספק אם מצא פוסקים המתירים לו, האם יוכל לומר בזה קים לי כהפסוקים הללו, הלוא כך הוא הדין גם באיבעיא דגמרא כדאיתא בב״ב כ״א: ופסקינן להלכה בספק דגמרא דקולא לנתבע ואינו יכול למנוע ממנו מלהושיב חנות במקום שיש ספק אם יש בזה השגת גבול, ועיין בסמ״ע סימן קנ״ו בשם הב״י, דנסתפק בדין של למכור דבר שהיא יותר רעה דהוה ליה כשני מינים אם יכולים למכור ולא הוה השגת גבול, ונשאר בצ״ע, עיי״ש ס״ק כ״ג, ובפת״ש דבתשובת נ״ש כ׳ דפשוט שאין יכולין למחות דלא עדיף מאילו היה איבעיא בגמרא ועלהת בתיקו דקיי״ל דכל תיקו דממונא לקולא, עיי״ש עוד, ואם כן גם בנידון זה אם יהיה ספק לא יוכלו להוציא ממנו ולמנוע ממנו מלמכור את מה שיש לו אם יאמר קים לי.

ומעתה לענין אם יכול למנוע ממנו מלהפיץ את הספר אם הוא פסיקת לחיותאי, ודאי שיכול למנוע ממנו, ורק שיכולים לבקש מהבעלי זכויות שיסכימו תמורת תשלום וכן אם ישומו הבית דין את ההפסד לכאורה יכולים לבקש תמורה מהמדפיסים, ואם בדיעבד הפיצו כבר ודאי שאין יכול לתבוע שום דבר.

ויש לעיין עוד, אם יכול לטעון השגת גבול לא מצד פסקת לחיותאי, אלא שמעונין שרק הוא יזכה בהרבצת התורה והפצתה, וכיון שהוא זכה תחילה בדין היה שלא ימנעו ממנו מלהמשיך ולהפיץ תורה, ונראה דהדבר הזה תליא במש״כ בתה״ד סימן קכ״ח אם רב יכול למנוע מחבירו הרב מלבוא לעירו ובזה ימעט את הוראתו ודיניו, או לא, וכתב דקיבל מרבותיו מפי הח״ר יונה במוה״ר שלום הישי קרובי שאמר בשם אביו:

אני ואבותי ישבנו בישיבה לדון להורות בנוישאשטט ואם היבא אחר אצלי להיות מנהיג כמוני לא הייתי מעכב ע״י והיה תמיה מאין הרגלים שטוענים המנהיגים בהשגת גבול בכה״ג וכשספרתי הדברים הללו למוה״ר אנשיל מרפורק אמר לי הזקן מה״ר מאיר סגל אמר כה״ג מי נתן או הוריש לי הגבול שלא ישיגנו אחר", עכ״ל הגדולים ז״ל.

ועיין שם בתה״ד שכתב דכל מה שאסרו חכמים שלא ירד איש אומנות בידו להשיג גבולו ולהרחיק היזיקו היינו דוקא בכל מידי דאית ביה פיקוח פרנסות ומיעוט רוחין וחוסר מחייתו אבל כה״ג דחד עביד שררותא דמתא ואידך קאתי למיעבד נמי שררותא דמתא כוותיה ואין בזה חסרון כיס מאן לימא לן דאסור בכה״ג דכל חד וחד בעי למזכי בשכר פרנסי ישראל שהוא שכר שאין לו שיעור ולא דמי למי שהחזיק במצוה כמה שנים דמשמע מלשון מהר״ם במרדכי בפרק חז״ה דאית ליה בה חזקה שלא יוכל אחר לדחותו בכלום ממנה דשאני התם דרגילין לקנות חזקה כה״ג מן הצבור וליהנות צדקות והקדישות על ככה להניח להם וליורשיהם לחזקה אבל כתר תורה ושררתה הרי היא מונחת ומופקרת לכל מי שרוצה לזכות בה ואי משום דיש פיקוח פרנסה בדבר מחמת הפרס שתפול לכיס המנהיגם מגיטין וחלצה ועיין שם שאנו בושים שיקבלו פרס ואילו נחזיק אותו כולי האי להושיבו פרנסה ומחיה לבתלי ישיג אחר בהם עכ״ד, ועיין שם גם בסימן קכ״ו, וצויינו דבריו בב״י סוס״י קנ״ו, וכיון שכן הדין ברבנות, לא יכולים לטעון השגת גבול ברבנות, הוא הדין דאין יכולים לטעון השגת גבול בספרים להרביץ תורה אלא כל אחד יעשה ספרים הרבה על מנת להרבות תורה בישראל, וכמו שכתב התה״ד דשכר הפרנסים והמנהיגים הוא רב והיינו דזיכוי הרבים שכרו רב מאוד ואף אחד לא יוכל למנוע מחבירו לזכות את הרבים על ידי שאומר שהוא משיג גבולו, רק במקום שמאבד פרנסה, ולכן בכל מיני גמחים למיניהם או ישיבות לכאורה לא יכולים למנוע מאחרים לעשות ישיבה או בית דין וכדומה ולומר דהוא הרב במקום ולא ישיג את גבולו, אמנם בכנה״ג הביא משמיה דהרש״ך ח״ג סימן מ״ז דהינו דוקא שיש לכל אחד מהם מקום קבוע לנהוג שררותו אבל אם תלמיד חכם אחר יושב ומרביץ תורה בקהל א' לא יעלה על לב מעולם שיוכל חכם אחד להסיג גבולו כי אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר א' וכן כתב מהר״ש הלוי בתשובה חלק יו״ד סימן ח' וציין להראנ״ח חלק שני סימן ע'.