דרישה שבית הדין ינדה נתבע שמסרב להופיע בפניו

טענת התובע:

בפנינו תביעת ממון שהתובע הגיש כנגד הנתבע, אך הנתבע סרב להתייצב לדיון.

בתגובה לסירובו של הנתבע, התובע בקש שינתן כתב סירוב כמשמעותו ביו"ד סי' של"ד, דהיינו לנדות את הנתבע, כסרבן שאינו ציית דינא.

בירור דברים:

בתגובה לבקשה זו, בית הדין הבהיר לתובע שאנו נוהגים לציין בפסק הדין שהנתבע סרב להופיע לדין תורה והתובע רשאי להגיש תביעתו בערכאות, אך אין נוקטים בצעד של חרם ונידוי.

מאחר שהתובע בקש לקבל החלטה מנומקת, יובהר כדלהלן.

ראשית, נציין לדעת הרשב"א שבית הדין אינו מחוייב לנדות את המסרב, והובאה דעתו בספרו של תלמידו רבי חיים ב"ר שמואל בספר צרור הכסף (דרך א' שער א' אות א') שכתב וז"ל - "ואם לא רצו הדיינים לנדות למורד לבוא לדין, הרשות בידם", ושלא כדעת מהר"ם מינץ סי' פג, שנקט שזו חובה המוטלת על בית הדין.

בימינו קיימים כמה טעמים שלא לנקוט בצעדי כפיה באמצעות חרם. ראשית, צעד זה של הטלת חרם אינו מצוי כלל והציבור יראה זאת כמילתא דתמיהה, והרבים יכשלו ולא יקיימו את החרם כמתחייב בהלכה הנוהגת ביחס למוחרם, ועלול להיגרם זילותא דבי דינא בהעדר ציות לפסק הדין.

מלבד זאת, חרם הוא דבר חמור, יעויין בשו"ת משיב דבר ח"ב סי' סו שכתב שבעת מלחמה אם עוברים על החרם יש קיטרוג על עם ישראל, וכמעשה עכן במלחמת העי, על כן בזמנינו אין להכנס לכך.

אין היתר שלא להופיע לדיון בדין תורה, ויש איסור בדבר, ובשל כך נקבע בשו"ע חו"מ סי' יא ויו"ד סי' שלד דין נידוי בנסיבות אלו. אך כיום בית הדין אינו נוהג לפסוק, בפסק דין מעשי, מה הן ההשלכות המעשיות מהסירוב להגיע לדיון בדין תורה, וכל רב בקהילתו רשאי לנהוג בדרך היעילה והנכונה בעיניו, על מנת להביא את הצדדים לדון בדין תורה, לחץ חברתי בליווי הסברה מתאימה.

בשולי הדברים, יש לציין כי נושא זה של אמצעי הכפייה שינקטו על מנת להביא את הנתבע לדין תורה, הוא נושא שהתובע כבר אינו צד בו, לאחר שכבר קבל רשות לתבוע את תביעתו בערכאות ובמידה שהוא צודק בטענתו יוכל להוציא את שלו, ואין להניח שדוקא בבית הדין יוכל להוציא את שלו ולא בערכאות. אלא שהוטל על בית הדין להעמיד את הדת על תילה, כשהדבר ניתן, יעויין היטב בשו"ת הרשב"א ח"ה סי' קנג, על כן יש מקום לשיקול דעת בית הדין כאמור לעיל.