תביעה להחזר תשלומי שכר לימוד

המקרה

בפני בית הדין תביעת התובעת א. מהנתבע ב. להחזר צ'קים שנתנה לנתבע במסגרת רישום ללימודים.

התקיים דיון בבית הדין, ולהלן העובדות כפי שהוצגו לבית הדין.

בעיר ג. קיימת מסגרת הנקראת בשם .... ובראשה עומד הנתבע. בפרוספקט המתאר את הפעילות במכללה נאמר כי המגמה היא לימודי רפואה יהודית וכי "התלמידים ילמדו לאבחן את המחלות ולהבין את הסיבות להיווצרותן תוך הכרת כוחות הריפוי המצויים באדם ודרכים לחיזוקם ואיזונם. התלמידים ילמדו להכיר את הטבע ולזהות את סגולותיו המשפיעים על רפואת האדם השלמה. הלימודים כוללים סדנאות ומפגשים רוחניים בגליל ובמדבר סיני". בין הנושאים המפורטים בפרוספקט כנושאי למוד - "ששת רמות הריפוי השלם על פי הקבלה".

התובעת נרשמה ללמודים במכללה, ובטופס ההרשמה חתמה על טופס שבו נכתב כדלהלן - "התחייבות. אני הח"מ מאשר כי הובא לידיעתי כי השתתפותי במפגש אחד בקורס מהווה מבחינתי הסכמה להשתתף בקורס כולו, ותשלום שכר לימוד מלא. הודעה בכתב על הפסקת לימודים מראש לאחר שני מפגשים תזכה בהחזר 80% משכר למוד. לאחר השתתפותי בשני מפגשים או יותר לא אהיה זכאי להחזר שכר למוד".

התובעת טענה ששילמה בתחילת שנת הלימודים בצ'קים דחויים עבור שכר הלימוד של כל השנה. התובעת סיפרה שהלימוד מעורב בנים ובנות ביחד, למרות שמראש סוכם שתהיה הפרדה בין בנים לבנות. וכן טענה על לימודי קבלה, כגון על עשר ספירות וקליפות וכדומה, והביאה כדוגמא את הקטע "פתח אליהו" שצולם ונלמד במסגרת השיעורים. לדבריה, לאחר שלשה חדשי לימודים התחזקה בשמירת מצוות, ובעקבות ספקות שהתעוררו אצלה פנתה לרב מוסמך בשאלת רב, והלה הורה לה להפסיק מיד את השתתפותה בלימודים אלו מפני הלימודים המעורבים ומפני למודי הקבלה. כמו כן פנתה לרב נוסף שהורה לה הוראה דומה. ובהתאם להוראה זו התובעת הפסיקה את לימודיה, אך כשבקשה לקבל את יתרת הצ'קים ששולמו נענתה בשללה, וזו עילת התביעה שבפנינו.

הנתבע טען, שמאחר שהנתבעת התחייבה לשלם שכר לימוד מלא, וסוכם מראש שלא ישיבו לה את כספה לאחר השתתפות בשני השיעורים הראשונים, אין מקום לתביעה לקבל חזרה את כספה. לדבריו, לא סוכם מראש על הפרדה בין בנים לבנות, וכמו כן טען שאין זה נכון שעיקר הלימודים הם למודי קבלה אלא הן נלמדים כחלק מלימודי הרפואה היהודית כשהמטרה היא להראות את הקשר שבין המצוות לאברי הגוף והגידים, לדבריו, כל תכניות הלמודים מבוקרות על ידי הרב ... שהוא בעצמו מעביר שיעורים במכללה.

פסק הדין

א. בפנינו כמה שאלות לבירור. ראשית, עלינו לברר האם ההתחייבות לשלם את מלוא שכר הלימודים, גם ללא השתתפות בשעורים במשך כל השנה, היא התחייבות ברת תוקף. כמו כן עלינו לברר האם בנסיבות הנוכחיות שהתובעת שאלה שאלת חכם, והורו לה שעליה להפסיק מיד את הלימודים, האם עקב כך היא זכאית לקבל את התשלום עבור החדשים שבהם טרם למדה.

נקדים, התובעת התחייבה, התחייבות ברת תוקף, לשלם על כל שנת הלימודים, בהתאם לתנאים שסוכמו מראש. אמנם אין זו חתימה על שטר התחייבות המועיל, שהרי רק הצהירה שהיא יודעת שכספה לא יוחזר לה לאחר שני השיעורים הראשונים, ולא נעשה קניין המועיל או בהסכם בר תוקף המנוסח כראוי. חתימה זו נחשבת כהודעה וכהודאה שידועים לה התנאים שסוכמו מראש, אך לא חתימה על מסמך מחייב.

אך יש לראות בהתקשרות בין התובעת לנתבע משום שכירות פועלים. דהיינו התובעת שכרה את הנתבע ללמדה שנת לימודים במתכונת המתוכננת. בדיני שכירות פועלים כתב הש"ך בסי' של"ג ס"ק יד בשם הריב"ש

- "בכל אלה אין צריך קנין, אלא התחלת המלאכה היא הקנין",

וכן הסכימו הפוסקים.

אמנם אם בעל הבית חוזר בו צריך לשלם לפועל על הזמן שלא עבד, כפועל בטל בלבד, עיין בטור ושו"ע חו"מ ריש סי' שלג. אך בנידון שלפנינו אם אחד התלמידים חוזר בו, עליו לשלם את מלוא השכר שסוכם עליו מראש. והדברים מבוארים בתשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' א'. ולהלן עיקרי דבריו -

"שאלה. עשרה תלמידים שכרו רב אחד, והתנו ביניהם ללמוד לפניו כל תלמיד בעשר ליטרות לשנה. והתנו ביניהם שכל מי שימרוד, ולא יבא ללמוד, שיפרע שכירות כל השנה המגעת עליו, כאילו בא ולמד כל השנה כולה. ועל פי תנאי זה נתן כל אחד משכון ביד שליש אחד, שאם ילמוד או לא ילמוד יפרע לו שכרו משלם. ומי שימרוד ולא יפרע, יתן השליש משכון המורד להרב, בשביל כל השכירות המגעת. והתחילו ללמוד. ונוספו לרב תלמידים. ועלתה שכירותו י"א ליטרות. ולשלשה חדשים נסתלק אחד מהתלמידים, ולא רצה ללכת למדרש. כי אמר שהרב לא היה רוצה ללמדו פירוש רש"י על הספר, ותבע התלמיד ההוא משכונו מהשליש, ואמר תן לי משכוני ואתן לך או להרב שכירותו שמגעת לו ממה שלמדתי עד היום הזה. ואמר השליש תן לי או להרב שכירות כל השנה, ואתן לך משכונך כמו שהתנית. אמר התלמיד לא אתן אלא כפי הימים שלמדתי, לפי שלא הפסדתיו כלום. בעשר ליטרות שכרנוהו, ומלבד שכירותו יש לו עשר ליטרות.  תשובה. הדין עם הרב, מכמה טעמים. שלפי מה שיראה מתוך הדברים, רשאי היה הרב להביא לפניו תלמידים אחרים מלבד הראשונים ולהוסיף עליהם, כדי להרבות בשכרו על עשר ליטרות ... ודומה למה שארז"ל אמר רבא האי מאן דאגר אגורי לעבידתא, ושלים עבידתא בפלגא דיומא, אי אית ליה עבידתא דניחא מינה, אי נמי דכוותה, מפקיד להו. דקשה מינה לא מפקיד להו. ונותן להם שכרם משלם. והכי נמי שכרו בעי למיתב ליה, משום דמלמד הוי כאכלושי בעבידתא דעלמא. דאמרינן התם עלה דההיא דנותן להם שכרם משלם והא אמרת אינו דומה הבא טעון לבא ריקם, עושה ליושב ובטל. ופריק כי קאמר רבא באכלושי, דאי לא עבדי חלשי. ולומדי התורה אינם נהנים בבטולם, אלא מצירים. ועוד דהא צריך הוא ללמוד, ואינו בטל מחמת חלקו של זה. ועוד דכיון שהתנה מתחלה שאם יחזור בו יפרע משלם, נ"ל שהוא חייב לשלם משום תנאו. דמאי אמרת, לא התנה זה אלא שאם יחזור ולא ימצא הרב מי ישכרנו שיהא הוא נותן לו כדינו א"כ לא היה צריך תנאי זה. שאפילו לא התנה, כך היה דינו. אלא כיון שאמר דברים מיותרים, לרבות על הדין אמרו, דבין ימצא אחרים בין לא ימצא יתן לו שכרו משלם".

מבואר בתשובה זו, שאם סוכם מראש שהתלמיד מחוייב בתשלום על כל השנה, אף אם למעשה ילמד רק חלק ממנה, הרי שהוא מחוייב בתשלום מלא, ואין מקום לפסוק שישלם רק כפועל בטל.

אמנם בנידון דידן אין מקום לדון מכח הטעם הראשון שכתב הרשב"א דהוי כאכלושי, ואין מקום לדון את הנתבע כמלמדי תורה שמצירים על ביטולה, ועוד שבין כה וכה מלמד אחרים באותה שעה. אך שני הטעמים האחרים שכתב הרשב"א כוחם יפה לענייננו. שבעיקר המלאכה הנתבע אינו כפועל בטל שהרי אינו בטל ממלאכתו מחמת תלמיד אחד שפרש מלימודו, (למעט חלק מסויים מהעבודה שהמלמד מקדיש לכל תלמיד בנפרד). ועוד מאחר שהתובעת והנתבע התנו מראש לשלם תשלום מלא, התנאי מחייב, כמבואר בתשובת הרשב"א שהבאנו.

אך במקרה שלפנינו יש לדון, מאחר שלדברי התובעת פרשה מהלימודים לאחר שהתחזקה במצוות ושני רבנים מוסמכים הורו לה שאין היתר ללמוד לימודים המשולבים בלימודי קבלה, וכן מפני הלמוד המעורב של בנים ובנות יחדיו. יש מקום לברר האם בנסיבות אלו יש לפטור את התובעת מתשלום שכר הלימוד של אותם חדשים שלא למדה.

ב. ראשית נציין כמה מקורות לביסוס אותו פסק הלכה שניתן לתובעת

לימוד קבלה

הרמ"א בשו"ע יורה דעה סי' רמו סעיף ד' פסק –

"ואין לאדם לטייל בפרדס רק לאחר שמלא כריסו בשר ויין, והוא לידע איסור והיתר ודיני המצות (רמב"ם סוף מדע ס"פ ד' מהל' יסודי התורה)".

והש"ך סק"ו כתב –

"גם המקובלים ושאר האחרונים הפליגו בדבר שלא ללמוד חכמת הקבלה עד אחר שמילא כריסו מהש"ס, ויש שכתבו שלא ללמוד קבלה עד שיהא בן ארבעים שנה כמ"ש בן ארבעים לבינה, בשגם שצריך קדושה וטהרה וזריזות ונקיות לזה. ורוב המתפרצים לעלות בחכמה זו קודם הזמן הראוי, קומטו בלא עת, כמ"ש כל זה בדברי חכמי האמת"

ובביאור הגר"א כתב על דברי הרמ"א והש"ך, וז"ל –

"ואמת שאין לאדם לטייל כו' כמ"ש בחגיגה י"ג א' אין מוסרין סתרי תורה כו' וכנ"ל", וכוונתו לאמור במסכת חגיגה דף יג. – "אין מוסרין סתרי תורה (כגון מעשה מרכבה וספר יצירה ומעשה בראשית. רש"י) אלא למי שיש בו חמשה דברים, שר חמשים ונשוא פנים ויועץ וחכם חרשים ונבון לחש".

ועיין ברש"י בספר ישעיהו פרק ג' פסוק ג' שפרש –

"יועץ, יודע לעבר שנים ולקבוע חדשים, וחכם חרשים, שכשפותח בדברי תורה נעשו הכל כחרשים, ונבון לחש, ראוי למסור לו סתרי תורה שנתנו בלחש כגון מעשה בראשית ומעשה מרכבה".

והחיי אדם כתב בכלל י' סעיף יב –

"אין לאדם ללמד כי אם מקרא משנה גמרא פוסקים וספרי מוסר ובזה יקנה האדם העולם הזה והעולם הבא. ומ"מ מותר ללמוד באקראי שאר חכמות, ובלבד שלא יהיו ספר אפיקורסים. ואין לאדם ללמוד חכמת הקבלה אלא עד שימלא כריסו בגמרא ובפוסקים ויהא ירא שמים גדול ויושב תמיד ועוסק בתורה, אבל בלא זה אסור, ומאד החמיר בזה ר' חיים וויטאל ז"ל".

ומבואר בדבריו שאסור ללמד בספרי הקבלה אף באקראי, אלא לאחר שהושלמו התנאים שכתב.

ובצוואת הנתיבות אות ט' כתב על לימוד חכמת הקבלה –

"ואין לסמוך על לימוד חכמה הזאת בזמן הזה משום אדם, ובפרט מאותן שלא מלאו כריסם בש"ס ופוסקים ומתפארים בחכמה זו. לא תאמין ולא תאבה ולא תשמע אפילו לדבר קל מהם. ולא שמענו מי שהיה מכיר חכמה זו לאמיתתה רק אותם שהיו חריפים טובא כגון הרמב"ן והר"י ודומיהם זצ"ל, ועם כל זה היה עיקר לימודם בש"ס ופוסקים, כמבואר בספרי הרמב"ן והרשב"א ע"ש".

וע"ע בספר יחוה דעת לראשל"צ הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א ח"ד סי' מז שהאריך בזה, וע"ע בשו"ת אגרות משה חלק או"ח ח"א סי' מא וחלק או"ח ח"ה סי' יא.

ג. הפרדה בין בנים לבנות

ביחס להפרדה בין בנים לבנות, הדבר נחוץ מדינא, וכפי שעולה מדברי הרמב"ם הלכות יו"ט פ"ו הלכה כא, ועיין בספר יחווה דעת ח"ד סי' מו שהאריך להוכיח שחובת ההפרדה בשעת הלימודים בין בנים לבנות היא מצד הדין ולא ממידת חסידות בלבד.

ואמנם יתכן שיש מקום לשיקול דעת ובירור הלכה ביחס לציבור הרחוק מתורה ומצוות, לקיים עבורו מסגרת מתאימה על מנת לקרבם לתורה ומצוות, ולשקול האם יש מקום להורות שגדולה עבירה לשמה וכו'. אך ביחס לתובעת לאחר שהתחזקה בשמירת מצוות ושאלה שאלת רב, הרי שבמצבה החדש היה מקום לפסק ההלכה שקבלה.

ד. שכר פועל לדבר עבירה

על כן יש מקום לדיון, האם בנסיבות אלו יש מקום לתביעת התובעת להחזר הצ'קים שנתנה עבור הלימודים במשך אותם חודשים שכבר לא למדה. לצורך בירור שאלה זו, עלינו לדון בשאלה עקרונית, והיא האם אדם ששכר את חבירו לעשות מעשה אסור, האם על השוכר לשלם לפועל את שכר פעולתו?

מצינו בגמרא במסכת ב”ק דף ע: שאדם מחוייב בתשלום אתנן, אא"כ התחייב בביאתו מיתת בית דין וקם ליה בדרבה מיניה. וכתב בביאור הגר"א אה"ע סי' קעז ס"ק כג –

"הא בשאר דלא קם ליה בדרבה מיניה חייב בדינא".

וכן מבואר ממש"כ הרמ"א בחו"מ סי' פז סוף סעיף כה ובש"ך ס"ק נח. וכן כתב בתשובת מהר"י באסאן שהביא בספר אמרי בינה הלכות דינים סי' יז וז"ל –

"האומר לחבירו עשה דבר פלוני ואתן לך כך וכך ועשה חייב ליתן לו מה שאמר, אע"פ שיש דבר עבירה בדבר ההוא שעשה חבירו על פיו, ויש על זה כמה ראיות, אחת מהנה אתנן הזונה".

ובספר נתיבות המשפט חו"מ סי' ט' סק"א כתב –

"יש להסתפק בשוכר עדות שקר והעיד לו, אם חייב להחזירו כשיתבענו כמו בשוחד. ונראה דאין חייב להחזיר, דדוקא בריבית ושוחד דאמר רחמנא לא תיקח ומאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני ... משא"כ בשוכר עדי שקר דלא כתב רחמנא לאו על הלקיחה, רק שלא להעיד שקר, דמי לאתנן שנותן שכר בעד ביאה אסורה, שאין צריך להחזיר".

וע"ע בשו"ת תשורת ש"י ח"א סי' ז' שהסכים עם דברי הנתיבות וסיים –

"הגם שכתב דאין צריך להחזיר, מ"מ ודאי גם לכתחילה חייב לשלם כדמוכח מהא דאתנן".

 (ומש"כ בשו"ת מערכי לב (להרי"ל צירלסאהן) סי' קיג לדייק בכוונת הנתיבות שדוקא לאחר שכבר שילם לאותו העד שהעיד עדות שקר, הכסף ישאר בידו, אך בטרם שולם הכסף, העד אינו יכול לתבעו, כל זה אינו נראה בכוונת הנתיבות, וכמ"ש התשורת שי).

וע"ע בשו"ת חתם סופר חחו"מ סי' כז ובאמרי בינה הלכות דיינים סי' יז ובהלכות טו"נ סי' לא שדחה דבריו.

העולה מדברינו שהשוכר את חבירו לשכירות שיש בה משום איסור, והלה השלים את שכירותו, השוכר חייב לשלם את מלוא התשלום, ואינו יכול להמנע מהתשלום בטענה שהיה איסור בעצם המעשה.

אך בנידון שלפנינו התובעת לא השתתפה בחלק גדול מהשיעורים, ולאחר שלשה חדשים פרשה מהלימודים ובקשה לקבל את כספה בחזרה, יש לדון האם גם בנסיבות אלו יוכל הנתבע לקבל את מלוא שכר הלימוד למשך כל השנה.

נקדים לדון בשאלה העקרונית, והיא - מי ששכר פועל למלאכת איסור ושלם לו על כך, ובטרם נעשתה המלאכה חזר בו השוכר, האם יוכל לקבל חזרה את שכרו או שהפועל יוכל לעמוד על זכותו לעשות את מלאכת האיסור ולהשאיר את השכר אצלו.

נפתח בדברי החוות דעת בסי' קסא סק"ה. החו"ד הסכים עם מש"כ המל"מ שהמלוה את חבירו בריבית, ולאחר זמן טען המלוה מאחר שנודע לי שיש איסור ריבית החזר לי מעותי, הדין עמו. ואח"כ כתב החוו"ד -

"הכא שהקנה לו המעות לזמן כדי שיתן לו אגר נטר, וכיון דאגר נטר אסור לו, ודאי גם הקנין לזמן במעות בטל ... דהא לא נתן לו המעות רק בעד זה, דמי לאומר הרי לך טלה באתננך, אף דהביאה אסורה, ודאי דלא אמרינן שיהיה הטלה במתנה בידה מחמת שהמקח הוא בעד האיסור ואי אפשר לו לקיים הדבר מחמת האיסור. ואף דהיא אומרת אנא הא קאימנא קיים תנאך ובעל אותי, אפילו הכי כיון דאי אפשר לו לקיים תנאו מחמת האיסור צריכה להחזיר הטלה, כמבואר במסכת עבודה זרה ריש פרק השוכר את הפועל".

לפי דרכו של החוות דעת גם בנידון שלפנינו התובעת שילמה לנתבע סכומי כסף תמורת הלימודים, ואחר שקבלה פסק הלכה שהלימודים אסורים עבורה, לא יועיל מה שיאמר הנתבע "אנא הא קאימנא הכל תלוי בך אם תרצי תוכלי ללמוד", דמאחר שהיא מנועה מכך עקב האיסור שבדבר, הנתבע יאלץ להחזיר לה את כספה.

ביחס לראיית החוו"ד מהגמרא במסכת עבודה זרה, נראה שכוונתו למבואר שם בדף סב: -

"נתן לה ואחר כך בא עליה, לכי בא עליה ליחול עלה איסור אתנן למפרע. אמר רבי אלעזר כשקדמה והקריבתו. ה"ד אי דאמר לה, קני ליך מעכשיו, פשיטא דשרי, דהא ליתיה בשעת ביאה, ומתנה בעלמא הוא דיהיב לה. ואי דלא אמר לה קני ליך מעכשיו, היכי מצי מקרבה ואיש כי יקדיש את ביתו קדש אמר רחמנא, מה ביתו ברשותו, אף כל ברשותו. אלא, דאמר לה להוי גביך עד שעת ביאה, ואי מיצטריך ליך קני מעכשיו".

ומבואר בגמרא שאם נתן לה בסתמא ולא אמר לה שתקנה מעכשיו, אינה קונה אותו שיהא שלה ואינה יכולה להקדישו. ומשמע, שגם שאמרה אנא הא קאימנא, והטלה שלי אף אם הנותן חוזר בו, לא מהני ואינו שלה.

אך כבר העירו על החוות דעת שנעלמו ממנו דברי הריטב"א בחידושיו שם בסוגיא. וז"ל הריטב"א –

"הקשה מורי הרשב"א נ"ר, דהכא שלו וברשותו הוא, דכיון דמשכתיה קניתיה במשיכה, ואי משום דלא בא עליה, אין הבעילה אלא דמים, וכל שמשך ופסק דמים קנה אף על פי שלא פרע, ואין המעות אלא כחוב אצל הלוקח ... וקושיא גדולה היא זו, והעלה רבינו בגימגום. והנראה לי בזה דבעלמא כל שהמשיך פירותיו אחר פסיקת דמים גמר והקנה, דסמוך דפרע ליה לוקח שפיר, וכי לא פרע ליה נמי כייף ליה בדינא דלא כסיפא ליה מילתא למיתבעיה, אבל הכא דכסיפא מילתא למיתבעיה לביאה, אנן סהדי דלא מקני כלל, אלא שיהא בפקדון אצלה עד שיבעול".

מבואר דהרשב"א והריטב"א סבירא להו בפשיטות שהטלה נקנה לאשה מיד, וזאת בתמורה להתחייבות שלה, וממילא כך הדין בכל מי ששילם תמורת התחייבות למלאכת איסור, התשלום במקומו עומד, כל עוד הפועל מוכן לעשות את האיסור ואומר אנא הא קאימנא. אלא שהריטב"א באר הגמרא שבנידון שם קיימת אומדנא שמעיקרא לא הקנה את הטלה לאשה מפני שכסיפא ליה למיתבע לאשה לקיים דבריה, וגמר ונתן לשם פקדון כדי שיוכל לקבלו חזרה אם האשה תחזור בה.

ובספר חלקת יואב חלק יו"ד סי' כג כתב –

"ואגב אעורר על דברי המחנה אפרים בסי' לז במלוה לחבירו בריבית קצוצה ואח"כ נודע למלוה שזה אסור ורוצה לחזור ליקח המעות בחזרה, דסובר המל"מ דצריך להחזיר המעות. הדבר לי לפלא, שהרי להדיא מבואר בריטב"א בריש השוכר דנתן לה אתנן ואח"כ רצה לחזור מן העבירה והוא תובע ממנה הטלה, יכולה היא למימר אנא הא קאימנא ואנא מוכן לפניך לעבור עבירה, וה"נ בריבית שיוכל הלוה לומר אני מוכן ליתן ריבית ומצידי אין מניעה ... ולפלא לי על החוו"ד סי' קס"א סק"ה שפשוט לו הדין להיפך דצריכה להחזיר לו את הטלה. וכתב שמבואר כן בש"ס, והוא פלא ואין מבואר שם כלום, ובריטב"א שם מבואר ההפך".

וע"ע בספר אמרי בינה קונטרס דיני קניינים סי' יא ובמהרש"ם ח"ו סי' קלב שהעירו על החוו"ד מדברי הריטב"א. ועיין בספר לאור ההלכה (של הג"ר ש"י זוין ז"ל) עמ' שטו, שתמה על החוות דעת שכתב דאפילו אומרת אנא הא קאימנא צריכה להחזיר את הטלה, דברשב"א ובריטב"א מבואר להיפך ולשיטתם האשה קנתה את הטלה לגמרי, ומסקנתו שמאחר שהחוות דעת לא ראה את הרשב"א והריטב"א, נקטינן כרבותינו הראשונים.

אך לאחר העיון נראה שאין פירכא על דברי החוות דעת מדברי הרשב"א והריטב"א. הרשב"א והריטב"א כתבו שהטלה שייך לאשה מאותו הזמן שמשכה את הטלה, וזאת תמורת הפסיקה שפסקו על הביאה, על כן תמהו על מש"כ בגמרא דאינה יכולה להקדישו מכיון שעדיין אינו שלה, על כן הריטב"א הוזקק לבאר דהכא מחמת כסיפותא לא גמר והקנה אלא נתן בפקדון. אך גם לולי סברא זו של כסיפותא, אין מבואר בדבריהם מה הדין אם לאחר שנתן הטלה יחזור בו מחמת האיסור ויתבע דמי הטלה, האם יוכל לקבלו בטענה שמבטל את העסקה מפני האיסור שיש בה, ומבקש כספו בחזרה. דהיינו יתכן שהטלה נקנה לאשה בעת שמשכה מאחר ובאותו זמן האיש הסכים לכל העניין, אך אם לאחר שעה יחזור בו, הטלה נשאר בבעלות האשה ונ"מ שתוכל להקדישו, אך תחוייב בהשבת דמי שווי הטלה מאחר שהאיש מבקש לחזור בו מחמת האיסור. הרשב"א והריטב"א אינם שוללים סברא זו, ודבריהם נסובים רק על האמור בגמרא שהטלה גופו אינו שייך לאשה, ולא תוכל להקדישו. על כן במלוה החוזר בו יוכל לתבוע חזרה את מעותיו, דלעניין זה שיכול לטעון שאינו מסכים לעבור איסור ומבקש מעותיו חזרה, בזה אין גילוי ברשב"א ובריטב"א שיחלקו על כך. ולעניין מלוה אין נ"מ דמלוה להוצאה ניתנה ובכל מקרה אינו חפץ במעותיו דוקא אלא בדמי שווי ההלואה.

לאחר העיון בדברי הריטב"א עולה שאין מקום למה שייחס החלקת יואב לריטב"א, החלקת יואב כתב בלשון זו -

"להדיא מבואר בריטב"א בריש השוכר דנתן לה אתנן ואח"כ רצה לחזור מן העבירה והוא תובע ממנה הטלה, יכולה היא למימר אנא הא קאימנא ואנא מוכן לפניך לעבור עבירה, וה"נ בריבית שיוכל הלוה לומר אני מוכן ליתן ריבית ומצידי אין מניעה".

ואילו בריטב"א מבואר רק דינו של הטלה ואין מבואר שהאיש אינו זכאי לבטל העסק ולבקש כספו בחזרה.

העולה מדברינו שאמנם נעלמו מהחוו"ד דברי הריטב"א על כן פרש את דברי הגמרא כפשוטן, שהאשה אינה קונה את הטלה מכיון שהנותן יכול לחזור בו, והריטב"א פרש שהטלה גופו נקנה לאשה והעמיד סוגיית הגמרא באוקימתא. אך גם לשיטת הריטב"א אמנם הטלה נקנה לאשה, אך היינו דוקא כל עוד הנותן מעוניין בקיום העסקה, אך יוכל לחזור בו ולקבל את דמי הטלה בחזרה, אך לא את הטלה עצמו לאחר שנקנה לאשה ללא תנאי. ולפי זה, גם הריטב"א מסכים ששוכר אדם למלאכת איסור, בטרם נעשה האיסור, יוכל המשכיר לחזור בו ולקבל כספו בחזרה.

ומצאתי באמרי בינה (שם) שכתב כסברא זו, ולאחר שהקשה על החוות דעת מדברי הריטב"א, וכנ"ל, כתב וז"ל –

"ובאמת אף דנראה מדברי הריטב"א דקנתה הטלה לולי מטעם דכסיפא ליה למיתבע, היינו דלהריטב"א היה ק"ל דמ"מ קנתה גוף הלה, כיון דהקנה לה והמעות אינו אלא חוב, ואף דיכול לבטל ולומר דאינו רוצה לעשות איסור, מ"מ כיון שכבר מכר בעד שכר ביאה, אין הביאה רק חוב עליה ותהיה חייבת לשלם דמי הטלה, כיון דמ"מ נתרצה למכור הטלה ולתת בעד דמי ביאתה, א"כ קנתה ודמי ביאתה הוא חוב עליה ... באתנן יכולה להשלים התנאי ולתת דמי הביאה, לכך צ"ל משום דכסיפא".

מכל הנ"ל כמה וגם ניצבה מסקנת גדולי הפוסקים והם המל"מ (פ"ח מלוה ומלוה ה"א) והמחנה אפרים (הלואה סי' לז) והחוות דעת (שם) ושו"ת באר יצחק (חלק יו"ד סי' יד) שהמלוה מעותיו בריבית, יכול לחזור בו ולתבוע חזרה את דמי ההלואה, בטענה שאינו רוצה לעבור על איסור. לפי זה ה"ה הכא, התובעת רשאית לקבל את מעותיה חזרה בטענה שאינה מסכימה לעבור על איסור.

אך נראה שכל הנ"ל יכול להאמר אילו הלימודים במהותן הם לימודי איסור, וכל ההתקשרות של שכירות הפועלים היתה מלכתחילה התקשרות האסורה בעצם מהותה. אך עיין בחוו"ד שם שבמקום בו עצם ההתקשרות אינה התקשרות של איסור, אלא שאחד מתנאי התשלום כרוך באיסור ריבית, המקח קיים מאחר ואפשר לקיימו בהיתר. נראה דה"ה במקרה שלפנינו עיקרן של הלימודים הם לימודי רפואה בדרך מסויימת, ולימודי הקבלה אינן עיקר הלימודים, וכפי שנאמר ע"י הנתבע בדיון, מכאן ולהבא עיקר הלימודים אינם כוללים ענייני קבלה. על כן ביחס לשאר מרכיבי הלימוד שאין בהם כל איסור אינה יכולה לחזור בה, ובלבד שיאפשרו לה ללמוד ללא תערובת של בנים ובנות ביחד, דהיינו לכל הפחות שתתבצע הפרדה בתוך הכיתה בין קבוצת הבנים לקבוצת הבנות, הפרדה כזו שהבנים ישבו בצד אחד והבנות בצד אחר, ועיין בשו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' מא ואו"ח ח"ה סי’ יא שחילק בין אם ההזמנה להשתתף היא הזמנה לכלל הציבור שאז יש צורך במחיצה, או שההזמנה היא לאנשים פרטיים בלבד, שאז די בהפרדה בתוך החדר גם ללא מחיצה. ועל כן אילו היינו מתכנסים בבית הדין לדיון מיד בעת שהתובעת דרשה לקבל חזרה את כספה, היינו פוסקים שאם הנתבע מסרב להשיב לה את כספה עליו לאפשר לה להמשיך בלימודים במתכונת שאין בה חשש איסור, אך כעת שהדיון התעכב ומתקיים בסוף שנת הלימודים, עלינו להורות לנתבע שאם אינו מסכים להשיב לנתבעת את כספה עליו להתחייב לאפשר לה ללומד בשנת הלימודים הבאה במתכונת הנ"ל שאין בה חשש איסור.