לדון בדין תורה עם אדם שלא ציית דינא

סימן לה - מי הוא לא ציית דינא, ואיזה השלכות יש לכך לגבי זכותו לדיון בפני ביה"ד

פסק דין

א. המקרה

1. ע"פ החלטת ביה"ד מיום ל' תשרי השתא נקבע דיון בתאריך ט"ז מרחשוון.

ביה"ד קיבל את מכתבי הצדדים מתחילת השבוע.

הנתבעים:

במכתבו של ב"כ הנתבעים הוא טוען מספר טענות א. התובעים הם לא צייתי דינא ב. מבחינה חוקית פסק הדין הוא חלוט. ג. הוא מעלה חשד שההזמנה שנשלחה היא שלא ע"ד הדיינים. ד. הוא מבקש שהתובעים יפקידו את הסכום שנפסק בפסק הדין במזומן בקופת בית הדין עד להחלטת בית הדין. ה. הוא מבקש לדעת על איזה נושא התביעה.

התובעים:

במכתב התגובה של התובעים הם מבהירים שבידם פסק דין מבית הדין שהזכות בידם להציג טענות חדשות בפני בית הדין, ושמבחינתם פסק הדין שניתן ללא שמיעת הטענות החדשות שבידיהם הוא פסק דין חסר ואסור לאשר אותו בערכאות.

לאחר מכן הכניסו מכתב נוסף בו השיבו עוד שמאחר ולא ראו שבהחלטה הסופית בח' תשרי כתוב שעליהם לשלם לכן לא שילמו, ואינם מזלזלים בבית הדין, ומבקשים שהנתבעים יפקידו כסף לאחר שהם מצהירים שלא רוצים דין תורה כי כבר יש להם פסק דין חלוט.

חלק מטענות הצדדים כבר נטענו בעבר ונידונו בבית הדין ואף ניתנה על כך החלטה כתובה בתאריך ח' תשרי תשע"ז. על טענות אלה בית הדין לא ישוב וידון בהם מאחר שלא נטען בהן שום דבר חדש.

תגובת התובעים:

לגבי הטענה האחרונה במכתב הנתבעים שרוצים לדעת מהו נושא התביעה, השיבו על כך היטב התובעים שמדובר בטענות חדשות שלא נטענו בדיון הקודם, ונימקו את הטעם שהם לא נטענו משום שהבעל הופיע ולא האשה והבעל לא ידע מה להשיב על כל הטענות כמו שצריך, ואילו האשה יודעת מה היה ועל כן אין טעם לפרוט מה הטענות אלא מדובר על כל הדיון הקודם, ובזה קיימו החובה לפרט את הטענות.

לגבי הטענה שהתובעים הם לא צייתי דינא בכך שהם לא צייתו לפסק הדין הקודם, וגם להחלטת בית הדין מתאריך ח' תשרי תשע"ז שקבעה שעליהם לשלם את הכסף ללא קשר לזכותם לדיון נוסף, והם משיבים שפסק הדין לא סופי כי חסר התייחסות לטענות החדשות שלהם, טענה זו נטענה כבר ובית הדין קבעו ונימקו בתאריך ח' תשרי תשע"ז שעל התובעים לשלם לנתבעים את הסכום אותו נפסק בפסק הדין ואם תינתן החלטה אחרת יצטרכו לפעול לפיה אבל כל עוד ולא ניתן החלטה אחרת לגופו של דיון, פסק הדין הינו סופי ומחייב.

ב. מניעת דיון בטענה שהשני לא ציית דינא

2. אך לגבי לקיים דיון עם בעל דין שהוא לא ציית דינא יש לדון בזה, ותחילה יובהר כי ביה"ד אינו מטיל קנסות על עוברי עבירה, ואם יתקיים דיון בפני ביה"ד כשצד אחד הוא עובר עבירה מובהק, הוא יקבל מבית הדין את אותו היחס ואותה ההתייחסות כמו בע"ד שהוא צדיק גמור כמו שכתב בשו"ת דברי חיים (חו"מ ח"א סי' מו):

"מעודי אני מצטער אשר בעוה"ר אנשי בליעל פורקי עול ועושים עוולות ולא רצו לקבל עליהם עול תורה וכשיש להם דבר אשר להם זכות בדין תורה הקדושה ואין בידם להוציא באלמות בוא יבואו ברינה לדין תורה הקדושה ומעולם נצטערתי על זה אך אין בידינו לעשות להם כגמול ידם דא"כ נתת תורת כל אחד בידו וכל אחד יבנה במה לעצמו ויאמר שחבירו הוא פושע וח"ו יפלו התקנות בכללם ולזה אין בידינו רק לפסוק הדין שוה בשוה כטוב כחוטא".

ועל כן אם כוונת הנתבע לטעון שאין ראוי להזדקק לדיון של אדם שהוא לא ציית דינא, הרי שזו אינה טענה וביה"ד ידון בזה כמו בדיון של כל בעל עבירה אחר.

3. אמנם מה שיש לטעון הוא מצד אחר מש"כ בשו"ע (חו"מ סי' כו ס"ב):

"היתה יד עובדי כוכבים תקיפה, ובעל דינו אלם, ואינו יכול להציל ממנו בדייני ישראל, יתבענו לדייני ישראל תחלה; אם לא רצה לבא, נוטל רשות מבית דין ומציל בדייני עובד כוכבים מיד בעל דינו. הגה: וכל זה דווקא כשאינו רוצה להיות ציית דין, אבל בלאו הכי אסור לבית דין להרשות לדון לפני עובדי כוכבים (מהרי"ק שורש א')".

וא"כ במקום שהבע"ד עומד וצווח שהוא רוצה לדון בדיני ישראל אף שהוא לא ציית דינא, לכאורה אין מקום לתת לו היתר להתדיין בפני דייני ערכאות, עאכו"כ כשהוא התובע ומה שייך להתיר לצד השני ללכת לערכאות כיון שהוא לא ציית דינא הרי הוא אינו רוצה שיהיה דיון בכלל וטוב לו במצב העכשוי, ועוד שהרי כפי שאומר הנתבע במצב הנוכחי בערכאות לא ידונו אותו בכלל שכן כבר יש פסק דין חלוט, וא"כ החלטה על אי דיון במצב הנוכחי היא החלטה על הפסד בטוח בתיק ובזה לא מצאנו מי שמתיר להפסיד בוודאי את התובע, כל שמצאנו הוא היתר למי שרוצה להתדיין ללכת להתדיין בערכאות אבל מי שרוצה שלא יתקיים דיון בכלל כי הוא לא ציית דינא זה לא שייך.

4. וראיה לזה ממש"כ הנה"מ (שם ביאורים ס"ק ג):

"ונראה דמיירי באופן שידוע החוב לדייני ישראל, כגון במלוה בשטר וכיוצא, דבמלוה על פה אי אפשר לדייני ישראל ליתן לו רשות להוציא דאימר אינו חייב לו כל כך, רק משמתין אותו כשאינו רוצה לבוא".

והו"ד להלכה בערוה"ש שם.

הרי דבמקום שיתכן שיוציא ממון שלא כדין אין אנו מתירים לאדם ללכת לערכאות אפילו אם על ידי כך יפסיד הכל, וא"כ ק"ו ב"ב של ק"ו שבמקום שאדם רוצה שלא יתקיים דיון בכלל ואין אנו יודעים אם הוא צודק שאין להשאיר מצב כזה וחייב להתקיים דיון.

5. ועוד שהרי כתב הסמ"ע (שם ס"ק ח):

"וכתב בעל התרומות (שער ס"ב ח"א ס"ג) דאין מתירין לו לילך בפני גוים אא"כ אין יכולין להוציא מידו ע"י אדרכתא ע"ש, וכתבתי לשונו בדרישה".

והו"ד באורים (שם ס"ק ח) ומסיים: ונכון הוא.

6. הרי שאם יכולים להוציא מידו בבי"ד באיזה צורה אין היתר ללכת לערכאות וא"כ מאחר ואפשר להחתים אותם על שטר בוררות חדש וע"י זה יהיו חייבים לדון א"כ אין היתר לביה"ד להתחמק מדיון במקרה כזה.

ג. תביעה לד"ת לאחר תביעה בערכאות

7. אמנם מה שיש לדון בזה הוא מצד אחר ממש"כ בשו"ע (שם ס"א):

"מי שהלך בערכאות של עובדי כוכבים ונתחייב בדיניהם, ואחר כך חזר ותבעו לפני דייני ישראל, יש אומרים שאין נזקקין לו (מהרי"ק שורש קפ"ז); ויש אומרים דנזקקין לו (מרדכי בפ' הגוזל בתרא), אם לא שגרם הפסד לבעל דינו לפני עובדי כוכבים (מהר"מ מירזברק). והסברא ראשונה נראה לי עיקר".

הרי דהרמ"א מכריע שבמקום שהלך לערכאות של גוים והפסיד אין נזקקין לו, וכאן הרי התובע קבע דיון בפני ביה"ד וביטל אותו ולאחמ"כ הנתבע תבע אותו לדיון בביהמש"פ והוא הפסיד ורק לאחר שהפסיד בביהמש"פ פנה שוב לביה"ד לבקש דיון וא"כ היה מקום לומר שאין נזקקין לו וכהכרעת הרמ"א ובזה הרי אין נזקקין לו אף שיפסיד לגמרי שהרי מדובר כאן על מי שהלך לערכאות והפסיד, וא"כ אף כאן היה מקום לומר שאין נזקקין לו.

8. ובאמת יש מקום לחלק בין תובע לנתבע שהרמ"א מדבר על תובע שהלך לערכאות שלא כדין והפסיד, אבל נתבע שנגרר לדיון לכאורה יש מקום לחלק ולומר שבזה כן נזקקין לו אם הפסיד.

אמנם כבר כתב הלבוש (שם ס"ג):

"ואם אחד הלך ברצון טוב בפני גוים בין תובע בין נתבע ונתחייב בדיניהם, ואחר כך חוזר ותובעו לפני דייני ישראל, אף על פי שבדינינו היה זוכה אין נזקקין לו, ואסמכוה אקרא (דברים פכ"ה פס' כב) "כדי רשעתו", רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתי רשעיות, ואפילו לשלם לחברו מה שגרם להפסידו בדיניהם אין נזקקין לו משום מיגדר מילתא".

הרי שכתב להדיא שבין הלך התובע בין הלך הנתבע בערכאות אין נזקקין לו וא"כ שוב י"ל שאין להזדקק לדיון זה שלפנינו מאחר וכשנתבע בפני ביהמ"ש לא פנה לדייני ישראל אלא הסכים ללכת לשם ורק לאחר שהפסיד בא לפנינו וא"כ לכאורה אין נזקקין לו.

9. אמנם זה אינו בתרתי א. לא ידוע לנו אם השתתף בהליך בביהמש"פ או שלא ענה בבית המשפט והפסיד רק משום שלא ענה ודבר זה יכול להתברר ע"י טענות הצדדים אמנם ביה"ד אינו יכול לקבוע כעת שאין נזקקין לו. ב. מסיבה נוספת י"ל שכהיום שאין הולכים לביהמ"ש ברצון טוב כמו שאומר הלבוש אלא הולכים מחוסר ברירה כי הרי מי שלא יענה בביהמש"פ יפסיד את זכותו להתגונן א"כ לא ע"ז דיבר הלבוש ואדרבה הרי הלבוש אומר שרק מי שהולך ברצון טוב לערכאות אין נזקקין לו וא"כ מי שהולך בע"כ נזקקין לו. 

ועוד שהרי כתב התומים (שם ס"ק ב) לאחר שהאריך לדון מנין לנו שאפשר להפסיד אדם לגמרי ולומר שאין נזקקין לו ומסיים:

"ולכן לדינא צ"ע כמש"כ כי הרמ"א הולך לשיטתו מה שכתב לעיל (סי' כ"ב), ובהאי דלעיל לא בריר לן דינו כמש"כ לעיל, ולכן אפשר אם כבר הוציא המעות בערכאות קשה לפסוק ולהוציאו מיד מוחזק בדיני ישראל, כי יוכל לומר קים ליה, וגם אפשר דבכה"ג לא מצי חוזר, אבל כל כמה דלא הוציא מעות מיד מוחזק רק נתחייב בדיני אומות העולם, קשה להוציא ממון מיד מוחזק אשר לא כדת ישראל והרי זה גזל גמור ומי הפקיר ממון שלו. וצ"ע מאוד כי אין לרמ"א על מי שיסמוך לפי דקי"ל דחוזר בקנין".

וא"כ הרי בלא"ה הכרעת התומים שנזקקין ונזקקין אף בתובע שהלך לערכאות וכ"ש בנתבע שהלך בע"כ, וכאן הרי עדיין לא גבה ממנו המעות. ואף שרבים נחלקו עליו וגם הוא נגד הכרעת הרמ"א הרי הוא מבאר שהטעם בזה הוא משום שהוא יכול לומר קים לי שנזקקים לו כי הוא המוחזק וביה"ד חייבים להזדקק לו, וא"כ יכול לומר קים לי גם כהתומים נגד החולקים וביה"ד יצטרכו להזדקק לו, שעל החידוש הזה של התומים שבכגון דא אמרינן קים לי לא מצינו מי שנחלק.

וגם שדחוק לומר שמי שהלך לאשר פס"ד של ביה"ד שיהיה עליו דין של הולך לערכאות ויל"ע בזה הרבה.

ד. השלשת הממון טרם או כתנאי לדיון

10. אמנם מה שיש לדון בזה מצד אחר, שטוען התובע שמאחר והוא לא קיים את פסק הדין 'זה מראה עם איזה אנשים אנחנו מתעסקים' ולכן הוא מבקש הפקדת כסף מזומן מראש כי לדעתו מדובר בטרטור בלבד, ובלא"ה בסוף ינסו לא לשלם לכן הוא רוצה שיפקידו כסף מראש, מנגד טוענים התובעים הרי אנו צועקים כל הזמן שרוצים דין תורה, ומי שאומר שבגלל החוק אין לקיים את הדין תורה זה דווקא הנתבעים אם כן שהם יפקידו כסף.

והנה טענת התובעים שהנתבעים יפקידו כסף דינה להידחות וכמו שכתב בחכמת שלמה (חו"מ סי' עה ס"א ד"ה אומרים לו):

"ועוד שהמהרד"ך לא קאמר רק אם התובע רוצה שהנתבע ישליש מעותיו אז י"ל דלכוף את הנתבע בתרתי לדון וגם להשליש זה אינו לעשות לו כבי תרי".

ועוד אם נקבע כן, והנתבעים לא יפקידו כסף איזה סנקציות נטיל עליהם? לא נקיים דיון? הרי זה מה שהם רוצים. ובאופן כללי התובע אינו יכול לבקש מהנתבע תנאים לדיון כי הוא הרוצה בדיון ומי שיכול לבקש תנאים זה דווקא הנתבע שאינו רוצה בדיון, ועל כן עלינו לדון בטענתם האם יש כאן חשש שבלא"ה לא יקיימו את פסק הדין ועל כן עליהם להפקיד מראש כסף?

11. והנה הסובר דין זה דחובת השלשה מתחיל בגדולים הלא הוא הרד"ך כמו שכתב בדרכי משה (שם ס"ק ח):

"כתב מהר"ר דוד כהן בתשובה (בית ב' חדר א') מי שיש לו דין על חבירו והנתבע מוחזק אין אומרים להוציאו ולהניחו ביד שליש ואחר כך ידונו דכל מילתא דעבידא לאיגלויי לא מטרחינן בי דינא דדלמא יזכה הנתבע ונמצא מחזיק כדין כו'. ועיין לעיל סימן ע"ב (אות יד) בדין תפיסה דלא משמע כן גבי תקנת העיקול ועיי"ש".

ועי' בש"ך (שם ס"ק ב) שהבין שהד"מ חולק על הרד"ך ובא לומר שחייבים להשליש ולכן הוא חולק על הד"מ וכותב:

"ולא ידעתי היאך לא משמע כן בסימן ע"ב, ונראה עיקר כמהרד"ך, וכן המנהג".

והו"ד להלכה באורים (ס"ק ג).

ואף שבהגהות שו"מ (שם) מיישב את דברי הדרכ"מ מהשגת הש"ך ומבאר איפה כתוב מש"כ הדרכ"מ, ובאופן אחר מיישב את דברי הדרכ"מ בשו"ת מעשה איש (חו"מ סי' ז) בשם ארח משפט ועפ"ז כתב בס' ציון במשפט (שם אות סה) שאם היה רואה הש"ך תשובה זו לא היה דוחה דברי הדרכ"מ ע"ש. אבל באמת נראה שלא היו לפני הש"ך דברי הדרכ"מ בשלימותם שאינו מצטט את סיום דברי הרמ"א הנמצא אצלינו שכתב: ואפשר לחלק. דהיינו שיש להקשות אבל לא שהוא נשאר בקושיא על דברי הרד"ך אלא מיישב הקושיא ונמצא שלמעשה כו"ע ס"ל כהרד"ך שאין זכות לתובע לדרוש להשליש.

אמנם בערוה"ש (חו"מ סי' ד ס"ה) כתב שבזמנינו נשתנה הדין:

"עכשיו יש לפעמים כששנים רוצים לירד לדין אומר אחד לחבירו לא ארד עמך לדין עד שנשליש בטוחות על קיום הפסק כפי שיצא מב"ד והשני אינו רוצה בזה ואומר נרד לדין ומסתמא נקיים כפי הפסק דין נלע"ד דהדין עם הראשון כיון שעתה אין לנו חיזוק על קיום הפסק דין ומי שאינו רוצה לקיים אין מי שימחה בידו יכול השני לומר איני מאמינך וגם אתה לא תאמין לי ונשליש ביד שליש והשליש יקיים כפי הפסק דין וכן אנו רגילין להורות וראי' לזה ממ"ש בסעי' הקודם דהיחיד צריך ליתן משכון מקודם מפני שהרבים יתעצלו בתביעתו ק"ו עתה שאם לא ירצה לקיים הדין לא יועיל כלום כ"ש שיכול השני לומר".

אמנם כל זה באינו חותם על שטר בוררין אבל חתם על שט"ב אינו יכול לומר שאם ירצה לא יהיה חייב לקיים את פסק הדין, ואף שבכסף הקדשים (סי' עה ס"א) כתב שאין חתימה על שט"ב מועילה:

"משא"כ עכשיו בעונותינו הרבים שלפעמים גם כשחותמים את עצמם הצדדים על מה שקורים קאמפראמיס מ"מ יש לפעמים התנגדות ע"ז ע"י השתדלות עם שר ואין תוקף ניחן בהחלט בזה אם נראה לדיינים שאין בזה רמיה השמטה ונראה להם שלא יועילו חתימת הקאמפראמיס הרי אדרבה משום אטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן יכול לטעון שישלישו מעות דוקא".

הרי מבאר טעמו שהטעם בזה משום שאפשר לשחד שר שיעצור את ההליכים המשפטיים לאישור שטר הבוררין, וכידוע דבר זה לא שייך כיום, ע"כ ודאי שאם חותמים על שט"ב לא ניתן לבקש להפקיד כסף. שהרי גם בזמן המשנה לא ברירא האי מילתא שמי שזוכה בדין יקיים שכנגדו את הדין שגם בזמנם היו לא צייתי דינא כמו שמוכח במשנה (אבות פ"א מ"ח):

"וכשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאין כשקבלו עליהם את הדין".

דהיינו שגם בזמנם לא היה ברור שהבע"ד מקבל ע"ע את הדין ורק לאחר שקיבל את הדין יצא מחזקת רשע שהיה כל אחד בחזקת כן עד שקיים, ואף בזמננו שמאשרים את רוב הבוררויות אין סיבה לחייב השלשה מה שלא היה בזמן חז"ל שגם בזמנם ביה"ד לא יכל לכפות את כל האנשים, והגם שיש לחלק ולומר שיכול להבריח את נכסיו ומאידך הרי יכל לעשות את זה גם בזמן חז"ל אמנם מאחר ומדובר על סכום פעוט שלא שווה כלכלית לאדם להבריח נכסים נראה שבכגון דא אין לחשוש במקרה זה.

12. אמנם יש לדון בזה מצד אחר, שהרי כיון שכל הסיבה שאין ביה"ד צריך לבקש הפקדת מזומן כי אפוכי מטרתא למה לי ויתכן שיפסידו בדיון, כאן שכבר זכו בדין אולי צריך לבקש להפקיד מראש, אמנם זה אינו בכל אופן שהרי לכאורה הכסף שזכו אינו בהכרח קשור לדיון הבא, ואף אם נאמר שזה אותו כסף, עדיין י"ל שביה"ד בכך שנתנו להם פס"ד יצאו ידי חובתם במה שהם צריכים לדאוג לקיום פסק הדין ואכן הם פנו להוצל"פ ומה יתן ואין חובתם בעוד פעולה, ועל פעולה זו יתכן שהיא בכדי כי בסוף יפסידו בדין ויל"ע בזה הרבה.

והנה בחכמת שלמה (שם) כתב עוד:

"גם בלא זה נראה (דהתובע) [דהנתבע] יכול לומר קים לי כהד"מ דמחויב להשליש. מיהו בזה אם עני תובע לעשיר ומשיב לו העשיר כנ"ל יש לחוש לערמה שאומר כן יען כי יודע דאין ביד העני להשליש אז יזהירו הבית דין את העשיר דעובר על מדבר שקר תרחק. גם שיש חרם דרבינו גרשום (עיין בתקנות שבסוף תשובות מהר"ם מרוטנבורג ד"פ ד"ה צף המטה) שלא לטעון שקר כנלפע"ד נכון ובפרט בזמן הזה כנ"ל".

וא"כ לכאורה מאחר והנתבעים יכולים לומר קים לי כהד"מ הרי ביה"ד צריך לטעון להם כן, אמנם נראה שבמקרה זה אין הדין כן, מכמה טעמים א. שלא ברירא אם כתב כן החכמת שלמה בכל אופן או רק כהמשך למש"כ מקודם לכן שבאופן שהנתבע יש לו תביעה שכנגד אז אומר שמוכן לירד לדין בתנאי שתהיה השלשה משני צדדים ולא מרק מצד אחד וע"ז אומר שאפש"ל קים לי כהדרכ"מ. ב. שמהמשך דברי החכמת שלמה נראה שהעיקר הוא התרשמות ביה"ד שאכן לא יוכלו לממש את פסק הדין בסופו של דבר אם לא תהיה השלשה שכתב:

"וכן השבתי להרב מו"ה שמעריל ז"ל מהרימלוב ששאל אותי בזמן הזה דשכיחי אינשי דלא צייתי דינא ואין יד ישראל תקיפה אם יכול הדיין להכריח להשליש תחילה הממון וכחבתי לו שיפה הורה אם מבין הדיין שהשעה צריכה לכך כנ"ל".

והרי בזה גם יכל לומר קים לי וביה"ד היו צריכים לטעון בשבילו ואעפ"כ הוא תולה את השאלה בכך שאין יד ישראל תקיפה ובכך שהדיין מבין שהשעה צריכה לכך הא לא"ה לא, ומשמע שכן דעתו, וכל מה שאמר שאפש"ל קים לי הוא רק במקום מיוחד ולא בכל אופן.

ועוד שהרי כפי שהוכחנו אין כן דעת הד"מ ונשמטו מדבריו ב' מילים שמהם נשמע שאינו חולק על הרד"ך וא"כ א"א לומר קים לי כדהדרכ"מ.

ה. השלשה מחשש שלא יקימו את פסה"ד

13. אלא שכאן טוענים התובעים שמאחר ואינם מקיימים את פסק הדין יש לחשוד בהם יותר מכרגיל ולדאוג שלא יבזבזו את זמנם לחינם ועלינו לדון בחשש זה אלא שיש לדון הרבה אם אדם כזה שהוא חושב שיש לו זכות שלא לשלם כי לטענתו לא נשמעו עדיין טענותיו וגם את ההחלטה השניה שכבר טען טענה זו לא הבין מתוך הדברים שזה הדין לטענתו אלא קרא רק את המסקנא ובמסקנא זה לא הופיע מפורשות שהוא חייב לשלם עד להחלטה אחרת, אם הוא נקרא לא ציית דינא.

ובכגון דא מתחבט ביה"ד הרבה אם לפרט את הנימוקים בסוגיא כזו פן יפרצו אחרים שאינם רוצים לקיים פסק דין וכמו שאמר רבן יוחנן בן זכאי (ב"ב פט ע"ב):

"אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר אם אומר שמא ילמדו הרמאין ואם לא אומר שמא יאמרו הרמאין אין תלמידי חכמים בקיאין במעשה ידינו איבעיא להו אמרה או לא אמרה אמר רב שמואל בר רב יצחק אמרה ומהאי קרא אמרה כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם".

ומאחר והסוגיא הונחה לפתחו של ביה"ד ולמעשה מסקנת הגמרא שאמרה וממקרא למדה שישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, אף ביה"ד יאמר דהנה מבואר בגמ' (כתובות קד ע"ב):

"חמתיה דרב חייא אריכא אינתת אחוה הואי ואלמנה בבית אביה הואי וזנה עשרים וחמש שנין בבי נשא לסוף אמרה ליה הב לי מזוני אמר לה לית לך מזוני הב לי כתובה אמר לה לא מזוני אית לך ולא כתובה אית לך תבעתיה לדינא קמיה דרבה בר שילא אמר ליה אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה אמר ליה זניתה עשרים וחמש שנים בבי נשא בחיי דמר דבכתפאי אמטאי לה אמר ליה טעמא מאי אמור רבנן כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם דאמרינן משום כיסופא הוא דלא תבעה הכא נמי משום כיסופא הוא דלא תבעה זיל הב לה לא אשגח כתב לה אדרכתא אניכסיה".

הרי רואים אנו מדברי הגמ' כאן שר' חייא אריכא הגיע לביה"ד וקיבל את רבה בר שילא שידון אותו ושמע את נימוקי רבה בר שילא ואעפ"כ מאחר והיה סבור שרבה בר שילא טעה לא קיים את פסק הדין עד שהוציאו ממנו ע"י אדרכתא, הרי לנו התייחסות לשאלה כגון שלפנינו כשהבע"ד טוען שביה"ד לא שמע את כל המציאות, הרי מצד ביה"ד הוא חייב לקיים את פסק הדין ואף כותבים אדרכתא על נכסיו וכמש"כ בהחלטה הקודמת שכן הדין שהוא חייב לשלם לאחר שלושים יום, אמנם מצד הבע"ד אינו חייב לקיים את פסק הדין, ואף שכאן אין הבע"ד טוען שטעו בנימוקי ההלכה אלא במציאות, הרי טעות במציאות היא טעות שאין גדולה ממנה וע"כ הוא יכול לומר שאינו רוצה לשלם כמו שעשה ר' חייא אריכא, ועכ"פ חזינן שאם לא קיים את פסק הדין אינו נקרא לא ציית דינא.

14. ועוד שאפילו אם נאמר שחובתם לקיים את פסק הדין בכל אופן ורק ת"ח כר' חייא אריכא מותר לו שלא לקיים פס"ד במקום שהוא חולק על כך להלכה, וגם שכאן זה הרי טעות במציאות והם שותפים באשמה זו כי לא טענו את הטענות והרי הדין הוא שבנתיים הם צריכים לקיים את פסק הדין וכפי שביה"ד האריך בדיון קודם, הרי זה שאינם מקיימים פס"ד שהם סבורים שאינו מוצדק אי"ז הוכחה שלא יקיימו פס"ד אחר לאחר שיפסידו בו, וראיה לזה ממש"כ המהרי"ל (שו"ת סי' קצד) לגבי איזה שחיטה אנחנו פוסלים:

"ושחיטת אפיקורס לא פסלינן אלא במשומד לע"ז, ... אבל כל הני אפיקורס ומגלה פני' בתורה דפרק חלק אף על גב דגדול עונו מנשוא לא מסתבר' למפסל שחיטתו, דדווקא דברים הללו חשוד עלי' דנראה בעיניו דבר קטן וחוצפא בעלמא, ומשום הכי אינו חשוד לעבור על שום עבירה, וכה"ג אמרינן בעלמא לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע, וכה"ג טובא".

וכ"כ בשו"ע הרב (יו"ד סי' ב' קו"א אות ח), והפר"ח (יו"ד סי' קי"ט ס"ק כ"א), וכ"כ בשמלה חדשה (סי' ב' אות י"ז) וכ"כ הזבחי צדק (שם אות מ"ט, ן), וכ"כ בכף החיים (שם אות פ).

הרי לנו שאם אדם עושה מעשה מתוך חשבון מסוים אין לחשדו שלא יקיים הדין במקום אחר כי יש לו תירוץ למה אינו מקיים מצוה או עובר עבירה זו.

בנוסף התרשמות ביה"ד שהתובעים אינם מזידים ברצון שלא לקיים אלא סבורים באמת שנעשה להם עוול, ומאחר ובלא"ה יהיה ניתן לאשר גם פס"ד זה, אין לנתבעים מה לפחד לרדת לדין, כי עליהם באמת לברר את הדין ואם לא יקיימו הרי שניתן לחייב אותם שנית לקיים ואין צורך לתלות את קיום הדיון בהפקדת כסף מראש.

וכמו שכתב בחכמת שלמה (שם) שאפי' אם אין אפשרות לכפות ע"י שט"ב תלוי בשודא דדיינא אם לחייב להפקיד כסף או לא:

"בזמנינו בעונותינו הרבים דאין יד ישראל תקיפה והותרה הרצועה לדון בדיני גוים אם הבית דין מבינין שמהראוי להשליש הדין עמהן והוי שודא דדייני לפי ראות עיני הדיין".

15. אם זאת יובהר באופן ברור דעת בית הדין שעליהם לשלם את הכסף מיידית, אך אין לתלות בכך את קיום הדיון, שכן כפי שנראה לביה"ד לא מדובר בסרבנים אלא במי שהחליטו לסרב לשעה, וע"ע ברש"י ב"מ לג ע"א ד"ה רובץ.

16. לגבי הטענה שפסק הדין הוא חלוט ועל כן אין לקיים דיון נוסף ביה"ד התייחס בהרחבה לטענה זו בהחלטה הקודמת, וטוב לה שלא נטענה משנטענה.

ו. שליחת הזמנה בשם בית הדין

17. לגבי החשד שההזמנה השניה נשלחה מהמזכירות של ביה"ד ללא ידיעת הדיינים, תמוה ומוזר מאד בעיני ביה"ד לומר כן שלא נחשדה מזכירת ביה"ד להוציא הזמנות שלא כדין וכבר נפסקו הדברים בשו"ע (חו"מ סי' יא סעי' א-ב) בעניין נאמנות השליח:

"והשליח ב"ד נאמן לומר: הקלני, או הקלה הדיין, או לא רצה לבא לדין, ומשמתין אותו על פיו. ... שליח שאמר: פלוני שלחני בשם אחד מהדיינים, ולא רצה לבוא, אין כותבין עליו פתיחא של שמתא עד שיאמר בשם שלשתן. (ואם יש בהם מומחה, חולקין לו כבוד ומזכירין לו שם המומחה) (נ"י פ' אלו מגלחין). במה דברים אמורים, שהלך השליח ביום שאינו ידוע לישיבת הדיינים. אבל ביום הידוע שהדיינים יושבים בו לדין, הכל יודעים שכל הדיינים מקובצים, ואף על פי שבא השליח בשם אחד, כאילו בא בשם שלשתן".

והנה במקרה שלפנינו הרי שמשנשלחה הזמנה על בלנק של בית הדין הר"ז כשליח בי"ד שבא ואומר בשם שלושת הדיינים, ואף אם נימא שאם לא אמר מפורש אינו מועיל אף שהסברא לא כן אלא שאם מודיע שהוא בשם אחד מהדיינים אז אינו בשם האחרים, אבל בכל מקרה היות וכבר ניתנה החלטה בח' תשרי בחתימת כל הדיינים שיתקיים דיון, מה נשתנה לאחר מכן כשביקש ב"כ הנתבעים לדחות את הדיון מפני שהוא עסוק שהוא חושב שהשתנה הדין והמזכירה שלחה שלא בשם הדיינים, הרי המשלוח הוא הזמנה שניה כי בהזדמנות הראשונה הוא לא יכל להגיע.

אלא שאפשר היה לדון בזה מצד אחר שיש לומר שכל מה שמצינו שניתנה נאמנות לשליח בי"ד הוא רק במי שנאמן לעדות אבל אשה שאינה כשירה לעדות (ראה ב"ק קיד ע"ב), א"כ לא ניתן לתת לה נאמנות מיוחדת של שליח בי"ד.

אמנם זה אינו כמו שמצינו בגמ' (ב"ק כח ע"א) שאשה יכולה להיות שליח בי"ד:

"ה"נ קאמר בד"א בשיכולה להציל ע"י דבר אחר אבל אינה יכולה להציל ע"י דבר אחר נעשה ידה כשליח ב"ד ופטורה".

ודבר זה מבואר בספרי (ספרי כי תצא פיסקא רצב):

"וקרבה אשת האחד, ולא אשת שליח בית דין".

ומבאר שם הספרי דבי רב שהכוונה אשה שהיא שליח בי"ד הרי לנו שאשה יכולה לתפקד כשליח בי"ד ודוחק לחלק בין עצם השימוש בתפקיד לנאמנות שזה לא נתנו לה בכלל, שאם אין אנו יכולים להאמין לה איך ניתן לסמוך עליה שתמלא את תפקידה כשליח בי"ד וע"כ שיש לה נאמנות כשליח בי"ד.

ועוד דאף אי נימא שאין לאשה נאמנות על כך שאמר שאינו רוצה לקיים אבל נאמנות להזמין יש לה בוודאי כמש"כ הטור (שם):

"מזמינים על פי אשה ושכנים ... וסומכין עליהם שיעשו שליחותם".

ז. מסקנה

סוף דבר ביה"ד דוחה את כל בקשות התובעים והנתבעים והדיון יתקיים במועדו, עם זאת בית הדין רואה שיש מקום מסוים לחשש של התובעים שהם נגררים לדיון מיותר, ועל כן בית הדין קובע שבאם יתברר שהדיון היה מיותר וקנטרני התובעים ישלמו את הוצאות הנתבעים.