ביה״ד
לעניני ממונות
שע״י הרבנות הראשית לירושלים פד"ר ירושלים כרך ג' עמ' נא-נב
בהרכב הדינים: הרב ברוך יצחק
לוין(זצ״ל), אב״ד; הרב אליהו קצנלבוגן שליט״א; הרב חיים הרצברג שליט׳׳א.
חנוני שתבע מחבירו שחייב לו
בעד סחורה שלקח ממנו בחנותו כמה פעמים בהקפה כפי הרשום בפנקסו, והלה טוען שכדומה
לו שהוסיף בפנקסו כמה דברים שלא לקח, ומקצת החוב מודה שחייב.
פסק בשו״ת שואל ומשיב ח״ב סי׳ ק״צ שבא עובדא
זאת לפניו בצירוף בית דינו, ודעתו נוטה דל״ה מתוך שאינו יכול לישבע ישלם כיון
דלקיחת הסחורה היו בזמנים מחולפים, א״כ כל אחת הוי הלואה בפני עצמה ולא שייך בזה
מודה במקצת, דעל אותו הפעם שאומר איני יודע הו״ל א״י אם נתחייבתי ופטור, ומה בזה
שהודה שהלוה בפעם אחרת, הא על זה לא נחלקו. וסיים בצ״ע.
והנה הדבר מבואר להיפוך בבעה״ת והובא בטוש״ע סי׳ פ״ח סעיף ל״א באין חולק דאם תבעו מנה הלוהו בניסן ומנה בתשרי והודה בהלואה אחת
דהוי מודה במקצת אף שלא הלוה בפעם אחת, וכן מוכח מהר״ן ס״פ שבועת הדיינים הובא
בסמ״ע סי׳ פ״ז ס״ק ב׳ ובש״ך ס״ק י״ג דאם תבעו נ׳ דחבלה ונ׳ שהלוהו ונשבע הנחבל על
נ׳ של חבלה הוי מודה במקצת ומחויב הנתבע להשבע על נ׳ של הלואה, הרי דכאן הוא ג״כ
שתי תביעות ושני ענינים נפרדים ומן הסתם לא באותה השעה שחבל בו הלוה הנ׳ ומ״מ הוי
מב״מ, א״כ ממילא בנידון הנ״ל הוי חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהוי משאיל״מ.
והדברים מוסברים הא דמצטרפים המעשים, הוא משום
דאין נוגע לנו כלל הסיבה שבגללה חייב לו, שיהיה מה שיהיה אם מחמת הלואה או מחמת
קבלה, אלא דחייב לו כך וכך והחיוב הוא אחד, וכן הסברנו במק״א בעדי צירוף בדיני
ממונות אפילו במעשים מיוחדים הצירוף הוא דחייב ממון ולא על מעשה ההלואה, דמאי נ״מ
מחמת איזו סיבה חייב לו אם מחמת הלואה או מחמת סיבה אחרת, אלא דע״י ההלואה אנו
יודעים שחייב לו, אבל אין הערות על המעשה אלא על התוצאות וכיון דעל החיוב יש לנו
שני עדים חייב עפ״י שני עדים.
לכן הא דפסק בשו״ע חו״מ סי׳ ל׳ (סעיף ג) דעדים המחייבים
מנה ע״י צירוף אינם מחייבים שבועת התורה על השאר, וקשה מאד במה גרע עדות של צירוף
מעדות דעלמא, ועפ״י המבואר דלא קבלנו עדות על מעשה ההלואה אלא על החיוב, אין לנו
בירור כלל דתביעתו מיוסדת, כי תביעתו מעשה ההלואה, ובלי בירור שהיתה הלואה במקצת
אין חיוב שבועה על השאר.
(והנה בעצם הדין של מודה במקצת שחייב שבועת
התורה ואילו בכופר הכל שפטור משבועת התורה, הקשו בתוס׳ ב״מ ד׳ א׳ ד״ה כיצד השוה
שבהן שע״י טענה וכפירה וכו׳ וא״ת כופר הכל יוכיח שע״י טענה וכפירה פטור, וי״ל
דבהצד השוה שבהן יש טענה חשובה, כשמודה במקצת או עד מכחישו נראה דמשקר ולכך יש
שבועה עכ״ל, ואנכי עומד ומשתומם, ראובן המשכיר תובע משמעון השוכר, התחייבת להחזיר
את הדירה במצב שהיתה בשעת השכירות והנה יצאת מהדירה והכל שבור ואני תקנתי את הכל
והוצאתי ע״ז כמה אלפי דולר, והשוכר אומר אני יודע שרק שמשה אחת היתה שבורה בגללי,
וכי נימא שזה נראה שהשוכר משקר, אדרבא המשכיר מגבב תביעות בלי יסוד ובלי הוכחות).