חזרה מהסכם שנעשה בבי"ד

חזרה מהסכם שנעשה בבית דין, ומעמדו של "יפוי כח בלתי חוזר"

פרטי המקרה

הצדדים הם זוג נשוי, שהופיעו בביה"ד ובקשו להתגרש. בידם הסכם גירושין שבו נקבע שהבעל מעביר לאשה את חלקו בבית וביחידת המשק הרשומים על שם שניהם. בני הזוג בקשו מבית הדין לדחות את סידור הגט לפרק זמן מסויים, אך בהתאם לבקשתם ניתן צו פירוד זמני, והוסכם לממש בפועל את הסעיפים בהסכם הגירושין שבהם נקבע שהבית והמשק יעברו להרשם על שם האשה בלבד. הצדדים בקשו שינתן תוקף מחייב לסעיפים אלו, על מנת להבטיח לאשה ולילדים מדור ופרנסה.

בהסכם החתום שהצדדים החזיקו בידם, נכללו סעיפים שבעת הדיון כבר לא היו מוסכמים על הצדדים, וההסכם במתכונתו הראשונה נקרע ולא נעשה בו שימוש. אך בני הזוג בקשו מבית הדין לאשר את אותן הסכמות המקובלות על שני הצדדים, דהיינו העברת הבית והמשק לאשה, ובקשו שינתן תוקף של פסק דין להסכמה זו.

באותו מעמד לא נעשה קנין על האמור, ולא נערך הסכם חדש הכולל את ההסכמות המעודכנות. אלא בהתאם להסכמתם ולבקשתם, ההסכמות שנאמרו בעל פה, אושרו ע"י ביה"ד, וקבלו תוקף של פסק דין.

לאחר מכן, ובהתאם למוסכם, הבעל חתם על מסמך "יפוי כח בלתי חוזר", שבו הסמיך את ב"כ האשה להעברת הרכוש על שם האשה.

לאחר מספר חודשים, התקיים דיון נוסף בבית הדין והתברר שהצדדים חלוקים ביניהם בשאלת הגירושין, האשה תבעה להתגרש כפי שסוכם בזמנו, ואילו הבעל תבע שלום בית והודיע שהוא חוזר בו מהסכמתו להעברת הדירה והמשק ע"ש האשה. בקשתו היא, שביה"ד יכריז על ביטול ההסכם שנעשה בזמנו וישאר על כנו המצב הנוכחי שבו עדיין הבית והמשק רשום ע"ש שניהם. לטענתו, ההסכמות הושגו במגמה להבריח נושים, ולא העלה על דעתו שהדבר ישמש את האשה שתהא ידה על העליונה בחלוקת רכוש במסגרת הגירושין, כשהדברים נעשו בעת שעדיין שניהם הסכימו שאין מקום להשלים את הליך הגירושין.

כמו כן הבעל טען שקבל יעוץ משפטי מוטעה כשיעצו לו להעביר את הבית והמשק ע"ש האשה עקב החובות, מכיון שעפ"י חוק הגנת הדייר לא היה ניתן להוציאו מביתו, וכל ההליך של מכירת המשק והבית במושב לצורך כיסוי החוב היה מעיקרו בלתי ריאלי, ואילו היה מקבל יעוץ מתאים לא היה עושה כן.

לעומתו, האשה מבקשת לאשר ולהשלים את ההליך של העברת הבית והמשק על שמה.

בסופו של דבר בני הזוג התגרשו ללא עיכובים נוספים, וללא הסכם נוסף, אך הבעל בקש להורות על ביטול ההסכם שאושר בזמנו, וטען לשלול את תוקף ההליך שנעשה בזמנו.

עלינו לברר כמה נושאים -

א. האם יש תוקף להסכמה הנ"ל בבית הדין להעברת הרכוש על שם האשה, או שבהעדר הסכם כתוב וחתום או קניין בר תוקף חילופי, כל עוד הרכוש טרם נרשם על שם האשה, הבעל רשאי לחזור בו.

ב. יש לברר מה מעמדו של "יפוי כח בלתי חוזר". האם החותם על מסמך כזה יכול לחזור בו מחתימתו. דהיינו, אם לא היה תוקף להסכמה בבית הדין במתכונת המתוארת, כנטען. מה המעמד שיש למסמך "יפוי כח בלתי חוזר" שנחתם על ידי הבעל ונמסר לב"כ האשה.

ג. כיצד להתייחס לטענה שההתחייבות לאשה בטלה מכיון שנעשתה רק על מנת להבריח את הנושים.

א. מעמד ההסכם בעל פה שנערך בפני בית הדין

נראה שהסכמה שהוצגה לבית הדין בזמנו וכפי המתואר לעיל, היא בתוקף גם ללא קנין נוסף.

אמנם בדרך כלל, וללא יוצא מן הכלל, בית הדין נוהג לאשר הסכם גירושין או כל הסכם אחר, לאחר שההסכם נערך בכתב ונחתם כמקובל, ולהסכם כזה תוקף כקניין סיטומתא, ולחילופין נעשה קנין סודר עם הצדדים, או שקונים בקנין אודיתא.

למרות זאת גם במקרה חריג כאמור לעיל, ובהעדר הנ"ל, ההסכם בתוקף גם בהעדר הקניינים האלו. אלא די בכך ששני הצדדים הסכימו בפני ביה"ד להעברת הרכוש המוסכמת, ובקשו מבית הדין שינתן תוקף מחייב להסכמתם לאלתר וללא כל תנאי.

נקדים ונבאר את ההלכה שמעשה הנעשה ע"י קהל יש לו תוקף אף בלא קנין, ואח"כ נוכיח שה"ה במעשה הנעשה בפני בי"ד.

בהגהות המרדכי במסכת בבא מציעא סי' תנז כתב –

"וששאלת, רבים שהשכירו מלמד אם יכולים לחזור קודם שהתחיל במלאכתו או לא. הדין פשוט מההיא דפרק בני העיר כל דבר הנעשה בפני שבעה טובי העיר ואפילו בפני שלשה אינו יכול לחזור, דאין דומה מעשה רבים למעשה יחיד. ורבים הם שלשה כדאיתא פרק השולח. ואפילו יחיד העושה על פי רבים, אין יכול לחזור כגון נדר שנעשה ברבים או על דעת רבים, כ"ש רבים עצמם. ולכך נהגו שכל דבר הנעשה ברבים אין צריך קנין במקום שיחיד צריך קנין. ושלשה טובי העיר חשובים כמו כל העיר, כדאמרינן פ"ב דמגילה בירושלמי. וכל דבר תנאי וקנין די בג' טובי העיר, כדאמרינן בנדרים גבי ההוא דאתפיס זכוותא לבי"ד".

דברי הגהות המרדכי האלו הובאו בדרכי משה חו"מ סי' שלג ס"ה ובספר באר הגולה סי' שלה אות ו'.

מבואר בהגהות מרדכי, שלאו דוקא מעשי הקהל שעושין בעצמם אין צריך קנין, אלא גם כל מה שנעשה בפניהם. שהרי כתב בהגהות מרדכי:

"הדין פשוט מההיא דפרק בני העיר כל דבר הנעשה בפני שבעה טובי העיר ואפילו בפני שלשה אינו יכול לחזור ... ואפילו יחיד העושה על פי רבים אין יכול לחזור כגון נדר שנעשה ברבים או על דעת רבים כ"ש רבים עצמם. ולכך נהגו שכל דבר הנעשה ברבים אין צריך קנין במקום שיחיד צריך קנין", עכ"ל.

בתחילה כתב הדין של דבר הנעשה בפני רבים, ולמד ק"ו למעשה הרבים עצמם. לפי דרכו, גם דבר שאדם מקבל בפני בי"ד של שלשה אין צריך קנין, וכפי שדברי הקהל או מה שנעשה בפניהם אינו צריך קנין.

בשו"ע חו"מ סי' כב סעיף א' בדין מי שקבל עליו קרוב או פסול דקיי"ל שיכול לחזור בו עד גמר דין, פסק הרמ"א -

"מיהו אם הם ממונים בעיר או טובי העיר לא יוכל לחזור דכן נוהגים דכל מה שאדם מקבל לפני ראשי העיר שלא יוכל לחזור בו".

וכתב הסמ"ע ס"ק יב –

"וכל דבר שנעשה בפני שלשה אינו יכול לחזור, וכן פסק הגמ"ר הראשונות בפ"י דב"מ והביאו הב"י והד"מ לקמן סי' שלג ס"ה, וכל דברי הקהל ג"כ אין צריכים קנין, כגון שפטרו אחד ממסים וכיוצ"ב עכ"ל ס"ס קסג".

ההלכה בסי' כב אינה מתייחסת לענייני הקהל דוקא, אלא זוהי הלכה כללית, שאף בדין תורה בין שני אנשים, אם קבלו והתחייבו בפני טובי העיר או בפני בי"ד, יחשב כקנין ואינם יכולים לחזור בהם.

על מש"כ הרמ"א שאם הם ממונים בעיר או טובי העיר לא יוכל לחזור, כתב הגר"א בביאורו ס"ק יא - "וכן אין צריך קנין כמ"ש בס"ס קס"ג". מבואר שהגר"א נקט שההלכה בסי' כב יסודה בהלכה שדברי הקהל אינן צריכים קנין, ואין זו הלכה פרטית השייכת רק לדין קבל עליו קרוב או פסול, אלא דברי הרמ"א בסי' כב נובעים מכך שזוהי הלכה כללית, שכל ענין דברי הקהל אינן צריכים קנין, ופשיטא ליה להגר"א שאין חילוק בין דברי הקהל לענייני הקהל שאינן צריכין קנין ובין דבר פרטי בין שני יחידים שנעשה בפני טובי העיר. וכן מבואר מדברי הסמ"ע שהזכרנו. ומפורש בסמ"ע, דלאו דוקא קהל אלא אף שלשה דיינים.

לדעת הלבוש בסי' קסג, אדרבה שורש הדין הוא ההלכה שדבר הנעשה בפני בי"ד אין צריך קנין, ומהלכה זו יצא שדברי הקהל אינם צריכים קנין. הלבוש באר הטעם שדברי הקהל אינן צריכים קנין, הוא מפני שנחשב כנעשה בפני בי"ד, תלה את דין הקהל בבי"ד.

וע"ע בדברי החזו"א חחו"מ ב"ב סי' ד' ס"ק כב שהאריך לבאר את דברי הגמ"ר הנזכרים, ודעתו שהכח של טובי העיר אינו רק כשלוחי הצבור, אלא נוסף להם כח של בי"ד ומתוקף כח בי"ד שיש לקהל, נקבע שכל הנעשה בפניהם אינו צריך קנין.

וכן בנחל יצחק סי' כב באר שגם ביחס ליחיד עצמו, חל דין קנין אם קבל והתחייב בפני טובי העיר, והכח של טובי העיר הוא מפני שדינם כבי"ד חשוב. אך כתב שם שאם הם נוגעים בדבר אינן יכולים להחשב בי"ד. וכתב הנחל יצחק –

"הא דסי' כב דהיחיד מקבל לפני ז' טובי העיר איזה ענין דכיון דאין זה לטובת הציבור ואינן נוגעין בזה, ע"כ כחם אלימא טובא שיהא חל הקנין במה שמקבל לפניהם כי דין בי"ד חשוב להם, ואף דבמה דהוי הפקעת ממון של יחיד אינן יכולין כנ"ל, עם כל זה, זהו דוקא בע"כ של חבירו, אבל אם היחיד מתרצה וקיבל בפניהם מרצונו הטוב על איזה ענין, בזה מהני קבלתו לפניהם".

העולה מדברינו - מוסכם על הרמ"א הסמ"ע הלבוש והגר"א כפשטות לשון הגמ"ר שהבאנו, ולאו דוקא דברי הקהל שעשו מעשה לצורך הציבור אינם צריכים קנין, אלא ה"ה מה שאדם מקבל על עצמו בפני בי"ד אין צריך קנין.

אך הלכה זו טעונה בירור, מאיזה טעם מה שקבל עליו בפני בי"ד אין צריך קנין.

נראה שדבר הלמד מעניינו הוא. מאחר שהלכה זו הובאה ברמ"א בסי' כב, הלכה זו תתבאר עפ"י דברי הראשונים שפרשו את הסוגיא "נאמן עלי אבא" וכו'.

החזו"א חחו"מ סנהדרין סי' יז סק"ד הביא שתי שיטות בראשונים, וז"ל החזו"א –

 "נאמן עלי אבא כו' הא דאינו יכול לחזור בו אפילו באתן לך, מבואר ברשב"ם ב"ב קכ"ח א' ד"ה אינו, וברמ"ה ב"ב יג א' בסוגיא דגוד או אגוד דהוא משום הודאה דמודה לו שהוא חייב לו אם יאמר אבא, והודאה מהני כדאמר ב"ב קמ"א א' שבועות מב א' מהימנת לי כל אימת דאמרת לי לא פרענא. ובתשובת הרשב"א שהביא מהרי"ק שרש קפא מבואר דהוא משום שקבל בפני בית דין וחשיב כתקנת בית דין וכל שמקבל בפני בית דין יש לתקנתם כח בית דין שנעשה קנין. ונראה דלא נחלקו הרמ"ה והרשב"א בשרשי הדברים, דמודה הרשב"א דהודאה חשיבא קנין, ומודה הרמ"ה דדבר הנעשה בפני בי"ד הוי כתקנת בית דין כמו שהאריך מהרי"ק שם, אלא הכא בנאמן עלי אבא או דור לי בחיי ראשך ס"ל להרמ"ה שאין כאן כוונת האומר לקבעו ע"פ בית דין, אלא יש כאן משום הודאה. והרשב"א ס"ל שאין כאן הודאה אלא יש כאן קיום הדברים על פי בי"ד. ומיהו בחוץ לבי"ד ונשבע כבר, דאינו יכול לחזור בו לדעת הנמוקי יוסף ע"כ משום אודיתא אף לדעת הרשב"א". עכ"ל החזו"א, וע"ע שם בחזו"א סק"ט.

הרי שתי דרכים לביאור הטעם שההסכמה בפני בי"ד מחייבת כקנין, לשיטת הרשב"ם והרמ"ה יחשב כקנין אודיתא, כגון בהסכמה שהסכימו בבית הדין שהקרקע תעבור לבעלותו של אדם אחר אנו דנים את בעל הקרקע כמי שהודה שהקרקע שייכת לחבירו. ולשיטת הרשב"א יש לבאר שזהו מתוקף כח בית דין, שדבר הנעשה בפני בי"ד יש לו תוקף כקנין. ודוגמא לכך שהחלטת בית דין עושה קנין אף ללא קנין אחר, מצינו במי שחייב כסף לחבירו ואינו משלם, ובית הדין פוסקים שהחפץ שביד הלוה הוא פירעון החוב ומעתה שייך למלוה, ואף שהמלוה לא עשה בו קנין הרי הוא שלו מכח פסק בית הדין. וכתב החזו"א (ב"ק סי' יח סק"ו) –

"בחפץ שביד הלוה נראה דאין צריך קנין, דפסק בי"ד עושה קנין, כמו בקרקע דמהני פסק בי"ד כדאמר ב"מ לה: דאכיל פירי למר מכי מטי אדרכתא לידו ולמר עבז"ל ולמר מכי שלמו ימי אכרזתא, ולכו"ע אין צריך קנין אלא החלטת בית דין" עכ"ל.

ובספר ערך שי חלק חו"מ סי' סו סעיף א' כתב –

"הא דלעיל סי' כ"ב ס"א בהג"ה, דכל מה שמקבל בפני ראשי העיר אינו יכול לחזור אינו יכול לחזור ... היינו טעמא משום שקבלום לדיינים והפקרן הפקר כבית הדין הגדול אפילו טעו ואדעתא דהכי לא קבלם, וכמבואר בתשובות מימוניות להלכות סנהדרין פ"ז סי' י', וזה לא שייך רק בפסק שגזרו, לא במכירה ושכירות שעשו עם יחיד דאין זה מעשה בית דין".

ויש סמך לדבריו בתשובת הרשב"ש סי' תקסו שכתב –

"כבר כתבו הרא"ש ז"ל והרשב"א ז"ל בתשובותיהם, דאלים כחא דצבורא בלא קנין כיחיד בקנין. ואני סמכתי דבריו בתשובתי דמשום הפקר ב"ד נגעו בה. אם כן צבור אפילו בלא קנין ובדבר שלא בא לעולם ולמי שלא בא לעולם מכירתם מכירה, וכדאמרינן בפרק יש נוחלין גבי כתובת בנין דכרין דדבר שלא בא לעולם ולמי שלא בא לעולם קני בתנאי ב"ד, ודין הצבור על קהלם כדין ב"ד לכל העולם כמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה".

ובעיקר דינו של הרמ"א, צריך לעיון מדברי התוס' ב"מ עד. שבארו הלכה זו דקבל עליו קו"פ, וכתבו -

"נאמן עלי אבא כו' ... דאין יכול לחזור בו, התם דין הוא שיועיל כיון שיש להם תביעה זה על זה והם קבלו עליהם כך את הדין, ולא דמי להיכא שאין לו שום תביעה",

ועיין בקצוה"ח סי' עא סק"ב שהביאו דבריהם. וצ"ע שהרמ"א הורה כן אף בלא תביעה. ובהכרח שלא מכח קבלתם הורה כן, אלא מפני כח בית דין, וכסברת הרשב"א שהביא החזו"א, על כן אין לך בו אלא חידושו, דעכ"פ בעינן שלשה כמבואר בסמ"ע, ולעניין זה אין די בדיין אחד, אף אם הוא אב"ד יחיד מומחה.

לפי האמור - בנידון שלפנינו, הבית והמשק נקנו לאשה בקנין. הקנין בתוקף מכח ההסכמה בפני בית הדין להעביר את הרכוש לאשה, והבקשה המשותפת שינתן תוקף מחייב להסכמה זו.

וכן כתב בשו"ת ישכיל עבדי ח"ז חו"מ סי' א' ביחס להסכם שאושר ע"י ביה"ד -

"וכן אם הפשרנים היו ז' טובי העיר לא צריך קנין, והרי פשוט דאישור ביה"ד הוא עדיף טפי מז' טובי העיר".

וכן פסק בשו"ת ציץ אליעזר חלק יב סי' עד וחלק טז סי' נג שהסכם גירושין שנעשה בפני בי"ד יש לו תוקף מחייב, וזאת בהתאם להלכה המבוארת בהגמ"ר ובסמ"ע ובלבוש הנזכרים לעיל שכל דבר הנעשה בפני בי"ד אין צריך קנין, אלא שהציץ אליעזר רק ציין את המקורות האלו ולא האריך בטעמו של דבר, ולפי המבואר להלכה זו יסודות איתנים ומבוארים.

ב. תקפו של "יפוי כח בלתי חוזר"

מסמך זה הקרוי - "יפוי כח בלתי חוזר", משמש בזמנינו, אך פוסקי דורינו לא דנו במעמדו של שטר כזה, ויש מקום לבירור יסודי מה טיבו ומה כוחו על פי ההלכה.

1. מינה שליח והתנו שלא יוכל לבטלו האם תנאו קיים

יש לדון בשאלת תקפו של "יפוי כח בלתי חוזר" למכירת רכוש, שנחתם ונמסר לב"כ הקונה, האם ניתן לחזור ממנו קודם ביצוע העסקה.

לכאורה, במקרה שבפנינו, יש לראות במסמך זה רק מינוי ב"כ האשה כשלוחו של הבעל לביצוע העברת הרכוש ורישומו בטאבו. לכאורה, על פי ההלכה כל משלח יכול לחזור בו ממינוי השליח כל עוד השליח טרם עשה שליחותו.

אלא שבשליחות זו נוסף התנאי שהמשלח לא יוכל לחזור בו ממינוי השליח, וכפי שנקרא המסמך "יפוי כח בלתי חוזר". יש לברר את תוקפו של תנאי כזה, שהמשלח שולל מעצמו את הזכות לחזור בו ולבטל את השליחות.

לכאורה נראה, מכיון שהשליח יונק את כוחו מהמשלח בלבד, לא יתכן שהמשלח יבטל את השליחות והשליחות לא תתבטל, כמבואר במסכת קידושין דף נט., דאתי דיבור ומבטל דיבור, וגם בנד"ד יש מקום לסברא זו.

אלא שמצינו ברדב"ז שכתב להיפך, הרמב"ם בהלכות שלוחין ושותפין פרק ג' ה"ח פסק -

"מי שהרשה לאחד ורצה לבטל השליחות ולהרשות לאחר, הרי זה מבטל".

וכתב על זה הרדב"ז (הודפס בספר הליקוטים ברמב"ם מהדורת שבתי פרנקל) - "ואם התנה השליח שלא יכול לבטלו הכל לפי תנאו", עכ"ל. הרי מבואר שמועיל תנאי שלא יוכל לבטל השליחות, ומשמעות לשונו שזהו תנאי של השליח, הרשאי להתנות שהמינוי תקף בתנאי שהמשלח לא יוכל לבטלו.

וכן כתב בשו"ת פרי החיים (להג"ר חיים רוזנברג ז"ל, חחו"מ מהדורא א' סי' כ') שאם התנו שלא יוכל לבטל את השליחות תנאו קיים, ופסק כסברת הרדב"ז, (המשיב בשו"ת פרי החיים לא ראה את דברי הרדב"ז שי"ל רק לאחרונה).

הגר"ח רוזנברג ז"ל בתוך התשובה כתב לבאר את המובא בפתחי תשובה חו"מ סי' קפב סק"ד בשם שו"ת מים חיים שאם המשלח נתן לשליח חפץ למכרו ולפני שהשליח הספיק למכרו כבר מכרו המשלח ואח"כ מכרו השליח, ופסק שם שאם השליח והקונה לא ידעו מהביטול מקחם קיים, ולא מקחו של המשלח. והביא ראה לכך מהש"ך בסי' קכב ס"ק יא.

ומבאר בשו"ת פרי החיים שראיית המים חיים מדברי הש"ך היא, ממש"כ הש"ך שאם אדם שלח מורשה עם הרשאה ובטלו, שאינו בטל כל זמן שלא לקח ההרשאה מידו, ובאר הש"ך:

"נהי דיכול לבטל, היינו שאומר לו אין רצוני שתהיה שלוחי וחוזר ולוקח ההרשאה ממנו. אבל כשמניח ההרשאה בידו לאו כל כמיניה לבטל, שהרי זה יתן לו או יציית עמו דין עפ"י ההרשאה וההרשאה תהיה אצלו".

והוסיף בתשובת פרי החיים –

"ומעתה על פי זה שפיר דברי המים חיים הנ"ל, דה"נ כיון שנתן להשליח החפץ למכור, משום הכי נהי דיוכל לבטל השליחות היינו שיקח מידו החפץ חזרה, אבל כשמניח החפץ ביד השליח אין מועיל לו הביטול, כיון דהשליח ימכרנו והקונה יוכל לקנות, וכיון דלא מהני הביטול ממילא מכירת השליח קיים ומכירת המשלח בטל, כמו בכל משלח ששלח שליח למכור על מנת שלא יוכל לבטלו דאין המשלח יוכל עוד למכרו, וה"נ כיון דלא מהני הביטול מהשליח ממילא מכירת השליח קיים ולא מהני מכירת המשלח".

הרי שלפי דרכו, הביאור בדברי הש"ך בסי' קכב ס"ק יא הוא שהמרשה נידון כמי שהתנה עם המורשה שלא יוכל לבטלו שלא בפניו, אלא רק על ידי לקיחת ההרשאה ממנו, וגם בסתמא, דנים שנעשה כמי שהתנה כן, ותנאו קיים כדי שלא יפסיד הקונה מהמורשה או מי שדן עמו. ומדבריו למד הג"ר חיים רפאפורט ז"ל בתשובת מים חיים דה"ה המוסר חפץ לשלוחו, בסתמא נעשה כמי שהתנה עמו שלא יוכל לבטלו אלא א"כ יטול ממנו את החפץ חזרה, וגם כאן אמדינן בסתמא תנאי זה, כדי שלא יקרה שהשליח מכר אחר שכבר המשלח ביטל השליחות.

כל האמור בביאור הש"ך והמים חיים מבוסס על ההנחה שכתב בתשובת פרי החיים שניתן להתנות במינוי השליח, שנעשה שליח על מנת שלא יוכל לבטלו.

מסקנת הדברים –

 לדעת הרדב"ז, ולדעת שו"ת פרי החיים אליבא דהש"ך והמים חיים, מועיל התנאי שלא יוכל לבטל השליחות.

אמנם הגרצ"פ פראנק ז"ל בספרו הר צבי על הטור חו"מ סי' קכב חולק על דברי המים חיים, ובכלל דבריו שאין מקום לדינו של הרדב"ז והפרי החיים ושאין ללמד מדברי הש"ך לעניינינו.

הגרצ"פ פראנק ז"ל שם כתב שאין ללמד מהרשאה, דאלמוה כאילו קנה השליח בממון הנתבע קנין גמור, שהרי כותב לו זיל דון ואפיק לנפשך. משא"כ שליחות בעלמא הנגמרת בדיבור בעלמא. על מה שכתב בתשובת מים חיים שאין ללמד ביטול שליח בממון משליח הגט דממונא מאיסורא לא ילפינן, כתב על זה בהר צבי –

"תמה אני, הא אמרינן (ב"מ עא.) שליחות דכל התורה כולה נמי מתרומה גמרינן לה, ומשנה שלימה שנינו בפ"ג דתרומות דבעשה שליח לתרום בידו לבטל שלא בפניו, דתנן ביטל אם עד שלא תרם ביטל אין תרומתו תרומה, ומשמע אף שלא ידע השליח בעת שתרם. וביותר דענין הביטול אינו מבואר בתורה (במקרא מלא) אלא מסברא פשיטא להו לחז"ל דאתי דיבור ומבטל דיבור (קידושין נט), א"כ מה"ת לחלק בזה ... ועוד אנן קיי"ל כר"י דילפינן מציאה מגט (ב"מ יא) וכשמואל דאמר "מתנה הרי היא כגט" (גיטין כט.), הרי דפשיטא לן דבדיני שליחות אין לחלק בין ממונא לגט", עכ"ל הגרצפ"פ ז"ל בהר צבי.

הרי שלדבריו שוים דיני שליחות בממון לשליחות בגיטין וקידושין, ולפי זה לא מהני תנאי שלא יוכל לבטל שליחות השליח בענייני ממון, כשם שבשליח להולכת הגט מבואר בראשונים שאם בטלו השליחות בטלה, ולא מצאו אפשרות לחסום את הדרך לביטול השליח באמצעות תנאי בעת המינוי, שנעשה שליח על מנת שלא יוכל לבטלו, וכמו שכתב הר"ן בתשובה סי' מג בדבריו על שליח להולכת הגט

 "היאך אפשר שיוכל אדם לסלק כחו מחמת שום ביטול שיעשה עכשיו שלא יוכל אחר כך לבטל שליחותו, זה איני מוצא לו מקום ולא ענין ... אלא ודאי אין שום תקנה בעולם שלא יוכל הבעל לבטל לאחר מיכן שליח להולכה, לפיכך כתבו הראשונים ז"ל להשביעו בכך, כמו שכתוב בספר התרומה, ולא מצאו תקנה אחרת בדבר".

העולה מדברינו, למש"כ בהר צבי ליתא לדינו של המים חיים, ולא יועיל תנאי שלא יוכל לבטל השליחות.

וכן עולה מדברי כנה"ג חו"מ סי' קכב בהגה"ט סעיף ח' שהביא נוסח הרשאה שסדר רבי שמואל יפה מחכמי קושטא שבו המרשה מתחייב שלא לבטל את ההרשאה ופסל כל עדים שיעידו שבטלה וכן נשבע שלא יבטלה, ומבואר שאין פתרון באמצעות תנאי שהמשלח לא יוכל לבטלו, אלא בהכרח להיזקק לשבועה ופיסול עדי ביטול הרשאה.

2. האם מועילה התחייבות שלא לבטל את השליחות

נראה לבאר את שיטת הרדב"ז שאין זו הלכה בהלכות שלוחין שמועיל תנאי שלא יוכל לבטלו, וכדמוכח מהא דלא מהני תנאי כזה בשליח הגט. אלא בדיני ממונות נעשה כמי שהתחייב שלא לבטל את השליחות, וה"ה ב"יפוי כח בלתי חוזר" יש לדון את החותם על מסמך זה כמי שהתחייב שלא לחזור בו מהשליחות. ויש לדון האם יש תוקף להתחייבות כזו. האם התחייבות זו דינה כקנין דברים בעלמא, או המשלח שיעבד גופו שלא לחזור בו, ומהני מדין התחייבות.

לכאורה מדברי הכנה"ג שהזכרנו לעיל מוכח דלא מהני התחייבות כזו, שהרי בנוסח שטר הרשאה שכתב בשם הר"ש יפה מוזכר שהמרשה התחייב שלא לבטל את ההרשאה, אך לא הסתפקו בכך והוסיפו פיסול עדי ביטול הרשאה ושבועה שלא יבטלה, ואי נימא דס"ל דהתחייבות זו מהני, הרי דסגי בהתחייבות גרידא, ואף אם יבואו עדים שבטל את הההרשאה לא מהני שהרי התחייב שלא לבטלה ויש תוקף להתחייבות בתורת שעבוד גופו לכל ההתחייבויות שיתחייב המורשה, אלא ע"כ דס"ל דהוי קנין דברים ולא סגי בלא פיסול עדי ביטול הרשאה ושבועה.

וכן בשו"ת תועפות ראם (להג"ר אהרן משה טויבש ז"ל) חו"מ סי' ו' כתב שהתחייבות בשב ואל תעשה הוי קנין דברים.

התועפות ראם דן בשני סוחרים שיש להם חנויות סמוכות שהסכימו שהאחד ימכור רק סחורה ממין מסוים, והשני ימכור רק סחורה ממין אחר, וכל אחד מהם התחייב בקנין סודר שלא למכור סחורה מאותו מין שחברו מוכר. והביא דברי הרשב"א שברמ"א חו"מ סי' רג סעיף א', המחלק בין קנין למחול שהוא קנין דברים, לקנין להחזיר לו כל זכויותיו. ומבאר התועפות ראם –

"וטעמו נראה משום דבקנין אתן להני דסברי דמהני היינו משום דאמרינן דע"י קנין נתחייב גופו לזה, ובאמת מסתימת הש"ס בב"מ פרק השואל בהא דמתנה שומר חנם להיות כשואל, במה בדברים, ומשני שמואל בשקנו מידו. וקשה דהא הוי קנין דברים, וע"כ משום דהוי כמחייב עצמו ... שם הקנין אינו נגד חיוב שמירה אלא נגד חיוב שילום באונסין, ומוכרח דקנין אתן מהני וזה נראה לי ראיה ברורה. ועכ"פ הא דמהני היינו משום דמחייב גופו לזה, וסובר הרשב"א דחיוב הגוף לא שייך אלא בדבר שמחייב גופו לעשות, אבל בדבר שאין בו שעבוד הגוף לעשות כמו מחילה דאינו אלא סילוק שעבוד לא שייך בזה חיוב גוף, וממילא לא מהני קנין זה, כך נלענ"ד סברת הרשב"א. וא"כ בנ"ד דהוי הקנין שלא להחזיק סחורה והוי בשב ואל תעשה א"כ תו לא מהני קנין. מיהו הרמ"א שם היסב כוונת הרשב"א לכוונה אחרת ולחלק בין למחול ובין לכתוב שטר מחילה, ועיי"ש בט"ז". עכ"ל

התועפות ראם. ובסוף דבריו כתב, שאם עשו קנין סודר על דברים, אף דלא מהני אך קאי במי שפרע ולכן לא יחזור בו.

וראיתי בספר משפט שלום למהרש"ם סי' רט ס"ק טז שהביא מחלוקת אחרונים אם מועילה התחייבות בשב ואל תעשה, והביא בשם שו"ת פרח מטה אהרן ח"ב סי' ד' ושו"ת תועפות ראם חלק חו"מ סי' ו' דלא מהני התחייבות בכה"ג דהוי כעין קנין דברים. לעומת זאת בשו"ת מהרשד"ם חלק חו"מ סי' שע כתב בפשיטות דמהני התחייבות בכה"ג. וע"ע בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' רכו שהעלה דהמוחזק יכול לומר קים לי דלא מהני התחייבות כזו, וע"ע בשו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' קע אות יח.

ולפי זה ה"ה בהתחייבות זו שלא לבטל את השליחות הדבר תלוי בפלוגתת האחרונים אי הוי קנין דברים. ואם דינו של הרדב"ז הוא מכח התחייבות שלא לבטל, דין זה תלוי בפלוגתא זו, ולדעת המהרש"ם המוחזק יכול לטעון קים לי.

3. תוקף "יפוי כח בלתי חוזר" מכח סיטומתא

יש לדון האם יש תוקף ליפוי כח בלתי חוזר מדין סיטומתא, מכיון שמנהג העולם ומנהג הסוחרים שלא לחזור בהם לאחר שחתמו על היפוי כח הנ"ל. אמנם לא ניתן לראות בחתימה על "יפוי כח בלתי חוזר" כהתחייבות לעצם המכר, ואין לראות את המוסר מסמך כזה לחברו התחייבות למכור את הנכס. אמנם מנהג העולם לראות בחתימה על מסמך זה בפני עו"ד, כחתימה על מסמך המאפשר לעורך הדין להעביר את הרישום בטאבו על שם הקונה, אך מכיון ששמו של הקונה אינו מופיע בדרך כלל במסמך, וניתן להשתמש במסמך זה לצורך מכירת הנכס לאדם אחר, אין התחייבות למכור הנכס לפלוני דוקא.

אבל נראה שמדין סיטומתא יש לדון שבחתימה על המסמך קיימת התחייבות מצד החותם שלא לחזור בו ממינוי השליחות ששלח את העו"ד לרשום את הנכס על שם הקונה.

ולפי זה הענין תלוי בשאלה האם קנין סיטומתא חל על דברים, או שמא קנין סיטומתא מועיל רק במקום שקנין אחר מועיל ומשמש כתחליף למעשה הקנין בלבד, אבל במקום שנידון כקנין דברים הוא אינו מועיל גם אם מנהג הסוחרים להקנות. ועיין בפד"ר חלק ח' עמ' 52 שכתבו להוכיח מכמה אחרונים שסיטומתא מהני אף בדבר שאין בו ממש, אך הסברא עדיין אינה ברורה שהרי אין לקנין על מה לחול.

4. תוקפו של "יפוי כח בלתי חוזר" לשיטת הנתיבות

בדין שליש מצינו שתי דעות בראשונים בסוגיא בגיטין בפרק האומר דף סד. לשיטת רש"י ועוד ראשונים השליש נאמן מכיון שהצדדים האמינוהו בכך שמסרו את השלישות בידו. ואילו לשיטת התוספות והר"ן קיימת הקנאה על דעת כן שיעשה בחפץ כפי שיאמר השליש, דהיינו המשליש תלה דעתו בדעת השליש והוא המקנה את החפץ כפי שיאמר השליש.

בנתיבות המשפט סי' נו סק"ה באר גדר חדש בדין שליש.

וז"ל –

"שליש קנין גמור אית ליה בחפץ, שהקנה לו שיהיה כך אם יאמר כך, כמ"ש התוס' בגיטין עיי"ש. וטוען שליש אני דמי ממש לטוען לקוח הוא בידי, דמה לי אם טוען לקוח הוא בידי לגופו או לפירותיו או לשאר איזה קנין, או שטוען קניתי על מנת להקנות, דשייך ג"כ קנין על מנת להקנות כמבואר בנדרים דף מח ע"ב".

דהיינו הנתיבות באר שבמסירת החפץ לשליש הרי הקנו לשליש קנין בחפץ שיוכל לעשות בו כפי שהצטוה, ואינו רק כשליח שאין לו קנין בגוף החפץ. ולכן בהמשך דבריו כתב הנתיבות שבטענת שליש אני, דינו כטוען לקוחה היא בידי.

הרי שהתחדש בדבריו שניתן לפצל את ההקנאה, כשם שאדם יכול למכור לשני את כל החפץ או לפצל את הקנין ולהקנות רק את החפץ לפירותיו, ה"ה בכוחו למכור לשליש את כח הקנין שיש לו בחפץ, לענין זה שהשליש יוכל למכרו כרצונו. ובזה שונה השליש משליח. את השליח יכול לבטל אף בעל כרחו, ובשליש אם השליש עומד על זכותו למכור את החפץ הרי שיכול לעשות כן אף בניגוד להסכמת המשליש, וזאת על יסוד הקנין בגוף החפץ.

אמנם מדברי הראשונים בסוגית שליש אין הכרח לחידוש זה של הנתיבות, אך גם לא מצינו חולק על הנתיבות בחידושו זה שקיים גדר כזה של הקנאת זכות המכירה לאחר.

לכן יש לומר ה"ה ביפוי כח בלתי חוזר, אין כאן מינוי שליחות גרידא, מינוי שמעצם טיבעו ניתן לחזרה, אלא למסמך זה מעמד קנייני, ומקניין לא ניתן לחזור. אותו אדם שקבל את יפוי הכח והוסמך להעביר את הרכוש של הבעל לאשה, לעניין זה דינו כשליש, מפני שבמסירת יפוי הכח הקנו לו את הזכות למכור את הרכוש, ולא ניתן לבטל קנין זה בעל כרחו.

נחזור לנידון שלפנינו, ב"כ הבעל טען בביה"ד, שלא ניתן ליחס ערך כלשהוא ליפוי הכח, אלא אם יפוי הכח מיועד לממש ולהוציא לפועל הסכם בר תוקף. אך לפי האמור בדברינו, אין צורך שתקדם לחתימה על יפוי הכח הסכם מחייב שנעשה בקנין, ודי בהסכמה בין בני הזוג להעביר את חלקו של הבעל ברכוש לאשה, אף אם להסכמה זו לא היה תוקף של קניין, אך מאחר וכתוצאה מהסכמה זו שאושרה בבית הדין נחתם יפוי כח בלתי חוזר ונמסר לב"כ האשה, בכך הבעל הקנה לב"כ האשה את הזכות להעביר את הרכוש לאשה לרבות רישומו בטאבו.

ג. טענת הבעל שהעברת הרכוש לאשה נעשתה כדי להבריח מבעלי החובות

נראה שאין מקום לבטל את העברת הרכוש על שם האשה מכח טענה שהמקח נעשה רק כדי להבריח מבעלי החובות, וזאת משני טעמים.

ראשית, אמנם יש לבעל חובות כבדים, אך היה שיקול בהעברת המשק והבית על שם האשה, שיקול של הבטחת מקור הכנסה בטוח לאשה ולילדים. חובת הבעל לזון את הילדים ובהעברת הרכוש לאשה הבעל מילא חובתו להבטחת מזונותיהם ובכך נפטר מתביעת מזונות, מה עוד שהבעל ידע שאין לו דרך לממש את חלקו ברכוש, מכיון שקשה מאד למכור חצי משק וחצי בית ויתכן שהדבר אף בלתי אפשרי, ולכן למרות שהיתה כוונה להבריח את הנכסים מבעלי החוב, אך בנוסף היתה כוונה להבטיח מקור הכנסה לילדים ובכך נמנע ממנו הצורך להפריש סכום גדול מהכנסתו לצורך מזונותיהן. מניסוח פסק הדין שיצא מבית הדין לאחר שנעשה ההסכם ביניהם, עולה שאכן זו היתה הכוונה, ואין אומדנא ברורה בלבו ובלב כל אדם לביטול עקב כוונת הברחה.

גם לפי טענת הבעל שהכוונה בהעברת הרישום במשק והבית על שם האשה היתה - הברחה מבעלי החובות, אין לבטל את ההליך.

נחלקו ראשונים בסוגית שטר מברחת (כתובות דף עט.) - שיטת ר"ת, המובאת בתוס' ד"ה עשאום, שדוקא בעובדא שבגמרא שע"י שטר מברחת, הנכסים נשארו בידי האשה, ולא נפלו לא בידי המקבל ולא בידי הבעל, קיימת אומדנא דמוכח לבטל תוקף השטר דאמרינן שלא היתה גמירות דעת קנין. אבל במקום שבכל מקרה הנכסים לא ישארו בידי בעל הנכסים, אלא או שיזכה בהן הבעל חוב או המקבל, בכה"ג אמרינן שהשטר קיים, וגמר בדעתו להעדיף את המקבל על בעל החוב. וז"ל התוס' בשם ר"ת –

"וכבר בא מעשה שטר מבריח נכסיו לפני ר"ת שרצה ללוות ורצה שלא ישתעבדו נכסיו לבעל חוב, וגם שטר מבריח נכסיו שלא ישתעבדו נכסיו לכתובת אשתו, ואמר ר"ת שהשטר קיים ומגבינן ביה. דדוקא הכא דהוי מברחת דלא קני להו בעל דהוו נכסים שאין ידועים, אמרינן דודאי להבריח נתכוין, אבל במעשים אלו דאי לא הוי קני לוקח הויא קני להו בעל חוב והאשה, וכיון דבהכי לא הוי מוברח אית לן למימר דלמתנה גמורה איכוין".

רוב הראשונים הסכימו לשיטת ר"ת, והם רבינו שמשון שברא"ש, הרשב"א הר"ן והריטב"א בחי' בסוגיא, הרא"ה שבשטמ"ק, בבית הבחירה למאירי ובחי' רבינו קרשקש עמ"ס כתובות.

לעומת זאת הרא"ש (כתובות פ"ח סי' ג') חולק על ר"ת, לאחר שהרא"ש הביא את דברי ר"ת כתב הרא"ש –

"האי סברא ליתא כלל, דודאי לאברוחי איכוין כדמפרש הש"ס טעמא לא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני, ונקרא שטר מבריח כיון דכוונתו היתה להבריח, אלא שטעה בזה כסבור היה שתועיל ההברחה אע"פ שלא יקנה המקבל, והמקבל אי אפשר לו לקנות כיון שלא כיון להקנות לו, ממילא נשארו הנכסים ברשותו ונשתעבדו לכתובת אשה ולבעל חוב. ועוד עיקר הדין הזה הוא אומד הדעת, וזה האיש שכוון להבריח וכסבור הוא שתועיל ההברחה אע"פ שלא זכה המקבל, וכשיודע לו שאי אפשר להיות זה אלא שצריך שיקנה המקבל או ישתעבדו לבעל חוב ולכתובת אשה, אנן סהדי דניחא ליה שלא יזכה בהו המקבל וישארו בחזקתו, ויאכל פירות נכסיו עד שיטרפם בעל חוב ויפרע חובו מנכסיו ולא יהיה לוה רשע ולא ישלם, או תמות אשתו בחייו וישארו לו נכסיו, ממה שיזכה בהן המקבל ויפסיד נכסיו מעכשיו וגם לא יפרע חובו, וכן פי' הר"ר מאיר הלוי ז"ל ושאר גדולי הארץ הזאת וכן עיקר".

בסברת ר"ת וסייעתו י"ל דס"ל דאף שהלוה עשה מעשה שאינו הגון, עכ"פ בזה לכשעצמו אין כח להחשב אומדנא דמוכח שלא גמר והקנה, מכיון שאין הוכחה אחרת שלא היתה גמירות דעת לקנין, הקנין תקף.

לכאורה, אם נקבל את טענת הבעל שכל מטרת העברת הרכוש לאשה היה רק לשם הברחה, הנידון שלפנינו תלוי במחלוקת ר"ת וסייעתו והרא"ש. שהרי בנידון דידן אף לטענת הבעל, הרכוש היה יוצא מרשותו. או שהיה נלקח בפירעון החובות, או שהיה מועבר לאשה. ולכן מכיון שע"י הברחה זו לא היה נשאר בידו הרכוש, אין מקום לבטל את המקח בטענת הברחה לשיטת ר"ת. ולשיטת הרא"ש לכאורה יש מקום לטענת הבעל.

וע"ע בשו"ת הרא"ש כלל עח ס"א שפסק כשיטתו אך הוסיף סברא נוספת שמכיון שבא לגזול חבירו (המלוה) בערמה עושים תקנה לבטל ערמתו. ועיין בשו"ע חו"מ סי' צט ס"ו שהביא את תשובת הרא"ש להלכה. ויש לדון האם שיטת ר"ת נדחית מהלכה בשו"ע, או שהשו"ע רק קבל את הסברא שהוסיף הרא"ש בתשובה, ויתכן שבמקום כגון נידון דידן שמכירת המשק והבית לאשה הבטיחה להם את מזונותיהם ומדור שלהם ללא הפרעה, לא קיימת סברת הרא"ש בתשובה, ואזלינן בתר רוב הראשונים שפסקו כר"ת. ועוד יש לציין מש"כ המחבר בסי' קיא ס"ב שרק אם יש הוכחה שלהברחה נתכוין יש מקום לבטל את ההקנאה, ובנ"ד על הבעל להוכיח טענתו, ולא סגי בטענה בעלמא. (דוגמא להוכחה, הוא הנידון המבואר בתשובות הרא"ש שם שהמקנה עדיין ממשיך לגור בביתו ולנהלו כאילו לא נמכר כלל).

והנה הרמ"א בחו"מ סי' צט ס"ו כתב -

"מיהו אם נראה לבית הדין שלא כיוונו לערמה רק למתנה גמורה קנה המקבל אע"פ שהיתה כוונתו להבריח".

דברי הרמ"א צריכים ביאור, בתחילת דבריו מבואר דאיירי בכה"ג "שלא כיוונו לערמה",

ובסוף דבריו מבואר "שהיתה כוונתו להבריח". ונראה בכוונתו ד"ערמה" שנקט היינו במשמעות המבוארת בתשובת הרא"ש, שעשה שלא כדין לגזול את חבירו, ולפי"ז בענייננו שיש הצדקה למעשיו ההקנאה קיימת.

ובנתיבות המשפט סק"ו באר את כוונת הרמ"א שיש חילוק בין "מתנה גמורה" דהיינו מתנה שהנותן לא יוכל לחזור בו ממנה שהיא קיימת, לבין מתנה שהנותן השאיר לעצמו את הדרך לחזור ממנה, עיי"ש בדבריו בסק"ה ובסק"ו. ולדבריו בנד"ד מכיון שלאחר חתימה על יפוי כח בלתי חוזר לא ניתן לחזור מההקנאה, וק"ו לאחר העברה בטאבו, ומכיון שהבעל ידע שלא יוכל לחזור בו, הרי שזוהי מתנה גמורה לדעת הרמ"א ואין מקום לבטלה בטענת הערמה.

וכן לפי מש"כ בקצות החשן שם סק"ח הרי בנותן מתנה לקרובו על מנת שבעל חובו לא יגבה אותה ממנו אין אפשרות לבטלה בטענת הערמה.

וע"ע בפת"ש סק"ז ובתומים שחלק על מסקנת החוות יאיר, ולדברי התומים ודאי ההקנאה שבנידון דידן היא הקנאה גמורה. ובפרי תבואה העלה שעכ"פ המוחזק בבית יכול לומר קים לי כר"ת וסייעתו, ובנד"ד יש לדון אם האשה נחשבת כמוחזקת בבית לטעון קים לי כמסקנת הפרי תבואה.

אך נראה שאין צורך לבוא מכח טענת קים לי מכיון שרוב הראשונים נקטו כר"ת, ולפי מה שבארנו נראה שבנד"ד גם לדעת המחבר בשו"ע ההקנאה קיימת. וכן הדין לדעת הרמ"א אליבא דהקצות והנתיבות והתומים ולדבריהם גם הרא"ש מודה בכה"ג, ולכן יש לפסוק בפשיטות שאין מקום לטענת הבעל דלהברחה נתכוין. וכן העלה בשו"ת תבואות שמש חחו"מ סי' מא, וז"ל במסקנתו –

"להלכה ולמעשה כל שהיתה מתנה גמורה וחלוטה ויצאה מיד הנותן והחזיק בה המקבל, או שהמקבל אשה או קטן, אע"ג דניכר הדבר שנעשית להבריח, עם כל זאת המתנה קיימת".

עיי"ש שלא הזכיר חלק ממקורות שהבאנו והוסיף להביא כמה מהמשיבים הספרדים שדנו בזה.

ומה שטען הבעל שקבל יעוץ מוטעה ולכן מכר את הרכוש לאשה, ואח"כ התברר שאין במצב שקיים צורך למכור את הרכוש, אין בדבריו אלו ממש לבטל את המקח.

מצינו שיכול לבטל את המקח במקום שהתקבל מידע חדש, ואנן סהדי שאילו ידע על כך מתחילה בעת ביצוע המכר לא היה מוכר. עיין בחו"מ סי' ר"ז ס"ד, וכן כגון בשכיב מרע שנתן כל נכסיו וקם מחוליו או יוצא בקולר וניצל, כמבואר בשו"ע סי' רנ. וע"ע בשו"ע חו"מ סי' רמו ס"ג שכתב:

"יש מי שאומר דה"ה בריא שכתב כל נכסיו לאחר מחמת שהיה צריך לברוח מפני בעלי חוביו או מפני אויביו ואח"כ עשה פשרה עם בעלי חוביו ואויביו או שמתו, אם נתברר שלא כתב מתנה זו אלא מחמת כן הואיל ונדחית השעה מפניו והרי הוא צריך לנכסיו בטלה המתנה".

ועיי"ש בסמ"ע ובאחרונים שנחלקו על מש"כ הב"י וכתבו שדין זה שנוי במחלוקת ראשונים. הרי שאף במקום שיש הוכחה שכל כוונתו היתה להבריח הנכסים, כגון שלמעשה ראינו אותו בורח מפני הנושים וטרם בריחתו מכר כל רכושו והתברר שעילת המכר בטלה כגון שמתו הנושים או התפשר עמם, אפ"ה נחלקו הראשונים אם הוי הוכחה ואומדנא המספיקה לבטל המקח.

ולכן בנד"ד שלא התחדש דבר שלא היה בעת המכר. אלא רק קבל יעוץ אחר, אינו יכול לחזור בו.

ועדיין יש לדון, האם בנסיבות שאדם קונה חפץ או רכוש על סמך מידע שהקנין נחוץ לו וכי יש לו תועלת מרובה מקנין זה, והתברר שהוטעה, ואילו היה יודע מתחילה את הנתונים האמיתיים לא היה קונה, האם גם נידון כזה דומה לדין מקח טעות.

נראה שהדברים מפורשים בט"ז חו"מ סי' שלב ס"ד, וז"ל הט"ז –

"מעשים בכל יום שאדם מוכר לחבירו חפץ ואומר לו כך נתנו לי סך זה ולא רציתי למכור בזה הסך, ואח"כ נתברר שלא היה שום קונה בסך הקצבה שזכר הוא, וכי בשביל זה יבטל המקח".

והנה הפת"ש בחו"מ סי' רז סק"ט הביא משו"ת חות יאיר סי' סט שנשאל שאלה דומה לנידון בט"ז, וז"ל –

"לוי שבא לשמעון ואמר לו ביתך הפנוי בלא דיורים מכור אותו לי, ואמר לו אם תתן לי מחירה ת"ק ר"ט אתננה לך, ואמר לו לוי אתן לך ש', השיב שמעון כבר רוצה נפתלי ליתן לי ש'. ונשבע בנקיטת חפץ שאם יבוא היום אדם ויתן לו בעדה ת' לא יתננו לו, ומפני כך נתו לו לוי ת"י וקנה הבית. ויהי העם כמתלוננים שקנה בית ביוקר מאד, שאל לוי לנפתלי אם אמת הוא שבקש ליתן ש' בעד הבית והשיב להד"ם ואם בקש ליתנה לי בעד ש' לא חפצתי לקחתה. ותבע לוי לשמעון בדין, והשיב בענין נפתלי להשביח את מקחי אמרתי שקר כי זה דרך התגרים להשבע שכך קנו הסחורה אף כי שקר הוא".

הרי שהשאלה שעמדה לפני החות יאיר היא כשנעשה מקח והקונה קבל נתונים מוטעים על ערך הרכוש, האם יש מקום לבטל המקח עקב ההטעיה. והשיב החות יאיר –

"נ"ל ששמעון פטור מדיני אדם, אע"פ שהתל שמעון בו בערמתו שהתפאר שנפתלי ביקש לו ש' ר"ט ולוי לא שאל פיו לפני קנייתו וסמך על הימנותי' כי סבר מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר איניש ויש לו תרעומת על חבירו ועל עצמו שהאמין לו ועשה דרך התגרים שנשבעים שבכך וכך קנו, אף דעוון פלילי הוא ופתי יאמין".

אך במסקנתו העלה החוות יאיר שאם הקונה עדיין מוחזק במעות, אי אפשר להוציא ממנו, ועיי"ש בפת"ש שהעיר על דבריו מדברי הט"ז. וע"ע מש"כ בזה המהרש"ם במשפט שלום סי' רכז ס"ג.

ונוסף לכך גם לדברי החות יאיר אין מקום להשאיר המעות ביד המוחזק אלא באומדנא דמוכח, וכמ"ש:

"אם עדיין המעות בידו נ"ל דמצי למימר על דבריך שאמרת שכבר רצה נפתלי ליתן לך ש' ונשבעת סמכתי, וי"ל דבכה"ג הוא אומדנא דמוכח שכתב הרא"ש דמהני אפילו במכר וכמ"ש בהגהות הרמ"א סי' רז ס"ד".

והיינו אומדנא דומיא דשכיב מרע שכתב כל נכסיו ועמד או מי ששמע שמת בנו ונתן כל נכסיו ואחר כך התברר שהבן חי, עיי"ש בביאור הגר"א ס"ק יג. אך לא באומדנא שאינה מוכחת כלל כגון בנד"ד שלמשק יש חובות שהאשה לקחה אותם על עצמה וכלל לא ברור שהוא ירויח מכך שהמשק ישאר בידו.

מסקנת הדברים -

א. ההסכם שהסכימו בבית הדין שהמשק והבית יעברו לבעלותה הבלעדית של האשה הוא בתוקף מחייב, כהסכם שנעשה בקנין גמור, מכיון שהסכמה זו נעשתה בפני בית הדין.

ב. מלבד זאת, יש מקום לראות את "יפוי הכח" שניתן לב"כ האשה, כהתחייבות למכירת הדירה, או כהקנאת הזכות של המכירה לב"כ האשה. יפוי הכח ניתן כתוצאה מהסכמה בין הצדדים, הסכמה שנאמרה בביה"ד, יפוי כח נותן לב"כ האשה זכות למכור אף ללא הסכמת הבעל. הבסיס לקביעה זו הוא שיטת הנתיבות שהתבארה לעיל ולשיטה זו, ב"כ האשה קנה בקנין המועיל, את כח הקנאת הנכס לטובת האשה, ולא ניתן לחזור מקניין זה.

הבאנו את שיטת הרדב"ז, ולשיטתו לא ניתן לחזור מיפוי הכח מפני שתיתכן שליחות שלא ניתן לבטלה, כגון כשהתנו שלא יוכלו לחזור בהם, וה"ה ביפוי כח בלתי חוזר, ששמו מעיד על כך שהתנו שלא יוכלו לחזור בהם. בארנו לעיל ששיטה זו אינה מוסכמת.

בנוסף קיימת סברא שיש לראות במסירת היפוי כח, התחייבות שלא לחזור מהשליחות, ולכמה דעות מועילה התחייבות כזו, מה עוד שיש מקום לדון כאן מדין סיטומתא המועילה לכמה דעות אף בהתחייבות על "דברים".

וכן העלנו שיש לדחות טענת ב"כ הבעל לבטל הקנין מפני שנעשה להבריח מבעלי חובות בלבד. וכן את טענתו שקבל יעוץ מוטעה.

לכן יש להורות על סיום ההליכים להעברת המשק והבית על שם האשה.